גם אם יכאב לי אני לא אצרח

אני חושב שהבנתי עכשיו למה כל פעם שניסיתי לסכם את מה שעברתי במכינה עד עכשיו לא הצלחתי.

לפני שהגעתי למכינה, "הנחת היסוד" שלי היתה שכשאהיה גדול אני אהיה חילוני.

גם עכשיו, חודשיים בתוך המכינה, כשאני חושב על העתיד אני לא רואה עצמי כדתי,

אבל אני גם לא רואה את עצמי בכלל.

הזמן שלי במכינה עובד רק בזמן הווה, בלי עבר ובלי עתיד.

כשהגעתי השבת לבית הבנתי כמה טוב לי בעצם בתוך הבועה של המכינה,

כשאני יכול להיבלע בין עשרות ה.. תלמידים (אין לי מילה טובה לתאר את מי שלומד שם, תלמידים זה לא, ילדים זה כבר לא, לא יודע)

וכמה זה שונה לעומת הבית, ששם מסתכלים עליי בשבע עיניים, ומתי קמתי לתפילה של שבת בבוקר, ולמי אכפת מזה?! 

ובתוך המכינה אני פשוט לומד לאהוב את הרגע, וזה לא רק החיים הכיפיים בפנימייה, כמו מעין קומונה קטנה נטולת "מבוגרים"

או הבילויים בחדר מוזיקה עד אמצע הלילה,

זה אפילו (ובעיקר) השיעורים,

אני פשוט אוהב את איך שרוב הרבנים במכינה מעבירים את השיעור,

זה פשוט מעניין אותי כל פעם מחדש, כל הדיבורים והמחשבות על המוסר, על החברה, על מה זה באמת אמונה

ואפילו גם השיעורים ה"דתיים" יותר, תפילה, גמרא, רמב"ם,

נכון, אני מרגיש קצת לא נעים שאני מתעניין בשיעורים האלה יותר מהנקודה הלוגית, ופחות "מתחבר" לתכנים עצמם,

אבל זה לא רע ובינתיים זה אפילו מספק.

ובכלל חלק מהרבנים שיצא לי לפגוש הם פשוט אנשים מדהימים, לא רק בשיעורים שהם מעבירים, אנחנו מעבירים לפעמים שיעורים

בתוך בתי הצוות, ופשוט כיף לדעת שאני אוהב את האישיות של הרבנים במכינה, כולם (כולל כולם) אנשים נעימים, טובים, וגם המשפחות ממש נחמדות.

לפני פחות משנה, כשהחלטתי לבוא למכינה הזאת, הדתית,

זה קרה אחרי שדיברתי קצת עם אחותי והיה משהו בפשטות שבה היא אמרה

"אז תלך שנה אחת למכינה דתית, אז תְּרַצֶּה קצת את אבא ואמא, מה כבר יקרה?"

ופתאום זה פשוט עצר לי את המירוץ המטורף שהייתי בו,

לפני שנה הייתי מסתכל מראש על העתיד, חושב מה אני אהיה שם (במקרה הזה - חילוני, אבל הייתי עושה את זה גם בעוד הרבה דברים, לא רק הדת)

ואז חי את החיים שלי בלחץ של מי שחייב לעמוד במטרה הזאת, וכל דבר מתקשר לשם,

עם כל הריבים, המתחים, הפחד, והנסיון לשרטט אידאולוגיות ברורות ומפורטות כבר בכתיה י"ב.

עכשיו זה קצת ההיפך, אני חי את החיים, נהנה מהרגע ולא חושב על העתיד.

זה קצת מפריע לי ברגעים שבהם אני כן חושב על העתיד, אבל כאמור, אין הרבה רגעים כאלה.

וטוב לי עכשיו.

(יצא פוסט קצת מבולגן וזה מבאס כי אתמול בלילה כתבתי אותו די מסודר ויפה עד שהמחשב נכבה ככ הסתם, ועכשיו אני די ממהר לחזור למכינה ואין לי באמת זמן פנוי לעבור ולכתוב נכון, בכלל נראה כאילו כל הסיבות הטכניות בעולם מונעות ממני לגלוש בישראבלוג, אולי זה רמז של היקום?!)