התחלתי ללכת ובאמצע הדרך הרגשתי יד אוחזת בידי, סובבתי את פני וראיתי נער טיפה יותר גבוהה ממני אוחז בידי בחוזקה.

"אין לך מה לפחד" שמעתי אותו אומר וצוחק, "רק ראיתי שאת הולכת ורציתי לשאול אותך אם צריכה הסעה". "לא, תודה" אמרתי במהירות, השתחררתי מאחיזתו והמשכתי ללכת – מהר יותר מקודם.

כשהגעתי הביתה התיישבתי להכין שיעורים; רציתי לעשות רושם טוב ולא מתחילת השנה(תחילת השנה בשבילי לפחות) לזלזל. "שירה?" שמעתי את נגה, אחותי הגדולה קוראת בקול חזק – נגה הייתה גדולה ממני בשנתיים, כיתה י' והיא תמיד הייתה המוצלחת יותר, זו שכולם אוהבים. -  שמעתי את דלת חדרי נפתחת וראיתי אותה עומדת בכניסה. "נו איך היה? הכרת חברות חדשות? ראית בנים חתיכים?"שאלה בקצב מהיר, מטר של שאלות הייתי אומרת, "נגה אני עושה שיעורים וזה קצת מפריע, את יודעת" אמרתי ולא הרמתי את עיניי מהדף בתנ''ך. "אוקי" אמרה ושמעתי בקולה שהיא קצת מבואסת, לאחר שניה שמעתי את הדלת נסגרת, היא יצאה.

אחרי שעה, פחות או יותר סיימתי את השיעורים וישבתי לצפות בטלוויזיה, ראיתי תוכנית נחמדה ולאחר מכן כיביתי את הטלוויזיה. החלטתי להתקשר לנעם, החברה הכי טובה שלי מהבית ספר הקודם.

"שלום אפשר את נעם?" שאלתי, לאחר שניה ענה לי קול, הבנתי מיד שזו נעם. "שירר?" שמעתי אותה אומרת בהתרגשות "איך שם?" שאלה. "נחמד, אבל בבית הקודם היה יותר כייף" עניתי ובקולי נשמע עצב. "לא נורא, יאו רוצה שאני אבוא לישון אצלך בסוף השבוע?" "כן" "כן, יופי, אז ניפגש" אמרה. אחרי עוד מספר דק' בהן דיברנו על בית הספר החדש שלי ועל הבית עליו עברנו סיימנו את השיחה.

לאחר שהתקלחתי, אכלתי, ישבתי במחשב ועשיתי עוד כמה דברים הלכתי לישון – לא עברה יותר משניה ונרדמתי.

בבוקר שוב קמתי ללא רצון רב. התארגנתי לאט; מכיוון שקמתי מוקדם ויצאתי לעבר בית הספר – שוב ברגל.

כשהגעתי נשארו עוד 20 דק' עד לתחילת השיעור – התלבטתי אם ללכת לקפיטריה או להישאר בכיתה – בסוף החלטתי ללכת לקפיטריה.

וכך עברו הימים, ואני כבר שבוע בבית הספר, כבר די התרגלתי לכל התלמידים ולמורים ואני כבר יותר שמחה להיות פה. היום נעם באה לישון אצלי, שמחתי. התגעגעתי לנעם ולילדים מבית הספר הקודם.

הכנתי מיטה וסידרתי מעט את החדר, כדי שיהיה נעים להיות בו. הסתכלתי על השעון וראיתי שהשעה ארבע, בדיוק אז שמעתי דפיקה בדלת. פתחתי את הדלת ונעם קפצה עלי בשמחה. חיבקתי אותה גם. דיברנו, ריכלנו, אכלנו, ראינו סרט ועשינו דברים כמו שהיינו עושות לפני שעברתי לבית-החדש.

הייתי שמחה, אבל עם זאת הרגשתי שמשהו לא בסדר עם נעם, החלטתי לשאול אותה. "נומי, מה קרה?" שאלתי "מ..ה?כלום" ענתה במהירות ואני הבנתי שבטוח יש משהו שמציק לה. "נעם אל תשקרי.. את כמו אחותי אני רואה שמשהו לא בסדר, בבקשה תגידי לי" לחשתי, קצת פחדתי ממה שאולי קרה. "זה..עידו..הו...א" "מה?מה קרה לעידו נעם?" שאלתי במהירות, עידו היה ידיד טוב שלי, אחלה ילד, נלחצתי מהמחשבה שאולי קרה לו משהו. "סתם.. באמת שסתם שירה" אמרה במהירות, הבנתי שמשהו עדיין לא בסדר והייתי מתוחה וראיתי שגם היא כך "טוב אני חייבת ללכת, ביי" אמרה, לקחה את דבריה ורצה מהר לעבר לדלת.

עמדתי פעורת פה.. מנסה לחשוב מה הדבר הכל-כך נורא שקרה; החלטתי להתקשר לעידו, מקווה שהוא יענה על שאלותיי, חיפשתי את המספר שלו במהירות בפלאפון וחייגתי. לאחר מספר צלצולים ענה קול של אדם מבוגר, זיהיתי את קולו של אביו, ירון "שלום" אמרתי בקול חלש – אבא לו אף פעם לא עונה לטלפון שלו. הבנתי שמשהו לא בסדר. "שלום, שירה, נכון?"שאל. "כן" עניתי במהירות. "עידו לא נמצא, להתראות" אמר וניתק.

אוקי יותר מדי דברים מוזרים חשבתי לעצמי, עצמתי את עניני וניסיתי לדמיין מה כבר קרה – חשבתי על מחלה, ריב גדול בין עידו ומישהו ועוד כמה רעיונות הזויים שעלו למחשבותיי. כל הרעיונות נשללו מהר, עידו לא ילד שרב עם ילדים וגם ממש לא אחד שירביץ. ולפי מה שאני זוכרת מכיתה ד' הוא לא חלה אף פעם. אז מה...מה כבר היה יכול לקרות לו? תהיתי, והלכתי לעבר חדרי, עייפה.

נכנסתי למיטה ונרדמתי.