טוב זה יהיה פוסט רגיל משום שאין לי רעיון מה לעשות הפעם.
אתמול חגגנו אצל רננה את טו באב/מסיבת פרידה משקד.
היה נחמד..חח אחרי זה נשארנו עוד 3 ילדים וישנו אצלה.
יותר נכון 2 בנות ובן:|
הינו בערך 8 בנות ו3 בנים מסכנים בערב הזה.
היה נחמד,מעפן אבל כיף.
אתם יודעים מה?
בא לי להעלות שיר או משהו...חחח אני קצת מעופפת:)
אני יעלה את הפרק האחרון בסדרה של 3 הפרקים הלא מעניינים במיוחד של "חברות אהבה וקנאה חיים אתה יודע"
אני מקווה שתצליחו לקרוא אותו הוא ארוך:\
**כעבור 6 חודשים**
הלכתי במסדרון בית הספר איימי הלכה לידי היא בין האנשים היחידים שמדברים איתי באמת ונשארו איתי.
"היי קיס" אמר ניק ונתן לי נשיקה קטנה על השפתיים ניק ואני הפכנו לחברים לפני חודשיים בערך אחרי טיפול פסיכולוגי של חודשיים וחצי,לבסוף ניק הסכים למסור את התינוק לאימוץ פתוח וכבר פגשנו את הזוג שהולכים לקבל את התינוק.
שאר הילדים בהו בנו במבט נגעל או מאוכזב הסתגרתי קצת אבל הבטן עדין הייתה בולטת במיוחד בכל זאת אני בחודש שישי.
הלכנו לכיוון הקפיטריה ונכנסנו לקחנו אוכל והלכנו להתיישב בשולחן.
כל החברות שלי הפנו לי את הגב,אף אחת לא רצתה שנישב לידה לבסוף התיישבנו בשולחן בצד ליד הפח ניק ישב לידי ומולי ישבה איימי.
דיברנו עד סוף ההפסקה והלכנו לכיתות לצערי איימי וניק לא באותה ההקבצה שלי ניגשתי למעבדות ונכנסתי לכיתה בשקט והתיישבתי ליד השולחן שלי בסוף הכיתה השותף שלי ברוק הגיע.
"המורה אני רוצה לעבור מקום,אני לא רוצה לשבת ליד זונה" אמר בעוקצניות,כל הכיתה צחקה.
"ברוק ג'ייסון אתה תדבר יפה בכיתה שלי,למנהל מיד" אמר המורה לברוק בעצבים.
הסתכלתי על הרצפה ונדחקתי לפינה כמה שיותר "קייסי את בסדר?" שאל המורה
"כן,אני בסדר" אמרתי וניסיתי לחייך יצא לי חיוך מעוקם.
"ברוק,למנהל עכשיו" צעק המורה ברוק קם ממקומו ויצא מהכיתה,פעם הוא היה ידיד שלי יום כבר לא חשבתי לעצמי.
השיעור נגמר,החזקתי את הדמעות כל השיעור יצאתי במהירות מהכיתה חולפת על פני ניק שחיכה לי בחוץ ורצתי לשירותים נכנסתי לתא קטן התיישבתי על המכסה ובכיתי.
למה הוא קורא לי ככה,לא עשיתי לו כלום,זה 3 חודשים הנוראיים בחיי.
מאז שהתחילו לראות את הבטן המכוערת הזאת כולם נגעלים ממני,לא עשיתי משהו רע נכון?
ניק הגיע במהירות "קייסי תפתחי לי בבקשה" אמר "לא רוצה אני רוצה להיות לבד תעזוב אותי" אמרתי וניגבתי את דמעותיי.
"אני לא אעזוב אותך,תפתחי לי,אני לא סתם נכנסתי לשירותים של הבנות" קרא ניק פתחתי לו את הדלת הוא נכנס וסגרתי את הדלת בחזרה.
"מה קרה קיס?"
"ברוק קרא לי זונה,כל הכיתה צחקה עלי,למה דווקא אני,למה היית חייב ניק?" נשמע הצלצול
"אני מצטער קייסי שלי,בואי הנה" הוא חיבק אותי ונתן לי נשיקה במצח.
"אני רוצה הביתה" אמרתי וחיבקתי אותו
"בואי נלך למשרד ונבקש שתלכי,תגידי שאת לא מרגישה טוב,הם בטוח ישחררו אותך" אמר ניק
"תצא קודם אני אצא עוד כמה דקות" ניק קם ויצא מהחדר יצאתי מהשירותים מזל שאף אחד לא היה שם שטפתי את הפנים הסתכלתי במראה על האיפור שלי שנמרח תיקנתי אותו ויצאתי החוצה לניק המסדרון היה ריק הלכנו לאורך בית הספר שהיה מאוד גדול אגב והגענו למזכירות.
"הכול בסדר?" שאלה המזכירה כשהיא מסתכלת על הבטן שלי
"אני לא מרגישה טוב,אני יכולה להתקשר לאמא שלי כדי שתבוא לאסוף אותי?"
"כן בטח,בטח" מלמלה והסתובבה לכיוון הטלפון "קחי" היא הגישה לי את הטלפון והתקשרתי
ניק עמד לידי כל הזמן "ומה איתך ניק? מה קרה הפעם שאתה פה?" שאלה המזכירה
"רק באתי איתה,לא עשיתי כלום,לא ראיתי את המנהל כבר כמה חודשים" אמר ניק להגנתו
"הגיע הזמן שאין יותר את הפגישות היומיות שלך עם המנהל" המזכירה צחקקה וחזרה לעבודה
"אמא אני לא מרגישה טוב" אמרתי כשענתה לי
"מה יש חמודה?,הכול בסדר?נפגעת?"
"כואב לי..אממ..הבטן והראש את יכולה לבוא לקחת אותי בבקשה?"
"כן בטח אני כבר מגיעה"
"תודה אמא"
הנחתי את השפופרת והגשתי למזכירה את הטלפון
"היא כבר תבוא לקחת אותי,תודה" אמרתי
"אני לא מרגיש כל כך טוב אני יכול להתקשר גם?" שאל ניק
"רק אם אתה באמת לא מרגיש טוב תתקשר" אמרה המזכירה בקרירות
ניק השתעל טיפה ואז יותר חזק ויותר חזק "אני יכול להתקשר?" שאל
"תתקשר,תתקשר,אתה לא נשאר ככה לבית הספר" אמרה והגישה לו את הטלפון.
"אמא אני לא מרגיש הכי טוב" אמר ניק לטלפון אחרי שחייג לדניס
"כואב לי הגרון" אמר והשתעל
"איילין עכשיו יצאה מהבית שלנו כדי לקחת את קייסי?"
"אוקי אמא,תגידי למזכירה" הוא הגיש למזכירה את הטלפון היא דיברה לשניה עם דניס וניתקה
"אוקי הנה הפתקים שלכם אתם יכולים לחכות בשער" היא הגישה לניק את הפתקים ויצאנו לכיוון השער.
חיכינו 10 דקות בערך ואמא כבר הייתה שם הראנו לשומר מי מוציאה אותנו מבית הספר ונכנסנו למכונית.
"מה קרה?" שאלה אמא בדאגה
"אני לא רוצה ללכת יותר בחיים לבית הספר" אמרתי
"מה יש?" שאלה
"צוחקים עלי,קוראים לי זונה,נועצים בי מבטים,לא נשארה לי אף אחת חוץ מאיימי וגם היא בקושי"
"הם צוחקים עליך כי הם מקנאים" אמרה אמא בניסיון לעודד אותי
"תעשי טובה,מי תרצה להיות בהריון בגיל 15 וחצי" אמרתי וניק נדחק בתוך המושב שלו בחוסר נוחות.
ראיתי את ניק וחיבקתי אותו "אני מצטערת אבל לא התכוונתי לגרום לך לחוסר נוחות" לחשתי לו ונתתי לו נשיקה קטנה באוזן.
"זה בסדר,אני מבין אותך" אמר לי וחיבק אותי גם.
עצמתי את עייני לקחתי נשימה עמוקה "אני לא חוזרת לבית ספר" אמרתי לאחר חצי דקה של שתיקה.
"את חוזרת כמו גדולה ומראה לכולם שאי אפשר לפגוע בך" אמרו ניק ואמא ביחד הם הסתכלו אחד על השני אמא דרך המראה וניק לכיוון המראה גם וצחקו.
"זה לא מצחיק,אני לא רוצה לעבור את כל זה,למה לא הפלתי אותו וזהו?"
"שלא תעזי להגיד את זה,את נגד הפלות יש לך פוסטר נגד הפלות בחדר כבר שנים" אמרה אמא
"את לא צריכה לעשות את זה,זה משהו שחי,לא הורגים דבר כזה" אמר ניק
"אמא,תאמיני לי להרוג את התינוק היה הרבה יותר קל מאשר לעבור את כל זה,אני כבר חצי שנה מקיאה כל בוקר,אני אוכלת דברים מוזרים ואין לי מושג בכלל איך אני מצליחה לאכול אותם,אני רעבה,בדיכאון,הרגלים שלי נפוחות להמשיך?"
"קייסי גם אני עברתי את כל זה כדי ללדת אותך ואת אחיך"
"אבל את לא היית בת 15 וחצי" כבר התחלתי להתעצבן
"קיס תנשמי עמוק,תירגעי זה לא בריא לתינוק שאת עצבנית את זוכרת מה הרופא אמר להירגע קייסי לנשום עמוק" אמר ניק שמרוב עצבים נשמתי נשימות עמוקות וכבדות.
"נרגעתי" אמרתי לאחד דקה או שתיים שבהן לקחתי נשימות עמוקות
"אוקי עכשיו קייסי,אני מבינה שקשה לך אבל רק עוד 3 חודשים וזהו זה נגמר,את כבר חצי שנה מסתדרת עם זה יפה מאוד" אמרה אמא
"אני כבר 3 חודשים סובלת בבית הספר את כל זה,אני לא יכולה להחזיק מעמד אפילו לא יום נוסף,גם לא שעה,המבטים שנועצים בבטן המגעילה שלי,היא דוחה אנשים אני לא רוצה אותה תיקחי את זה ממני בבקשה" התחלתי לבכות לא עמדתי בזה יותר זהו נשברתי "אני רוצה לעשות הפלה עכשיו" צעקתי
"את לא יכולה קייסי,אפשר רק ב3 חודשים הראשונים להפיל" אמר ניק "ואני לא אתן לך לעשות את זה,הוא גם התינוק שלי,אני רוצה אותו" ניק גם התחיל להישבר כמה שהוא מנסה להראות חזק ושהכול בסדר,שזה יהיה טוב בסוף,כבר חודשים שהוא אומר שאנחנו נעבור את זה,שנצליח,שכול יהיה טוב,אבל בפנים גם הוא יודע שזה לא הולך להיות קל.
"אני אומר לך את זה כל זמן" הוא עצר שניה ומשך באף "אנחנו נעבור את זה,נכון זה לא הולך להיות הכי קל אבל אנחנו נצליח"
"קייסי,את צריכה להאמין בעצמך,בניק,בנו,שאנחנו הולכים להיות איתך עד הסוף" אמרה אמא והחנתה את המכונית.
"תעזבו אותי" אמרתי ויצאתי מהמכונית דניס רצה לכיווני "מה יש מתוקה?" שאלה בחום "תיקחו את זה ממני,בבקשה רק תגמרו עם כל זה" חיבקתי אותה ובכיתי ניק יצא מהרכב והלך לכיוונינו "אנחנו לא ניקח את זה קיס,את לא הולכת להפיל אותו,את לא יכולה" הוא צעק הסתובבתי לכיוונו
"אם זה לא הולך אז..אז..אז אני הולכת"
"שלא תעיזי בחיים להגיד את זה,את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים" אמר ניק וחיבק אותי.
"איך?" שאלתי והשתחררתי מהחיבוק
"עד עכשיו לא נתת לעצמך להישבר כל כך,את סלחת לי על דבר מזעזע שעשיתי,את הראית עד עכשיו לכולם שאת יכולה לעשות הכול בלי שיגידו לך איך להתנהג ואיך לחיות,קייסי את מקור הכוח שלי באמת,אני יודע שזה קיטשי ואידיוטי,אבל בזכותך החזקתי מעמד פה" אמר ניק ונתן לי נשיקה קטנה על השפתיים.
"אני לא רוצה את זה יותר" אמרתי
"אנחנו יכולים,יש לך רק עוד 3 חודשים וזה הכול,קייסי בבקשה" אמר ניק בדמעות
"בסדר" נכנעתי ניק חיבק אותי חזק טוב רק את הכתפיים שלי "ניק זה קצת כואב" אמרתי והוא עזב במהירות "הבטן נפגעה?משהו קרה?" שאל והתחיל להילחץ "אני בסדר,רק החיבוק היה קצת יותר מידי חזק זה הכול תירגע בבקשה,כלום לא קרה לתינוק" אמרתי והוא נרגע.
"הלחצת אותי,אל תעשי את זה שוב" אמר ניק והוציא אוויר כדי להראות שהוקל עליו
**כעבור חודש וחצי**
גם איימי כבר לא מדברת איתי כל מי שאני מדברת איתו בוהה לי בבטן ולא מסתכל עלי.
בבית הספר הדברים רק החמירו אני באמצע חודש 7 כבר,לקראת הסוף שלו.
ישבתי בחצר מול החצר הגדולה הייתה לי שעה חופשית וניק היה באימון נבחרת הכדורגל ריילי היה באימון נבחרת פוטבול עם קווין וג'ו היה באימון נבחרת הכדורסל הכול היה באותו האזור של בית הספר הסתכלתי על 3 האימונים שלהם.
חבורת בנות עברו לידי "זונה" אמרה אחת מהן מתוך שיעול "זונה" עשתה אחת אחריה באותה צורה הסתכלתי על הבנות זיהיתי אחת מהן,איימי הייתה שם איתן היא רק הלכה בשקט והסתכלה עלי במבט מתחנן מבט מצטער.
הפניתי את ראשי לאימון ניק ראה אותי וחייך לעברי נופפתי לעברו וחייכתי והמשכתי לצפות בשקט,בלי להתייחס בכלל.
ריילי וקווין שמו לב למה שקרה ראיתי את ריילי מתקרב למאמן ודקה אחרי זה הוא רץ לכיווני "את בסדר?" שאל שעמד לידי "למה שאני לא יהיה בסדר?" שאלתי בחיוך
"ראיתי את הבנות,איימי ולילי היו איתן" אמר והשפיל את מבטו
"איימי לא מדברת איתי כבר חודש וחצי,לילי כבר יותר מ4 חודשים זה בסדר ריילי תחזור לאימון אני לא רוצה שתפספס משהו בגללי" חייכתי וסובבתי אותו
"את בטוחה שאת בסדר?" שאל שוב
"כן,כן לך כבר" הוא צחק וחזר.
המשכתי להסתכל על כל האימונים ג'ו קיבל כדור בראש ולכן ישב בספסל הלכתי אליו "אתה בסדר?" שאלתי.
"כן,בסך הכול סובבתי את הראש אליך וקיבלתי מכה בראש לא קרה כלום" אמר והצמיד קרח לראשו
"יש לך בלוטה" אמרתי וצחקתי
"גם לך יש" אמר ג'ו
"אוקי אנחנו שווים?" שאלתי וצחקתי
"כן,אוח' זה כואב" אמר "תצמיד את הקרח לראש כדי שלא יתנפח" אמרתי והצמדתי את הקרח לראש שלו.
"אוח',זה כואב יותר"
"תסתדר,זה עדיף מאשר שזה יתנפח אחרי זה" אמרתי ולחצתי שוב
"מזה ג'ו נותן לזונה לטפל בך?" שאל אחד מהבנים בקבוצה של ג'ו
"אתה ממש מגעיל אתה יודע? אתה אפילו לא יודע מה עבר עליה" אמר ג'ו התפלאתי עליו נכון אחרי מה שקרה עם ניק הוא הפסיק והוא נחמד יותר אבל לגונן עלי מפני החברים שלו.
"סליחה באמת,מה כבר קרה לה? נתנה ליותר מידי אנשים והיא לא יודעת מי האבא איזה מסכנה" אמר אותו אחד בפרצוף מרחם
"אני יכול לספר לו?" שאל ג'ו בלחש "מה?" שאלתי "שנאנסת,אני לא אספר מי זה מבטיח" לחש "זה בסדר" אמרתי "רק אני אלך מפה קודם קח" אמרתי והגשתי לו את הקרח והסתובבתי חזרה לספסלים עליתי למעלה והמשכתי לצפות בשאר האימונים של הבנים קווין וריילי התאמנו בדחיפות עם שאר הקבוצה ניק רץ מסביב למגרש עם עוד 6 בנים ושאר הקבוצה עשתה מתיחות באמצע המגרש לאחר מכן הם התחלפו.
**אצל ג'ו**
"למה אתה מתנהג אליה ככה?" שאל ג'ו את איליי חברו
"מה קרה לה? ספר" האיץ בו איליי
"היא נאנסה" אמר ג'ו והשפיל את ראשו ולחשוב שניק זה שעשה את זה המחשבה הזאת העציבה אותו הוא לא ידע שזה יכול לקרות בכלל הראי זה ניק הוא בחיים לא יעשה דבר כזה יותר נכון היה עושה דבר כזה.
"אני לא ידעתי,יודעים מי עשה את זה?" שאל איליי בצער הוא בטח הבין שאמר דברים שלא במקום כל הזמן הזה ורק גרם לסבל
"לא,לא יודעים" שיקר ג'ו יודעים בטח שיודעים זה ניק חשב בזמן שאמר את 3 המילים האלה
"המאמן שאני יכול להמשיך לשחק?" שאל ג'ו והוריד את הקרח מהראש
"כן רק תסתכל למגרש שלא יקרה שוב ג'ונאס,ואתה וייתס'פרין תחזור למשחק מייד" אמר המאמן
"כן המאמן" אמרו שניהם וחזרו לשחק
**אצל קייסי**
המשכתי להסתכל עוד קצת עד הצלצול להפסקה שהיה הצלצול וירדתי למטה והמגרש הגדול וחיכיתי לבנים.
כל אחד מהם לקח את הציוד שלו ובא לכיווני ניק הגיע ראשון "קיס שלי" אמר וחיבק אותי בעדינות
"הי ניק" אמרתי וחיבקתי אותו גם "איך היה האימון?" שאלתי בחיוך "נחמד" הוא צחק קווין וריילי הגיעו
"היי קייסי" אמרו ביחד ריילי סובב את הכתף מספר פעמים "מה יש לך בכתף?" שאלתי
"סתם כואב לי קצת,נפלתי זה כלום"
"נפוח?" שאלתי
"לא,זה עוד רגע יעבור בטוח"
"אוקי,אני הולכת להביא ציוד מהלוקר,אני אראה אתכם אחר כך,אתה בא ניק?"
"ניפגש ליד הלוקר שלך אני הולך להתקלח ובא"
"להתראות" אמרתי והסתובבתי נכנסתי לבית הספר והלכתי במסדרון הארוך לבסוף הגעתי ללוקר שלי פתחתי אותו באיטיות הכנסתי את הספרים שלא הייתי צריכה ולקחתי את הספרים שהיה לי לשיעור הבא הזזתי ספר ונפל ממנו פתק הרמתי אותו וקראתי "זונה מלוכלכת" היה כתוב קימטתי את הפתק וזרקתי לפח שהיה לא רחוק כל כך ממני
"מה זרקת?" שאל מישהו מאחורי
"סתם פתק" אמרתי והסתובבתי זה היה ניק אלא מי זה כבר יכול להיות
"ומה היה בו?" שאל ניק בחשד
"סתם כמו מה שכולם אומרים עלי,לא משהו חדש" אמרתי זה לא פעם ראשונה שאני מקבלת פתק כזה
"את באה?"
"שניה אני רק אגמור לסדר פה"
"אני אקח את התיק שלך" אמר ולקח אותו נתתי לו נשיקה בלחי וחזרתי לסדר את הלוקר
"בוא" אמרתי שסיימתי והלכנו לכיוון הכיתה התיישבנו במקום שלנו וחיכינו למורה מזכירה נכנסה לכיתה "השיעור בוטל וגם כן המגמות הבאות מוזיקה,אומנות,ריקוד ותקשורת כל מי שלומד במגמות האלה משוחרר הביתה" אמרה.
"אוקי אז הולכים?" שאלתי וקמתי
"כן רק איך?"
"אוטובוס" אמרתי וצחקתי הוא קם ויצאנו מבית הספר חיכינו בתחנת האוטובוס לקו 219 הקו שמוביל הכי קרוב לבית שלנו לאחר כמה דקות האוטובוס הגיע עלינו עליו חוץ מאיתנו עלו עוד 2 ילדים מהכיתה.
טוב הקו הזה מוביל לאזור העשיר של העיר לא כולם גרים שם.
נסענו ולאחר 7 תחנות ירדנו זאת הייתה נסיעה של 20 דקות והיה עוד ללכת קצת,לא הרבה 10 דקות גג.
הלכנו בשקט עד שהגענו לבית שלי "להתראות" אמרתי
"ביי,אני אבוא אליך עוד מעט ונלך לרופא ביחד" אמר הנהנתי להסכמה והוא נישק אותי בעדינות נכנסתי הביתה.
"אני בבית" אמרתי והנחתי את התיק בכניסה "את לא לומדת היום עד 5 ?" שאלה אמא "התבטל" אמרתי
ועליתי לחדר,ניק הגיע בשש והלכנו לרופא.
"העובר בסדר גמור,ההורים המאמצים רוצים לפגוש אתכם אם אפשר" אמר הרופא כשסיכם את כל הבדיקה.
"בסדר" אמרתי "עכשיו?" שאל ניק "כן" אמר הרופא ופתח את הדלת הזוג נכנס
"שלום" אמרה האישה "שלום" אמר ניק
"תראו" אמר הבעל הוא תפס את ידה של אשתו "אנחנו רוצים לדעת שאתם בטוחים בזה ולא תתחרטו"
"תראה" התחיל להסביר ניק "אני לא יודע,אני רק יודע שהיא לא רוצה אותו זה הכול" הסביר ניק ושם יד על הבטן שלי.
"אוקי,תראו כבר חיכינו לתינוק ובסוף הזוג התחרט" אמרה האישה
"אני לא יודעת מה יקרה,אני מצטערת,למרות שלדעתי הוא לא צריך להיות איתי" אמרתי וניסיתי לחייך
"אוקי" אמר הבעל
"תודה לכם" אמרה האישה וחיבקה אותי ואת ניק והם יצאו מהחדר "את רוצה אותו?" שאל ניק
"לא ניק אמרתי לך כבר,אני לא רוצה את התינוק אני מצטערת שאני מאכזבת אותך" אמרתי והשפלתי את הראש.
"היי" אמר ניק והרים את ראשי עם שתי אצבעות "את לא מאכזבת אותי אף פעם" הוא נישק אותי
"אני יכול להיכנס?" שאל הרופא "כן" אמרתי וקמנו הוא נכנס "תודה דוק" אמר ניק הרופא צחק ואנחנו יצאנו מהחדר.
יצאנו לאמא שחיכתה בחוץ ונכנסנו למכונית ישבנו שנינו מאחורה אסור לי לשבת מקדימה או לעבור ליד מיקרוגל פועל,או לשתות משהו אחר ממים.
"איך היה?" שאלה אמא
"התינוק בסדר" אמרתי בחיוך ושמתי את ראשי על הכתף של ניק והוא ליטף את שיערי.
"דיברנו עם ההורים המאמצים" אמר ניק
"מה הם רצו?" שאלה אמא
"לדעת אם אנחנו בטוחים במאה אחוז" אמרתי
"אתם בטוחים במאה אחוז שאתם לא רוצים את התינוק?" שאלה אמא
"לא" אמר ניק
"כן" אמרתי
"כן" חזרתי על זה יותר חזק
"אני לא יודע,קיס,באמת אני אוהב אותך ואני רוצה את הטוב בשבילך אבל אני רוצה אותו"
"אנחנו סיכמנו את זה לפני כמה חודשים ניק מוסרים אותו" אמרתי
"תמיד אפשר להתחרט קייסי" אמרה אמא
"אבל אני לא מתחרטת" אמרתי והסתכלתי על ניק
"אני כן,אני תמיד רציתי להשאיר אותו"
"תראו אני חושבת שאתם צריכים לחשוב פה על הכול,אם תגדלו אותו יש סיכוי שתנשרו מבית הספר ומה תעשו תתחתנו? אתם יודעים שזה לא יכול להיות ככה"
"אנחנו יכולים לגרום לזה להצליח איילין"
"אתה רק בן 15 וחצי,כל החיים עוד לפניך אתה לא יכול לעשות את זה" אמרה אמא הסכמתי איתה
"ניק,אנחנו לא" אמרתי
"את לא חושבת שתוכלי להיות איתי לתמיד?"
"זה לא זה,אני לא יודעת מה יקרה עוד 20 שנה"
"את לא בוטחת באהבה שלנו?" שאל ניק עם דמעות
"לא באמת שזה לא זה,אני אוהבת אותך הכי שבעולם ואני הכי סומכת עליך בעולם,אני חושבת שזה לא טוב לנו לגדל את התינוק זה הכול" אמרתי וקירבתי את ידי כדי ללטף את פניו
"אל תיגעי בי" אמר והעיף את היד שלי
אמא החנתה וניק ירד הלכתי אחריו במהירות
"אני רוצה להיות לבד" אמר ניק והסתובב לכיוון ביתו הסתובבתי לכיוון ביתי והלכתי הביתה בשקט
"את רוצה לדבר עם מישהו?" שאלה אמא בקול אוהב
"אני רוצה להיות לבד,תודה בכל מקרה" אמרתי ועליתי לחדרי התיישבתי על המיטה ובהיתי בתמונה שלי ושל ניק.
**כעבור שבוע וחצי בבית הספר**
ישבנו אני וניק בהפסקה בחצר על אחד הספסלים
"עוד לא סיפרתי לאבא שלי בכלל" אמרתי בשקט
"את הסתרת את זה ממנו עד עכשיו?" שאל ניק בפליאה "את מתביישת?" המשיך
"לא,אני לא רוצה לדבר איתו הוא כל הזמן מתקשר,שולח מתנות כפיצוי,בגללו יש לי את הלפטופ הוא חושב שזה מה שיעודד אותי על כך שהוא עזב ועבר לצד אחר של עולם"
הטלפון שלי צלצל
"והנה הוא שוב" אמרתי והסתכלתי על הטלפון.
"תביאי את זה,אני אדבר איתו עם את לא" הוא חטף לי את הטלפון וענה
"לא ניק"
"שלום פיטר זה ניק ג'ונאס הבן של דניס ופול" אמר ניק בביטחון מה הוא חושב שהוא עושה
**השיחה**
"שלום ניק,מה אתה עושה עם הטלפון של קייסי?"
"היא לידי,אנחנו בהפסקה עכשיו" אמרתי
"אתם לא אויבים?"
"לא אנחנו זוג היום,מצפים לילד" "אל תספר לו" צעקה קייסי
"אתם מה?" שאל פיטר בצעקה
"אני התעצבנתי על קייסי שהיא לא הסכימה להיות חברה שלי והכרחתי אותה לשכב איתי,אני באמת מצטער אדוני,אבל היום אנחנו ביחד,היא בחודש שמיני" קמתי מהספסל והלכתי הצידה
"היא מה?"
"בחודש שמיני"
"היא לא סיפרה לי,היא לא דיברה איתי בכלל מאז שעזבתי"
"תראה פיטר,היא כועסת עליך מאוד,גם ככה היא בטח תכעס עלי בגלל שסיפרתי לך,אני אומר לך את זה כדי שתיפקח עיניים,אתה פגעת בשני הילדים שלך מאוד מתנות לא יעזרו,אני רוצה שתהיה מעורב בחיים שלה"
"רגע אני צריך להבין,אתם ביחד,אנסת אותה,היא בחודש שמיני,היא כועסת עלי,ואתה מספר לי כי היא לא רצתה לספר לי?"
"כן"
"אני צריך לשבת"
"תשב אדוני,ואני חושב שתשתה מים,אתה לא נשמע הכי בסדר"
"אני בשוק זה הכול,הילדים שלי מתעלמים ממני כבר שנתיים,אבל להסתיר דבר כזה אני לא מאמין"
"אני מצטער שאתה מקבל את הידיעה הזאת ככה" נשמע הצלצול
"אני צריך ללכת לכיתה,שהיה לך יום נעים"
"גם לך,תגיד לקייסי שאני אוהב אותה ומצטער"
"אני אמסור להתראות" ניתקתי והלכתי לקייסי שעמדה עצבנית קצת מאחורי
"הוא יודע"
"אתה כל כך מת"
"הוא ביקש שאני אמסור לך שהוא אוהב אותך ושהוא מצטער"
"אתה עדין הולך למות"
"הוא חייב לדעת מזה הוא אבא שלך,קייסי את מבינה בכלל מה אני אומר אבא שלך"
"הוא כבר לא אבא שלי,הוא הלך לזונות שלו לא צריך אותו בכלל"
"הוא הולך להיות סבא"
"שהיה לו בכיף,ועכשיו בנוגע אליך מה לא מובן ב"אני לא רוצה לדבר איתו" הא?"
"אני מצטער קייסי,אל תכעסי כל כך זה לא בריא לתינוק"
"בסדר" היא נשמה עמוק "בוא לשיעור אנחנו נאחר" רצנו לעבר הכיתות הגענו שניה לפני המורה.
**כעבור חודש-הלידה**
"עוד קצת קייסי,הנה הוא יוצא,קדימה קייסי"
"אההההההה" נשמעה צעקה ריילי עמד וצילם מהצד כבר חודש שהוא מצלם דיסק לתינוק "אתה רואה לאמא שלך לא היה כל כך קל ללדת אותך,לא רצית לצאת"
"הוא בחוץ" נשמע בכי תינוק האחיות עטפו אותו במהירות במגבת והגישו אותו לניק
"תראי איזה תינוק יפה יצא לנו" אמר ניק והראה לי אותו ריילי התקרב אלינו וצילם אותו
"את תבחרי שם או ההורים המאמצים?" שאל ריילי
"אנחנו" אמר ניק בחיוך ונתן לי להחזיק אותו
"צ'ארלי,יקראו לו צ'ארלי בסדר?" שאלתי את ניק
"יש לנו שם,שלום צ'ארלי אני אבא שלך קטנטן אחד" הוא ליטף לו בעדינות את האף
"איזה קטן הוא" אמרתי וצחקתי
**כעבור 5 שנים**
"קוראים לי צ'ארלי קופר ואני עולה לגן חובה"
"אתה שמח עם זה?"
"כן אני טוב עם קריאה ומספרים"
"מה עוד קרה השנה?"
"יש לי אחות חדשה" אמר צ'ארלי והלך לאמא שלו
"מאיפה היא הגיעה?" שאל אבא שלו
"מהבטן של אמא"
"ומאיפה אתה הגעת?"
"מהבטן של קייסי שלי" אמר ובא לכיווני וחיבק אותי ואת ניק
"ומי זאת קייסי?"
"היא האמא היולדת שלי,היא עזרה לי למצוא משפחה שתטפל בי כי היא לומדת וגם ניק לומד" הוא חייך וחיבק אותנו שוב הוא הסתכל למצלמה והמשיך לספר לאבא המאמץ שלו
"אני הסיבה שהם נשארים ביחד כל הזמן,כל פעם שהם רבים אני מחזיר אותם להיות ביחד"
אמר בגאווה ונתן לכל אחד מאיתנו נשיקה בלחי.
אז ככה,מסרנו את צ'ארלי לאימוץ אנחנו פוגשים אותו פעמיים בשבוע,כל פעם שאנחנו רבים הוא משלים בנינו ודואג שנישאר ביחד.
הוא אוהב אותנו כמו את ההורים שלו אם לא יותר,ואנחנו אוהבים אותו.
מה קרה איתי? אני סיימתי את בית הספר ועוד מעט מסיימת קולג' גם ניק,אנחנו הורים במשרה חלקית ומתחננים להתחתן בקרוב אחרי הלימודים ואז אולי צ'ארלי יחזור אלינו אבל זה לא תלוי בנו.
תהנו:)
אני אשמח לתגובות...
בקרוב סיפור חדשדשדש
בבלוג זה
בכל הבלוגים
