עברה קצת יותר משנה וחצי מאז שכתבתי בבלוג הזה, אבל זה מרגיש לי הרבה יותר.
השתנתי הרבה. עברתי הרבה חוויות חדשות. הכרתי אנשים חדשים.
אני לא מתכוונת לחזור לעדכן פה, אני רק רוצה לעשות את הפוסט הזה בשביל לסיים את זה כמו שצריך, כי לפעמים כשאני נזכרת בבלוג שלי ונכנסת לקרוא פוסטים נוסטלגיים, אני מרגישה קצת לא שלמה עם הפוסטים האחרונים, שהיו מאוד דיכאוניים ומלאים תחושת ריקנות ואבדות.
אז... המשכתי הלאה. התגברתי על הבחור ההוא. למרות שבהתחלה זה היה מאוד קשה והרגשתי מאוד בודדה.
בסביבות היומולדת שלי התחלתי להתקרב לבחור אחר מהכיתה שלי, והעניינים בינינו התגלגלו די מהר, ואני עדיין איתו עד עכשיו, וכנראה שלנצח (:
אני ממש אוהבת אותו והוא אוהב אותי, ואני נשבעת שאנחנו זוג מהסרטים. אני ממש מאושרת עכשיו.
לגבי הבחור הקודם - כן פגשתי אותו, פעם אחת.
אחד מהחברים של חבר שלי הזמין אותנו ועוד חברים למקס ברנר ביומולדת שלו (עד כמה שזה ילדותי, אני מאוד אוהבת מקס ברנר), וגם הבחור ההוא הוזמן. לא ציפיתי שהוא יבוא, אבל הוא כן בא. זה היה קצת awkward, אבל עברתי את זה, ואני שמחה שהוא הגיע, כי לא הרגשתי כלפיו שום דבר באותו רגע. כן היה לי רצון מסויים 'להראות לו מה הוא הפסיד', אבל לא רציתי להגזים עם זה ולגרום לו להרגיש רע, כי אני לא כועסת עליו.
אז אני אסיים פה את הבלוג שלי.
אני בת 18, אני מאושרת, ובקיץ אני מסיימת כיתה י"ב ויוצאת לחיים האמיתיים.
היה לי כיף לכתוב פה, אבל פה אני מסיימת.
אני יודעת שיכול להיות שאף אחד לא יקרא את זה, אבל לא משנה לי.
תודה לאלה שקראו במשך כל השנים, ותודה לקוראים העוברים שקראו רק פוסט אחד, ותודה לקוראים שקראו כל פוסט (אני בספק אם יש כאלה).
אנה (:
כינוי:
The One & Only
בבלוג זה
בכל הבלוגים
