"את חסרה לי כל כך. אם רק היה לך מושג. חסר לי המגע שלך, הנוכחות שלך, הריח שלך.
את חושבת שאם זה היה אפשרי, והיינו בני זוג לגיטימיים- לא היית מסתכלת על אף בחור אחר?"
"ברור"
"ואת היית רוצה במשהו כזה? בקשר איתי?"
"מה זה משנה כל הדברים האלה? למה לדבר איתי על זה בכלל? על דברים תאורטיים כאלה"
"ג'יז. יש לי גם רגשות אליך. בחיים שלי לא הייתי עצוב שמישהי ש'רק שכבתי איתה' החליטה למחוק אותי מהחיים שלה"
"אני עדיין חושבת, שכדאי שנפסיק להיות בקשר"
"את מאוהבת בי?"
"לא... לא מאוהבת- זה מוגזם"
"אז מה יש לך כלפיי? בבקשה תספרי לי"
"למה?"
"כי אני צריך לדעת למה אני נאלץ לוותר עליך"
וזה חוזר וחוזר לי בראש, איך שהורדת מעצמך וכמעט התחננת שנתראה פעם אחת אחרונה.
"את רוצה להרגיש אותי שוב? תתני לי ערב אחרון איתך"
יש מצב שהייתי מאוהבת, יש מצב שזה היה קראש.
אבל לא יכולתי לישון בלילות בגללך, ולא יכולתי להאמין לך.
אני כן רוצה אותך, לפחות לראות את העיניים שלך שוב פעם אחרונה. אני מאוהבת בעיניים שלך. חומות גדולות, עייפות, טובות. משקפות אותך ולא רק סקס.
זכור לי טוב מאוד הרגע בו יצאתי מהמקלחת במלון הזול ההוא במרכז תל אביב, בכלום מלבד מגבת לבנה, שבטח שימשה רבים לפניי, צועדת ומשאירה אחריי שביל של טיפות. אני רואה אתה יושב, מכופף ומותש על פינת המיטה. ערום, מסתכל עליי ופולט איזה "וואו" מאוד עייף לכבודי, ואני מחייכת בגאווה. איפשהו שם, בעיניים שלך, ראיתי אותך.
בסוף כל פגישה שלנו, יש עליי תחושה מאוד מלנכולית ואני קרובה לבכי. אבל עם זאת ישנה תחושת אופוריה מטורפת, הסקס המושלם. אורגזמות ורגשות שמתערבבות בסוג של שיגעון קינקי.
כמה טראגי, אנחנו מפסיקים לדבר בגלל שיש לנו רגשות.
אתה לא יוצא לי מהראש.
אתה לא יוצא לי מהראש.
אתה לא יוצא לי מהראש.
אתה לא יוצא לי מהראש.
אתה לא יוצא לי מהראש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
