|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
המלחמה הראשונה שלי
בבוקר יום זה לא תיארתי לעצמי כי אכתוב כאן היום ובטח ובטח שלא בנושא הזה, תחושה סוערת אותה רחשתי בטקס יום הזיכרון היישובי היא שהוציאה אותי חיש מהר אל עבר הבית, מריץ בראש רעיונות וניסוחים על מה אכתוב פה, וכשאכתוב כיצד אסביר את כל מה שעובר לי במוח עכשיו.
מלחמה נראתה תמיד כאירוע כה רחוק לי; אירוע גוג ומגוג בו השמיים יאדימו, הארץ תרעד, תותחים ירעמו והאדמה תאדים מדמם של חיילים פצועים והרוגים שיפלו על בין שפלי הקרקע בעקבות מטחי יריות וכדורי עופרת שורקים, חלקם סנטימטרים בודדים מתנוך אוזנם וחלקם האחר היישר דרכם.
ואולי לא הייתי באותו מקום שדובר עליו כה רבות כמו בינת ג'בל או בכל קרב אחר בו הופתעו כוחותינו מפאת האש הרבה שהוכוונה לעברם, גם לא ישבתי בטנק וקיוויתי שלא אמצא את עצמי במפגש של אחד על אחד מול טיל נ"ט תוהה, אך אני הוא זה שראה מטרים של פצצות מרגמה נורות לעברו ושמע קולות נפץ של יציאה ונחיתה ממקורות לא ידועים ובמיקומים משתנים, אני הוא זה שראה את רקטות וטילים למיניהם פוגעות רק מטרים לא רבים בגבעות שניצבו אל מול מרגלות זוג כפותיי, אני הוא זה שהתהלך למעלה מחודש עם שכפ"צ ורץ למחסות ושם קסדה בכל פעם שניתנה התראה לירי על כוחותיי, אני הוא זה שהתקלח בשטח במים ממיכלי ענק ועלה תיכף על מדים מבלי לדעת מתי תהיה הפעם הבאה בה אתקלח והיכן אם בכלל.
ולצד רגעים של חששות וחוסר ידע מתמיד מפני האפלה המכסה וזאת שעתידה לכסות, היו גם אותם רגעים של אחווה כתף אל כתף מעומק הצרות וגובה המים המאיים להטביע את כולנו, שם יכולת לשבת ולדבר עם זה שאתה הכי לא מסתדר איתו, על מה יכול להיות וממה אתה חושש והוא בטח גם, אלו הם רגעים של אושר ושום דבר אחר בחיים הללו לא מטריד אותך באותם רגעים. שום דבר.
אותו דימיון חולף הנושא את המונח המפוצץ- גוג ומגוג, הוא תיאור מן המקרא לתוהו ובוהו, הוא צד אחד במלחמה, בצד השני יש הרבה רגעים מתים של זמן שחולף לו מבלי שיקרה דבר, ישנם הרבה מבטים למרחקים משתנים ומדידות של ימים ולילות שעוברים כי אין ברירה אלא להמתין למחר, יש גם את הקטעים המצחיקים בהם חזיר בר מלקק את הדיסקמן שלך וסוחב את כל הארגז לחם לתוך היער, בהם מישהו מביא משחק קופסה וכולם מתאספים ממעל ומשחקים, אולי טליסמן ואולי כל משחק קלפים אחר, אם ירדתם לסוף דעתי- מלחמה אינה רק קרבות ולחימה, היא ברובה הגדול המתנה לדבר הבא.
פתאום שמות כמו "מלחמת העצמאות" או "מלחמת ששת הימים" ו- "מלחמת יום
הכיפורים" אינם אלא רק הדים המהדהדים במרחק הזמן הרב שעבר מאז, אינני צריך
לדמיין עוד תותחים יורים מטח ארטילרי לעבר יעד לא נודע, כיום אני יכול
פשוט להיזכר, להיזכר בקיץ 2006 הוא הקיץ האחרון, לחוות מחדש מראות שראיתי
ולא אשכח.
חוויתי על בשרי את מה שנקרא בשם המפוצץ "מלחמת לבנון השנייה", ראיתי אותה והייתי חלק ממנה, חלק מכותרות עיתון זועקות באדום על לבן בעמוד הראשון ובשחור על לבן בעמודים האחרונים של העיתון, בכל דיבור אודות ביום הזיכרון אוכל להשאיר את הדימיון ליום חול ורק להיזכר בזיכרון של הקיץ האחרון. הוא היה מלחמת לבנון השנייה, היא המלחמה הראשונה שלי.
| |
חומרניות בגניבה (חידת הציור לילד)
חזרתי מסוף שבוע בחברת המשפחה מהצד הדתי שלי הישר לזרועות שתי כוסות בירה עם צ'ייסר מייסרות ומבדרות על בטן שאכלה לשובע במהלך כל הספ"ש, לקראת כוסות הבירה הגעתי במצב רוח טוב וללא רבב, "מחוזק" רוחנית ממהלך כל הספ"ש שקדם לישיבה על הבאר.
השתייה גרמה לי להיות סחרחר מעט, נוטה לצדדים, שמח מעבר לרגיל- והשיחה עם חברי הטוב זרמה, רובה ככולה התעסקה בבחורות ובמה שהן לא מעללות לנו (אני וחברי) ומה שהיינו רוצים שהן יעללו לנו ומשום מה נשאר בגדר "וואי! זאת, השנייה מימין נראת טוב" או "מה אתה אומר? זאת משמאל לבחור- חברה שלו?", כתגובה נמהרת לשיחתנו ובחור התנגדות מוחלט שלי הוא שמר לי מספר בטלפון, הדביק שם למספר ושלח הודעה בנוסח הזה "שלום, קיבלתי את המספר שלך מחבר ואני מעוניין לבדוק אם זה אקטואלי :)". הבוקר באיזה רבע לשבע (?) קיבלתי תשובה בנוסח "על מה אתה מדבר?"... נסו למצוא פתרון לציור, ממש כמו בציור לילד... התגובה עם הפתרון הזוכה- תזכה את הפותר במייל עם סופו של הסיפור ובתמונה פרי יצירתי! אני מבקש ממכם להיות יצרתיים ולהשתמש בכל מגוון הטכנולוגייה הקיים היום החל מהודעה סלולרית, כלה בשיחת טלפון ואף בשיטות מיושנות בדמות יונת דואר.
רציתי להתעסק בכל החיזוק הרוחני שקיבלתי אך אני אכתוב כי היום קיבלתי את ההיפוך החומרי לדבר, למעשה אני כאן מכיוון שזכיתי לבוא היום לכנס משתחררים ("יום שיחרורי קרב ובא...") ולקבל משקל כבד בדמות דפים מלאי מידע על איך אני אוכל להשיג עוד מידע והשכלה בעתיד ואולי גם כמה גרושים לכיס, אני אראה לכם ויזואלית את גודל ההישג:
קרה המקרה והתיק שלי נשאר בגני התערוכה שאני כבר הרחק משם כמה עשרות קילומטרים ואולי בערך עשר, הזעקתי את אבא ששהה קרוב אלי ויחד נסענו- בתקווה שיש עתיד לתיק שלי שהכיל משקפי שמש, מחברת, עט וארנק שבו לא חסר תעודות מזהות בדמות חוגר, תעודת לוחם, תעודת חבר ב- פאפאגאיו וקופי בין, רישיון נהיגה וכמובן כרטיס אשראי. מיותר לציין שהיה קרוב ל-150 שקל במזומן בארנק ותמונות פספורט שלי שנתקעו שם מזה לפני חודש- אל תשאלו למה... רצתי מהמכונית וביצעתי חיפושים במקומות החשודים, בחדר ההנהלה תיארתי את מראה התיק וקיבלתי אותו מינוס משקפי שמש (700 ש"ח לפני הנחה 50%), מינוס הארנק עצמו, מינוס 150 ש"ח וללא ועט. הם טענו שזה "גנב נחמד" שכן הוא השאיר לי את המחברת שלי ואת כל שלל כרטיסי הזיהוי והחבר שלי (הייתי בלחץ על הקופי-בין).
למעשה רוחנית אני די מחוזק עתה בכך שאני לא רוחני באמת, חומרית- כספית: מרוקן וחומרית- השכלתית... כנראה שבדרך...
הנה נגמר לו עוד יום, סתם אחד.
| |
לשחרר מהרצועה
יולי 2005 (בבסיס צבאי בסמוך לגדר ההפרדה)
ישבתי על הספה במרכז הפלוגה (סוללה) עם מפקדי אך במידה כלשהי גם חבר שפקד עלי מיום כניסתי לסוללה, אני כבר עם טופס טיולים מופקד בשלישות ולמעשה רק ממלא מכסות שמירה לספ"ש, רגע על סף יציאה לקורס אחד מיני רבים שהצלחתי ליפול ממנו, הוא שאל אותי מספר שאלות בניסיון לספק לי איזו שיחת סיום ראויה. טענתי בפניו שלגדוד שלי קיימת בעיה שחוזרת על עצמה; הוא פשוט לא יודע מתי לשחרר, כאמור יום לאחר מכן בשעת בוקר הייתי אמור להגיע לבאר שבע וזאת לאחר יציאה מקו בשטחים בשעה שלא הגיונית את שעת ההתייצבות במקום אליו אני מגיע. הוא שמע ופעל בנידון, קראתי להורי והעברתי לילה קצר בבית כדי לאפס ציוד ותיקים.
ינואר-מרץ 2007 (בבסיס צבאי בסמוך לגדר ההפרדה)
יושב בחמ"ל עם חבר לסוללה/ למחזור/ לאותו דיכאון מתמשך ולא נגמר, לפתע הוא זורק לי עצם לרדיפה בדמות הוראת מג"ד; לא ניתן לחבר חפש"ש (חופשת שחרור, שבועיים) לרגילה, מיותר לציין שבכל הצבא מותר ורק אצלנו יוצאת הוראת מג"ד בנושא.
התעצבנתי, אך לא חזק מדי, הרי אין מה לעשות, גם היום, שנה וחצי אחרי זו רק דוגמה אחת לאותו דפוס חוזר, פשוט לא יודעים מתי לשחרר, לשחרר את החבל, לשחרר מהרצועה, לשחרר מהצבא. כולנו יודעים שצהל לא מרוויח מאיתנו כלום בכך שהוא מפריד את הרגילה שמגיעה לי מהחפש"ש, למעשה, באופן בלתי מוסבר והגיוני לחלוטין, הוא גורם להרגשת מרמור פעם נוספת בקרב חברי למחזור וכל מי שמשרת עימי על כך שגם רגע קטן לקראת הסוף, ממש על מפתן הדלת לאזרחות- הצבא ובמיוחד הגדוד, לא עוזב אותך בשקט בצד, לעולם לא עוזב.
החלטת מג"ד ינואר 2007: אין לקחת אוכל מאזרחים יהודים שמציעים לחיילים במחסום.
הפחד של המג"ד נובע מכך שהוא חושש שבשלב מסויים לא יהיה נעים לחייל הבודק לבדוק לו (ליהודי) את הרכב, אני אומר, אם אתה כל-כך לא מאמין וסומך על חיילך כדי לתת להם לעשות את עבודתם ע"י הגבלה בחוקים ששום גורם פיקודי לא אמור להתעסק עימם ובהם- מדוע לא תעסיק אנשי אבטחה חיצוניים ותשלח את חיילך פיקודייך הבייתה?!
ביום ראשון בתחילת השבוע נשלחתי לכנס משתחררים בגני התערוכה בתל אביב, יצאתי אחרי לילה ללא שינה בחמ"ל לכנס בשאיפה של מפקדי לחזור ולהעביר לילה שלם ללא שינה נוסף בחמ"ל, היה מצחיק ומבדר, הסתובבתי עם שניים מחברי למחזור, שרוטים לגמרי, גם הם אחרי לילה עירני מדי, כנס משתחריים אומנם- לא היה, עוד הצלחה של הגדוד שלי שפיספס בשבוע.
סתם פיקנטריה לקראת הסוף. נמאס לי ואני לא מחדש. אין לי מושג לאן פני ביציאה מהבקו"ם בבוקר ה19 במרץ הקרוב (מטאפורית). אופציות ללא סוף. סוף קרוב משנראה לעין הבוחנת. פוסטים שלמים יכולים להיכתב על הנושא הזה בלבד. הצבא חייב להישאר מאחורי ועם זאת הוא יעסיק כאן פוסטים שלמים בנושאי נוסטלגיה וחוסר היגיון צבאי בעתיד הקרוב. נמאס לי ואני לא מחדש, פעם נוספת.
למעשה הפוסט הזה נכתב באפטר שהשגתי במיקרה ונשאר מיותם מחברים עקב מיעוט עונים לשיחות או לא לבחורות שהכירו במסיבה בשישי האחרון, הועלתי להשאיר פוסט ומספר תגובות בודדות, סוג של כיתוב בטוש בתחנת אוטובוס- "הייתי פה!". בסוף השבוע הקרוב אני יוצא ואבלה את רוב רובו בבר מצווה חגיגית בבית מלון בקירבת ירושלים אז נחיה ונראה מה יהיה אז, אולי אמצא איזו דתייה חסודה- זה יתאים לי כמו כפפה ליד.
סתם אחד.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
