LIFE OF A QUEEN

כמה שבועות אחרי המסיבה שכתבתי עליה השיכבה שלי טסה לפולין, במקרה יצא שהינו שנינו באותו אוטובוס.
הייתי בטוחה שעכשיו הוא לא יוכל להתעלם ממני, אולי בשבוע הזה יהיה לנו כמה זמן לדבר לברר את הדברים ביננו.
כימאט חצי טיול עבר וכימאט ולא דיברנו חוץ מכמה קטעים שהוא שאל עם אני בסדר (כן אני מהרגישות האלה שבכו כל הטיול), בקושי היי בבוקר וביי בערב, אולי כמה משפטים בערב או בשיחות סיכום אבל לא היה משו מיוחד.
התחלתי לתהבאס רצח, חשבתי שנוכל להתקרב אחד לשניה ולא להתרחק עוד יותר, החלטתי שאני לא רוצה לבזבז את כל הטיסה שלי לפולין על לחשוב איך אני יגרום לו לדבר איתי, להסתכל עלי, לקבל ממנו איה יחס. עם הוא רוצה הוא יודע איפה למצוא אותי.
באמת שהחלתי את זה מכל הלב וחשבתי שאולי ככה עדיף, אולי יש דברים שפשוט לא נועדו לקרות.
באמת שבאותו יום שהחלטתי את זה לא דיברנו בכלל, לא היה לי אכפת, הצלחתי להרגיש את כל מה שקורה סביבי בצורה חזקה הרבה יותר.
ואז זה קרה, מרצונו החופשי הוא החליט לשבת איתי באוטובוס, ולא סתם נסיעה של כמה דקות בתוך העיר, נסיעה של כמה שעות. בהתחלה שיחקתי את עצמי שלא אכפת לי כלכך וניסיתי להתרכז בסרט השואה שהקרינו לנו באוטובוס, אחכ נימנמתי קצת כי הסרט היה משעמם ובגלל שבנסיעה הקודמת ישנתי לא כלכך הבנתי על מה הסרט.
איכשו מתוך שיעמום של שנינו פיתחנו שיחה, ניסינו להכיר אחד את השני. כל האוטובוס התחיל לנמנם והיינו צריכים ליסוע עוד כמה שעות ולעצור בכמה מקומות אז המדריכים שלנו החליטו לשים לנו קריוקי, באמת שזה הייתה החוייה הכי חיובית שאני זוכרת מפולין. כל האוטובוס ביחד שרנו שירים שמנו את כל הבכי והעצב בצד והרגשנו כאילו אנחנו סתם בטיול שנתי.
אני וR כלכך צחקנו ונהננו , הסתלבטתי על איך שהוא שר ולמרות שהוא ניראה חנון הוא מכיר את כל השירים המיזרחיים שהיו. הייתי בטוחה שאחרי חוויה כזאת הכל יהיה טוב, אנחנו רק נתחבר יותר.
טעיתי. שוב כמה ימים כימאט לא דיברנו, למרות שזה היה יותר מבהתחלה אבל הרגשתי שכל פעם שאנחנו מתקדמים צעד אנחנו חוזרים שני צעדים אחורה.
ואז היה ערב שישי, קבלת שבת. כל אחד שהיה בפולין זוכר שביום שישי כולם דופקים הופעה, כולם רוצים להיות יפים, להיפטר מכל המראה של דובוני קוטב קטנים. כן דפקתי הופעה. חולצה מכופתרת עם מחשוף, חצאית מיני. בקיצור כוסית.
הוא לא הוריד ממני את העיניים לשנייה, כל הזמן רץ אחרי לקבל קצת צומת לב. סחב אותי איתו לכל מיני פעילויות. באמת שהרגשתי שעם יהיה לנו כמה דקות לבד הוא יתנפל עלי או משו כזה.
זרמתי, חשבתי לעצמי שמה כבר יש לי להפסיד.
כמובן שאחרי זה שוב כמו מקודם חזרנו שני צעדים אחורה, ושוב כימאט ולא דיברנו.
וכך עברה כל הנסיעה, כל פעם שהתקרבנו ביום שאחרי שוב הינו כמו שני זרים.

כשחזרנו מפולין החלטתי שאני לא רוצה שום קשר אליו, לא רוצה להיות ידידה שלו ובטח שלא להיות חברה שלו. עם הוא רוצה לדבר איתי הוא יבוא וידבר עם לא אז ההפסד כולו שלו.
וככה עברו כבר כמה חודשים וחוץ מכמה מישפטים לא דיברנו יותר מידי.
ברור שבהתחלה בכיתי, הייתי קצת בדיכאון אבל זה עבר. כניראה שכשהבנתי את הרמזים שלו וידעתי שהוא רוצה אותי ורמזתי לו בחזרה זה היה מאוחר מידי. לפני חודשיים בערך הייתה לו אפילו חברה, הוא התחיל איתה גם , במסיבה כשהוא היה שיכור ותפס עומץ להתחיל איתה.
באמת שנמאס לי מבנים. הכל אצלם אגו, וכל דבר הם רוצים לקבל בלי להתאמץ להיות ישירים. מאיפה אני הייתי צריכה לדעת שהוא רצה אותי? שיבוא ויגיד, שישלח חבר שיברר מה איתי. למה צריך ישר לברוח ? לא לתת הזדמנות ?

באמת שכבר כמה זמן שאני לא חושבת עליו, אפילו הכרתי מישו חדש ואני מאוד מקווה שיצא מזה משו אבל לפני כמה ימים באחד מהשיעורים אותו חבר שלו שהתחיל לחפור לי על המסיבה פתאם נזכר בזה שוב. אחרי כמה חודשים שאנחנו לא דיברנו על זה, הוא שוב דיבר על הניצוצות וכל השטויות שהיו לנו.
הסתבכתי עם עצמי,
שוב ...

xoxo
Queen A

למרות שהתלבטתי עם להמשיך לכתוב על R בהתחלה לא רציתי להמשיך כי זה עוד כאב חדש יחסית, אבל הינה אני פה ...
אז לסיכום מה היה
חברה סיפרה לי שמישו מהכיתה רוצה אותי, בהתחלה לא הבנתי מה אני והוא קשורים אחד לשני אבל לאט לאט התחלתי לחשוב שהאמת הוא לא כזה גרוע ובאמת אולי יכול לצאת מזה משו נחמד ...

עבר החופש ואני המשכתי לחשוב איך להתקרב אליו בתחילת השנה, חשבתי אולי לדבר איתו אולי לרמוז לו שאני יודעת, לתת לו איזשהו רמז שגמאני רוצה אותו. בסוף בעזרת העצות של החברות שלי החלטתי שאני לא עושה עם זה כלום, הרי עבר חופש של חודשיים וחצי ואולי הוא כבר לא רוצה אותי, אולי יש לו מישי. הרבה יכול להשתנות. אני צריכה לראות איך הוא יתנהג איתי עם הוא ינסה להתקרב אלי לחפש ממנו רמזים שיראו לי שעדיין יש תקווה.
באמת בחודשים הראשונים הוא ממש התקרב אלי בא לשבת איתי ועם החברות (שהוא כל כך פחד מהם) שלי וכולם אמרו שזה באמת ניראה שהוא רוצה אותי והוא מתאמץ להשיג אותי.
כמו כל בחורה פלרטטי איתו ורמזתי לו אפילו קרו פעמים שנישארנו רק אנחנו , ועדיין הוא לא אמר כלום, לא הציאה לי לצאת, המשיך לשתוק בנושא הזה.
כמה שבועות לפני חנוכה שנינו יצאנו במקרה לאותה מסיבה בסופ"ש. אני היתי עם כמה חברות והוא היה עם חברים. ממש התלהבתי שהוא שמה, ממנו לא ציפית ללכת למסיבות. אחרי כמה שותים, חצי קופסת סיגריות וכמה ריקודים הרגשתי על גג העולם. היתי משוחררת ברמות, הרגשתי שאני יכולה לעשות הכל. עם קצת תחמון ועזרה יצא מצב שאני והוא רודקים ביחד. בהתחלה הוא היה ממש ביישן בקושי זז, לא היה משוחר. ואני כל שניה אומרת לו "R, למה אתה כזה כבד? תשתחרר קצת" לאט לאט הוא באמת השתחרר חצי לילה העברנו ביחד. ואז פתאום אחת הידידות שלו החליטה שהיא רוצה ללכת הביתה ואז הם פשוט הלכו, בקושי ביי הוא אמר לי. פשוט הסתובב והלך.
את החלק הזה אף פעם לא סיפרתי לאף אחד, זה כלכך כאב לי . כאילו מה אתה מבלה איתי כל הלילה, דבר צוחק רוקד ואז לא אומר לי אפילו ביי?
כאילו אני עד עד כדי כך אני לא שוו כלום ? זה כלכך כאב לי שפשוט לא רציתי להיות יותר קשורה אליו. שלו לחשוב שאת כל הערב בזבזתי עליו, על לחכות שהוא ינשק אותי או שאני זאת שאנשק אותו. כלכך רציתי את זה ופחדתי באותה שנייה שאולי הוא ידחה אותי. בסוף עם כל הקטע הזה של הבריחה (ממש כמו סינדרלה) אני מאוד שמחה שלא עשיתי כלום, שלא ניסיתי יותר מידי.
יש פשוט דברים שלא נועדו לקרות. אחרי זה כמה ימים הייתי בבאסה שלא קרה כלום אבל מצד שני הכחשתי את הקטע הרע, הרי הוא בילה איתי את כל הערב, זה צריך לומר משו לא ? החלטתי שאני פשוט יתעלם ממנו ושעם יש לו משו להגיד לי הוא יבוא ויגיד, עם הוא רוצה שנשאר ידידים לא היה לו אכפת פשוט לבוא ולדבר איתי כמו פעם. פשוט רציתי למחוק ממני את הזיכרון הזה של ההשפלה, אז פשוט חשבתי על הדברים הטובים.

יום ראשון כשבאתי לבצפר בהתחלה הכל היה טוב, לשמחתי הוא אפילו לא היה בכיתה. שמחתי מאוד. הרגשתי שעם גם היום הוא יתעלם ממני זה יפגע בי יותא מידי ואני לא יהיה מסוגלת להכיל את כל זה. באמצע היום הוא בא , ישב בשולחן מלפני ולא אמר כלום.
אחד החברים הכי טובים שלו ישב בשולחן לידי .
"הוווופה A שמעתי את וR ביליתם טוב במסיבה ביום שישי!"

"מאיפה אתה יודע, אתה אפילו לא היית שם "
"על תדאגי אני יודע הכל, כל דבר שקרה. שמעתי היו ריקודים צמודים מזמוזים ניצוצות"
"אני לא יודעת מאיפה שמעת את זה, אבל זה לא נכון"
"טוב מה שתגידי, אני יודע שמשו הולך בניכם"
במשך כמה שבועות הוא חפר לי על זה , וR לא הוציא שום מילה לכיווני, חוץ מפעם אחת שהוא התעצבן על חבר שלו ואמר לו שיסתום באחד הפעמים שהוא חפר על מה שקה ביננו.
כלכך נפגעתי שהוא לא מדבר איתי, לא מסתכל עלי. לא קרה כלום במסיבה כולה רקדנו אפילו לא כלכך צמוד, למה הוא לקח את זה כלכך קשה ?
למה הוא לא בא ודיבר איתי ?

התחלתי לשקוע בדיכאון, על זה שעוד פעם אני נפגעת ממישו...
המחשבה היחידה שעודדה אותי היא שעוד מאט אנחנו נבלה בתחת אחד של השני שבוע, ואז הוא כבר לא יוכל לברוח ממני ,
כן, פולין. במקום לחשוב על כמה עומד להיות מרגש חשבתי על איך סוף סוף הוא יהיה חייב לדבר איתי...

על מה שקרה בפולין ואיך נגמר כל הסיפור המשיך בפעם הבאה (:
XOXO
QUEEN A