פרק 3

עדיין אין תגובות..אני באמת שלא מבינה למה, אני באמת משקיעה.

אני מקווה שהפעם יהיו תגובות.אם לא אני אהיה מיואשת ואפסיק..

תהנו.

אוקי יותר מדי דברים מוזרים חשבתי לעצמי, עצמתי את עניני וניסיתי לדמיין מה כבר קרה – חשבתי על מחלה, ריב גדול בין עידו ומישהו ועוד כמה רעיונות הזויים שעלו למחשבותיי. כל הרעיונות נשללו מהר, עידו לא ילד שרב עם ילדים וגם ממש לא אחד שירביץ. ולפי מה שאני זוכרת מכיתה ד' הוא לא חלה אף פעם. אז מה...מה כבר היה יכול לקרות לו? תהיתי, והלכתי לעבר חדרי, עייפה.

בבוקר קמתי אם תחושה מוזרה, הרגשתי עצובה – אבל לא עצב של אי קבלת מתנה ליום הולדת או משהו כזה. אלא עצב שאי אפשר להסביר, עצב מעיק ומעצבן. – התהלכתי בחדרי הלוך ושוב, מנסה למצוא את מקור העצב.

ואז נזכרתי, עידו, רצתי מהר לטלפון וחייגתי לתמר –  עוד חברה טובה מבית הספר הקודם, קיוותי שאולי היא תספק תשובות – "הלו, תמי?" אמרתי. "מ..ה?מי זה?בוקר עכשיו, נו." שמעתי אותה אומרת,מתוך שינה כנראה, "תמר תקשיבי שניה, מה קרה לעידו?" שאלתי בהיסח דעת. "מה..?אה הוא חולה בסרטן נראה לי, לא שמעת?".

הטלפון נפל מידי, עכשיו הכל ברור, עידו. חולה. בסרטן. פי נפער שמעתי את תמר צועקת מתוך הטלפון "שירה, שירה נו תעני לי" אך לא עניתי. ירדתי מהר למטה, לקחתי כסף ויצאתי החוצה למצוא מונית ולנסוע לבית של עידו.

לא ידעתי מה אני עומדת לראות שם, אבל בכל מקרה הייתי חייבת ללכת לראות אותו, מה איתו, איך הוא מרגיש. פתאום הבנתי שעידו, עידו הילד שאני כ''כ אוהבת חולה. זה היה כ''כ עצוב, חשבתי לעצמי. "תודה" מלמלתי, שילמתי את הכסף וירדתי מהמונית, דפקתי בדלת – מחכה לתשובה – "כן" אמא של עידו פתחה את הדלת בחיוך. "עידו בבית?" שאלתי, לא רציתי להתעכב בשיחות מיותרות."אא..האמת שהוא נסע עם חברים" מלמלה במהירות, שקר – מיד חשבתי לעצמי – "אמא, מתי עידו יחזור מבית-החולים" שמעתי את אחד מאחיו צועק. עיני נפקחו לגודל עצום בפתאומיות, הרגשתי שהן יוצאות מהמקום.

ברחתי מהר מהבית שלהם, לא רציתי להיות שם – זה הזכיר לי דברים רעים – הלכתי במהירות לעבר ביתי, שאת הדרך בקושי ראיתי בגלל הדמעות בעיניים. כשנכנסתי שמעתי את אמא אומרת לעברי "מה קרה?" לא עניתי. לא רציתי לענות, לא רציתי כלום. רק רציתי להתעורר ולהבין שזה היה חלום רע – מה שלפי דעתי, לא יקרה – נכנסתי לחדרי ולאחר כמה דק' שמעתי דפיקות בדלת. "שירה, שירה תפתחי לי נו" זה היה אח שלי, בן. "בן די, אין לי כוח, באמת שעזוב" אמרתי, ניסיתי להישמע תקיפה, אם בן ישמע שאני בוכה אין מצב שהוא יעזוב אותי. "תפתחי לי!" הלכתי ופתחתי את הדלת, בלי רצון רב אני חייבת להגיד. "יאללה, לכי לשטוף פנים ותבואי לספר לי מה קרה" אמר, ואני – כמו ילדה טובה – הלכתי. ידעתי שהוא לא יוותר לי, אז אין לי סיבה סתם להילחם. שטפתי פנים, ויצאתי – כמעט כמו חדשה – הוא ישב על המיטה שלי, מחכה. התיישבתי על כיסא המחשב והתחלתי לספר לו. הוא היה נשמע נדהם אבל ידעתי שהוא יעזור לי להבין מה קרה, ואיך קרה. בגלל זה אני אוהבת את בן, הוא תמיד יודע להרגיע ולעזור. הוא נשק לראשי, חיבק אותי, אמר 'יהיה בסדר' ויצא מהחדר.

ברגע שהוא יצא החלטתי שאני נכנסת להתקלח, וכך עשיתי, שעשיתי מקלחת ארוכה. כזו עד שהמים החמים נגמרים; לאחר שיצאתי הרגשתי קצת יותר טוב, תמיד מקלחת עוזרת 'בשעת צרה' היא מרגיעה ומרעננת. התחלתי להתארגן לשינה. ואחרי כמה דק' סיימתי והלכתי לישון.

פקחתי את עיניי, היום יום ראשון – אבל אני מתכוונת לעשות הכל כדי שאמא תיתן לי לא ללכת לבית-ספר, אני יותר מידי תשושה וחסרת כוח כדי ללכת לשם. הסתכלתי על השעון וראיתי שהשעה כבר 10 אז.. אמא בכל זאת ויתרה לי? חשבתי, טוב אני מאמינה שבן סיפר לה. מה שזה לא יהיה.. לא חשוב, העיקר שאני לא הולכת לבית-ספר. ירדתי למטבח להכין שוקו ולקחתי גם עוגיות. עליתי חזרה לחדר וראיתי שיש לי שיחה שלא נענתה עידו פלא' היה כתוב חייגתי במהירות. שוב לא עונים, אוף איתם. הייתי חייבת לדעת למה הוא התקשר, הנחתי את הפלאפון על השולחן והלכתי לצפות בטלוויזיה.

צלצול פלאפון, רצה לענות, הפלאפון נופל מידי, אני בוכה, רצה מהר לעבר הדלת.