גם אם יכאב לי אני לא אצרח
את/ה חושב/ת שאת/המכיר/ה אותי? מעולה - עכשיו צא/י מכאן ובבקשה אל תספר/י על זה למישהו אחר, ובעיקר לא לי! |
| 12/2010
התפילה ואני
אז איך גם אני אוכל להתפלל ככה, עם העיניים ההן שאתה יודע שהן בורקות?
איך גם אני אוכל להתנודד, לבקש בעצמה, בדרך הייחודית, בנתיב הבלעדי שלי, בדיוק כמו האחרים...
(כי תכל'ס כבר קצת נמאס לי רק להסתכל מהצד על חיים של אחרים, לראות אותם חווים עוצמות, גם אני רוצה לחיות!)
בעיקרון, ה"סוד" הוא לדעת מהם הקשיים שלך, לזכור אותם תמיד.
"אדם שבטוח כל יום שאשתו אוהבת אותו במאה אחוז, יביא לה את הפרחים כלאחר יד",
צריך לזכור שאין באמת מאה אחוז בחיים, שאתה כן צריך להיתלות במשהו (ומוזר שהידיעה שהחיים לא אחוזים במלואם, דווקא היא גורמת לך להיקשר לאין סופי ובעצם להבטיח לעצמך בטחון אמיתי, אבל זה נכון!). וכשהאדם לא לגמרי בטוח באהבה של אשתו, היחס שלו כבר יהיה לגמרי שונה, עם הרבה יותר כוונה, אמיתי.
העניין הוא שצריך להכיר בקשיים, ואין לי באמת קשיים, אין לי סטירות. הקשיים שלי לא מתבטאים במקרים שקרו לי, אלא במה שאני קורה לעצמי, בחולשותיי ובתכונותי הרעות (ויש אצלי הרבה תכונות גרועות), והבעיה היא שבקשיים האלה הרבה פחות קל לחוש מאשר אם היתה לי איזו נכות או שכול או מכה מוחשית כלשהיא. וזה הצורך שלי- הרבה יותר קשה להתפלל על תכונות מאשר על חולי, וקשה לי להתחבר, וגם קשה לי להאמין שהתפילה תעזור לי כי אני עדיין תופס את התפילה כמשהו חיצוני לי היא פנימי, ולכן אני עוד מקבל (וגם זה ממש בקושי) את זה שהתפילה תעזור במקרה "חיצוני"- טרגדיה, מחכה או כל משהו אחר שקורה לי( ולא אני אחראי), אבל תכונות- מה לזה ולתפילה? זה משהו פנימי שאני צריך לעבוד עליו עם עצמי.
"פתחתי פה לשטן, אף אחד לא ענה, אף אחד לא התרשם, שום אסון לא חיכה לי בפינה."
-הקטע נשלח דרך הטלפון הסלולרי-
| |
| כינוי:
צ'וזיק
בן: 33
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
