בכתיבה חופשית
כי ראיתי את דרכי נעלמת ביער סבוך, בין קירות חורשים
ובתוך האדמה המדממת רגלי ננעצות היכו שורשים |
| 11/2007
זאת שמפילה את הביצים לאצבע הקטנה של הרגליים
הזמן הוא מסטיק שעבר זמנו לאחר לעיסה ארוכה בפה,
הוא חדל מלהיות לטובתנו בשלב כלשהו ובמקום להפיץ ריח פה נעים של מנטה,
הוא משאיר אחריו עקבות של גומי לבנבן בטעם שחלף זמנו מזמן והוא רק משאיר אותנו צמאים לעוד.
כזה הוא הזמן שלי בעקבות שלושת העבודות שלי, לא מותיר זמן רב מדי לשאר; בין אם זה יציאות, שינה ותגובות לבלוגים אחרים בהם אני עד עתה מבקר קבוע אך מעתה מבקר על בסיס פנוי, בסיס של זמן פנוי. למעשה היום היה היום החופשי הראשון שלי מזה זמן רב והוא היה עמוס לעייפה בהרבה דברים שהצטברו וגם אותם לא ביצעתי עד תום.
אך לא על זה רציתי לכתוב, אני רוצה לכתוב על היותי נמושה. רכיכה. סיגריה שלא עומדת בהבטחת היצרן, לא מצליחה להרוס את הבריאות שלך למרות שהיא מכונה "סיגריה" ועל אף התווית באריזה.
לפני שנתיים עברתי דירה, עברתי עם בני ביתי שני קילומטר במורד הכביש לעיר אחרת אך למעשה בדיוק אותו מקום, התקרבתי לכדי נגיעה מזאת שהייתה שלי לרגע חטוף בכיתה י"ב, זאת שהשאירה אותי לטבוע בים הכחול עמוק של עינייה מבלי לשלוח מציל בחסקה, מלבד פעם אחת חטופה- לא ראיתי אותה למעשה מאז סיום התיכון ואילו דווקא היום בתל אביב הגדולה והלא ביתית כלל, במסדרון הכניסה להצגה "איש הגשם" בבית ליסין, היא מצאה את דרכה מאחורי מצוידת בבחור (חבר? ידיד? אלוהים גדול), זיהיתי את הקול המוכר והנעים שלה למרות כל השנים שחלפו כנראה שהוא נשאר בזיכרוני מתויג לעיניים הכחולות הגדולות שלה, אליה.
לא נתתי לה לזהות איתי, צמרמורת אוחזת בגופי כשעיני מאבדות מאחיזתן כמו הפעם ההיא ממש בסוף אחרי הבית ספר, לא מסוגל להגיד "שלום" או "היי" חטוף והרי שאני אומר את זה לכל לקוח שנכנס לבנק, לחנות או בקייטרינג. רק היא נשארת הבלתי ניתנת להשגה, לתיקשור, להבנה. זאת שמפילה לי את הביצים לאצבע הקטנה של הרגליים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
