תיבת פנדורה

מניחה את האכזבה מעצמי בצד ועובדת עם מה שיש לי. מצאתי מטרה לזמן הקרוב- הפעם אני מתרכזת בי וחיה בשלום עם היותי אישה, הבנתי את החסרונות ואת היתרונות, אני מתמקדת ביתרונות ואגדל יחד איתם ואעצים אותם, ואת החסרונות אעקוף עם אישיותי הגברית והלוגית. כן, אני אישה, אפילו לא ילדה יותר, וכן, ציצים הם גם אמצעי למטרה. העולם לא אידיאלי, אף אחד לא יעריך אותי על היחודיות הלא אסטתית שלי. אני צריכה להיות חלק מהמשחק, אני צריכה את הקלפים האלה. אני צריכה את היופי, ואת האומץ, צריכה להיות חלק מהמטריקס, כי אני לא ניאו. ואני לא הולכת לשבת בשקט ולקבל את האישיות חסרת הביטחון, המעופפת, המתנשאת אבל הלא מנסה, כי אני יודעת שאני יכולה להיות מדהימה יותר תמיד. החלומות הן ברי השגה והפער בין מה שאני רוצה להיות לבין מה שאני- ישאר אותו פער כל חיי, וגם עם זה אני שלמה. אבל אני בחיים לא אוותר על לנסות להשיג את השלמות האולטימטיבית.

בחרתי יפן, עד אז, אתעסק בעצמי. ואחרי יפן, אתעסק בעצמי אפילו יותר. אם זה בכתיבה, אם זה בלימודים, אם זה להיות פאקינג אמנית או מדענית, זה לא משנה, העיקר שאבחר לבד ועם רעל בעיניים אתן לחיים לסחוף אותי לעבר הזה. ואצליח גם אם לא אצליח, אני מקבלת את הכל. אבל חייבת להיות משמעות. 

ממש כמה ימים אחרי שרשמתי פה משפטים על "הוא לא התקווה שלך לאושר", "תפסיקי לדמיין שהוא ישלח לך הודעה ויבין שהיא טעות" והוא שלח לי הודעה מאוחרת. "את בטח בשנאה כלפיי או כל רגש שלילי אחר, אבל אני חייב להגיד לך שאני מתנצל שזה קרה ככה, ושנפגעת ככה, לא היה לזה דרך אחרת לקרות. הלכתי אחרי האינטואיציה שלי ובדרך פגעתי בבחורה הכי טובה שפגשתי", חשוב היה לו לציין שהוא לא מתנצל- הוא לוקח אחראיות על הכל, ומתנצל שזה קרה ככה, ושנפגעתי, ובגדול זו הייתה טעות. אבל הוא "לא מתנצל", עקשן אהוב.

הכל היה כל כך כבד, מעובד מיליון פעם בראש של כל אחד מאיתנו, ועסוק ברגשות כל כך חזקים וקשים- לפחות מהצד שלי. השיחה הזאת שאבה ממני כוחות רבים, ואמרתי לו שאני ממש בדיוק עכשיו, שיחררתי מכעס, כי הרגשות השליליים האלה לא עשו לי טוב, ותמיד הבנתי את המעשים שלך, כי אני מבינה איך אתה עובד, ודברים כאלה קורים, הגיונית- אני מבינה הכל. רגשית- הייתי מרוסקת. הרומנטיקה סוחפת אותנו, והוא זורק לי "תכלס אם עברנו את זה, נעבור הכל", ואח"כ בחצי צחוק מרוחק "בסוף נתחתן" -"טמבל".

מיד אחרי שהקרח סביב הלב שלי שמיועד לו, נמס, אחרי שליטפתי אותו כאילו כלום לא קרה, יום יומיים אחרי ההודעה, התחילו לי התקפי חרדה קשים. מעולם לא איבחנתי את עצמי נפשית, למרות שעברתי דברים לא קלים, אבל יכולתי לדעת בוודאות שזאת חרדה. זה קרה בבית, זה קרה בעבודה, כאבים גליים בחזה, קוצר נשימה, הרגשה שאני עומדת לבכות כל שניה והיה לי לחץ באיזור העיניים, מריצה בראש שהוא מתחרט שוב, ועוזב אותי. עוזב אותי אחרי שאני לקחתי אומץ ופתחתי את הלב. בודקת את הטלפון כל רגע, כל החרא שהיה ביננו פתאום צף לי. נזכרת שכל פעם שחשבתי שהוא יעזוב אותי זה מה שקרה, ואם אני חושבת שהוא חושב לעזוב, זה בטח נכון. אני הרי מכירה אותו, הרי זה טלפתי. לקחתי את עצמי בידיים. ובסופו של דבר, אלו היו רק חרדות, והן עברו. עדיין זה חוזר מידי פעם אבל למדתי להרגע. אני שומרת על מרחק, מנסה לא להפוך אותו לכל חיי כמו פעם. מנסה להפנים שאת הבעיות שלי רק אני יכולה לפתור, ואני יכולה להתקדם כבן אדם גם איתו וגם בלעדיו. הוא לא כל חיי, הרגשות שלי לא צריכות להיות מונחות על ידיו, והוא אפילו ירצה אותי יותר אם אני אתמסר פחות. 

חייבת להודות שעם כל זה, כל המצב הזה עדיין אבסורד. עדיין אין התחייבות, אנחנו אפילו לא בפייסבוק אחד של השני. אני מרגישה כמו יזיזה שלו, והוא אומר שהוא רוצה "להתרכז בקולנוע" ולא מתאים לו קשר. איכשהו איתה זה כן התאים לו קשר, הבנתם? איכשהו איתה התאים לו. כן, בסדר, יש לו תירוצים על זה, אבל אני מדברת על עובדות בשטח. היא לא אמורה להיות המקרה החריג, כמו שהוא אומר. אני אמורה להיות המקרה החריג. אני אהבת חייך, סבבה? לייק איט אור נוט, אין מי שיאהב אותך יותר ממני, ויקבל אותך כמוני, עם כל החרא שאתה מעביר אותי.