סימנים של פריחה...

הרחוב שלי תמיד פעיל, אני אוהבת להכין לי את כוס התה שלי, לסגור את דלת המרפסת ולהרגיש שיצאתי אל החלל הפרטי שלי,

החלל הפרטי שלי מרגיע אותי עם כוס התה המועדף עלי.

ביום שישי הייתי צריכה את החלל שלי שראיתי אותך, ראיתי אותך איתה.

הרגשתי כלכך לבד באותו רגע, נטושה במערכה הזאת.

הרגשתי המסכנה, הרגשתי כאילו אם אראה סימן שאני שם אני אחשוף את הלבד הזה

פתאום הכל נהיה מבולבל בראש, רציתי שההוא יהיה איתי, שתראה שגם אני התתקדמתי,

שאני לא אפחד לדבר ולהראות שאני שם.

אבל הוא לא היה, לא הוא ולא אף אחד אז ברחתי, נפכתי לבלתי נראת

לא רציתי להיכנס לסיטואציה הזאת ככה חשופה, ידעתי שתדע שאני מבולבלבת,

שמליון ושתיים תחושות עוברות לי בגוף עכשיו.

ושוב הרגשת הבחילה הזאת חזרה, רציתי לחזור אל החלל שלי, להכין לי את כוס התה שלי ולהסתכל על הרחוב שלי ועל האנשים

אבל החלל היה רחוק ממני והבחילה הייתה חזקה ורציתי לצרוח ולחבק מישהו.

אני שמחה שהמשכת, שמחה שטוב לך ושמחה שנתת לי להיות פרק בחיים שלך.

אבל הפרק של שנינו נגמר, וכל אחד המשיך הלאה וכנראה תמיד הבחילה תחזור כי תמיד יהיה לך מקום אצלי.