בכתיבה חופשית
כי ראיתי את דרכי נעלמת ביער סבוך, בין קירות חורשים
ובתוך האדמה המדממת רגלי ננעצות היכו שורשים |
| 10/2007
סיפורי תינוקות
הסופר הקרוב לביתי (זה שופר או סופר בכלל?), לקראת ערב, ביום חול ככל יום אחר:
הלכתי לסופר לקנות מספר מצרכים הבייתה; מספר גבינות ולחם לארוחת הערב, עוד חבילת מסטיקים כדי לתקוע באוטו לכמה נסיעות מכאן לפה ובחזרה, דחפתי הכל לסלסלת יד אדומה שאספתי בכניסה לסופר, מתחת לאחד המעברים לקופות. ומשסיימתי לעקוב אחר הפתק שאמא נתנה ברשותי הלכתי לקופות. שלוש קופות פועלות מתוך -/+8, האחת- מהירה; 10 מוצרים ופחות עם תור של מספר לקוחות, השנייה עם אישה שעומדת לעבור עוד רגע עם עגלה עמוסה כל טוב השדה והשלישית עם שלושה אנשים שונים עם חצאי/רבעי עגלות מלאות.
החלטתי לעמוד בשנייה והאישה שהבחינה בסלסלת יד הריקה למחצית שלי החליטה לתת לי לעקוף אותה- "תודה, תודה" אמרתי, הקופאית שטחה בפני את המשפט האיום התורן ואמרה שהיא האחרונה למשלוח(ה) של היום, לקחתי את עצמי עם הסלסלה בין הרגליים והזדנבתי לקופה האיטית, סליחה- המהירה, זאת עם החמישה אנשים שלכל אחד יש באמת ובתמים את העשרה מוצרים לידם+תינוקת בעגלה כדי להוסיף צרחות ובכי לאווירה וילדה מאותה המשפחה כיד לתרגם את התינוקת לאמא בקול גבוה מהמותר.
ואולי כעת ישנאו אותי כל הנשים והאמאות ובעלי חוש אימאי מפותח ממין זכר, אך אם יש שני דברים שאני לא סובל זה תורות בסופר- אני מוכן לעמוד בכל תור אחר אבל בסופר אני כמעט אף פעם לא בוחר את התור הנכון ואני תמיד נתון לרחמיהם ורחיצותם של קופאיות שמשמרת ארוכה כבר מאוחריהן ושל רבבות עם ישראל שרוצה, בדיוק כמוני- להגיע כבר הבייתה. דבר שני שאני לא סובל הוא בכי תינוקות- אולי יום יבוא ותהיה לי תינוקת והיא תבכה ואני אוהב את זה, אך עד היום למעשה אני נאלץ לשמוע רק בכי תינוקות זרים שבוכים וצורמים לי הישר לתוך האוזן. מציק, מאוד.
תוך כדי אותו תור לסופר מלווה בבכי תינוקות, נזכרתי בסיפורון מהטיול בקיץ האחרון: נסעתי באוטובוס חזרה העירה לאחר שקמתי מוקדם כדי לקנות זוג נעליים בעיירה מרכזית וקרובה- נסיעה של 45 דקות הייתה אמורה להחזיר אותי בביטחה ובזמן לעשות את הטרק היומי בשמורת הטבע- "לייק דיסטריקט" אך אבוי! זוג הודים עם תינוקת התיישבו מלפני, היא מסתכלת לעברי והם עם פניהם בכיוון הנסיעה, האבא שוב ושוב דוחף לה אוכל לפה ועל כל חתיכה שהוא דוחף היא מתחילה לבכות מספר דקות- ככה שוב ושוב... עד... שהאוטובוס נתקע למשך חצי שעה. בינתיים כאב ראש ענק משתלט לי על הראש מכל הכי הזה וסוף- סוף- למזלי הייתה לי הפסקה של יותר מחצי שעה עד שהאוטובוס הבא לקח אותנו והיא (התינוקת) המשיכה לצרוח לי בחוסר מזל משווא לתוך האוזן... אם רק הייתי פחות סבלני הייתי אומר לו "can you just stop feeding her all the time?!" וכנראה מוסיף עוד איזה "אלוהים גדול" בסוף.
אלו הם דברים שאותי מעצבנים; בכי תינוקות והתור לסופר- לא יודע מה יותר.
סתם אחד.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
