|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
זאת שמפילה את הביצים לאצבע הקטנה של הרגליים
הזמן הוא מסטיק שעבר זמנו לאחר לעיסה ארוכה בפה,
הוא חדל מלהיות לטובתנו בשלב כלשהו ובמקום להפיץ ריח פה נעים של מנטה,
הוא משאיר אחריו עקבות של גומי לבנבן בטעם שחלף זמנו מזמן והוא רק משאיר אותנו צמאים לעוד.
כזה הוא הזמן שלי בעקבות שלושת העבודות שלי, לא מותיר זמן רב מדי לשאר; בין אם זה יציאות, שינה ותגובות לבלוגים אחרים בהם אני עד עתה מבקר קבוע אך מעתה מבקר על בסיס פנוי, בסיס של זמן פנוי. למעשה היום היה היום החופשי הראשון שלי מזה זמן רב והוא היה עמוס לעייפה בהרבה דברים שהצטברו וגם אותם לא ביצעתי עד תום.
אך לא על זה רציתי לכתוב, אני רוצה לכתוב על היותי נמושה. רכיכה. סיגריה שלא עומדת בהבטחת היצרן, לא מצליחה להרוס את הבריאות שלך למרות שהיא מכונה "סיגריה" ועל אף התווית באריזה.
לפני שנתיים עברתי דירה, עברתי עם בני ביתי שני קילומטר במורד הכביש לעיר אחרת אך למעשה בדיוק אותו מקום, התקרבתי לכדי נגיעה מזאת שהייתה שלי לרגע חטוף בכיתה י"ב, זאת שהשאירה אותי לטבוע בים הכחול עמוק של עינייה מבלי לשלוח מציל בחסקה, מלבד פעם אחת חטופה- לא ראיתי אותה למעשה מאז סיום התיכון ואילו דווקא היום בתל אביב הגדולה והלא ביתית כלל, במסדרון הכניסה להצגה "איש הגשם" בבית ליסין, היא מצאה את דרכה מאחורי מצוידת בבחור (חבר? ידיד? אלוהים גדול), זיהיתי את הקול המוכר והנעים שלה למרות כל השנים שחלפו כנראה שהוא נשאר בזיכרוני מתויג לעיניים הכחולות הגדולות שלה, אליה.
לא נתתי לה לזהות איתי, צמרמורת אוחזת בגופי כשעיני מאבדות מאחיזתן כמו הפעם ההיא ממש בסוף אחרי הבית ספר, לא מסוגל להגיד "שלום" או "היי" חטוף והרי שאני אומר את זה לכל לקוח שנכנס לבנק, לחנות או בקייטרינג. רק היא נשארת הבלתי ניתנת להשגה, לתיקשור, להבנה. זאת שמפילה לי את הביצים לאצבע הקטנה של הרגליים.
| |
עיניים כחולות זרות
לעיתים ממספר טלפון אחד מתחיל תהליך ואולי משפיע על תהליך בצורה שבלי אותו מספר טלפון- זה לא היה קורה.
במחשבותיי אני קורא אנשים- המשמעות היא כי אני מסוגל לראות מה עובר להם במוח- מה הם חושבים עלי ומי הם מבחינת אופי, אולי תניחו כי אני מנסה להיות מה שאני לא, אך בדיעבד אין זה המוח שחושב אלא העיניים שמפרשות הכל מזגוגויתהם של אחרים, ברגע שהלב נכנס לתהליך קבלת הפרשנויות וההחלטות- שם אני נופל, בגדול.
עיניים כחולות הן המקום לשקוע ולמות בו. טביעה בחסד אל תוך מצולותיו של אישון כחלחל.
עיניה הכחולות הותירו כרגיל חסר יכולת לפרשן, שם אני נגמר ומתחיל הלב, פעימות נוספות מהדהדות בדהירה בחזה והמוח מסרב להודות כי יתכן ואני אכשל פעם נוספת אל מול אותן עיניים כחולות, על פנייה ומיתר המילים שיצאו קלטתי כי היא מרחפת, מנסה להשיג מה שהיא רוצה, סטלנית, כנה ולא משחקת משחקים מיותרים.
ארבעה ימים שעברו כנראה הותירו אותי מתקשה וכועס להודות בטעותי, מתבייש לנוכח העובדה שפעם נוספת עיניים כחולות הפילו אותי בפח, פעם נוספת חשבתי שאולי היא משהו שהיא לא, זה לא שהרגשתי משהו כלפייה (כאן אני מפסיק להתנהג כמו בחורה) אך כמו כל דבר שיצא לי לעשות בשנים האחרונות- הרגשתי כישלון כלשהו בעורפי נושם ונושף, מאיים להפיל אותי מדעתי. החשש מכישלון הוא זה שהכניס אותי למועקה בואכה רוגז יותר מאשר החשש כי עלול היה להתפתח פה משהו מעבר.
יצאתי החוצה לנשום אוויר מטאפורית ופיזית, לנסות להסיח את דעתי מעוד קטע שלא יצא כמו שרציתי, מעוד כשלון ברצף שמהדהד בחלל אי שם מלפני הרבה הרבה שנים בתיכון, ליטפתי את הכעס והרוגז בנעליי "פומה" כתומות שכבר מזמן חיפשתי אחרי משהו לנעול, לקחתי את האוטו והתרחקתי לקניונים המוניים, לחומוסייה ביפו, למים המתנפצים על חוף ימה של יפו, לנסיעה צפונה בדמות איזה מסעדה טובה בנצרת דרך כביש החוף- שם הגבלת המהירות היא המלצה בלבד, ביקרתי חבר מהצבא ונסעתי לזיכרון יעקב ליום, ניקיתי את הראש במסלול הליכה ונוף עוצר נשימה, בשיחות על עבר-הווה-עתיד, על אני ואתה ועל מה אנחנו רוצים כל אחד מעצמו... ומבכלל.
חזרתיי הבייתה שכשלוני עדיין מיטלטל לו במוחי, מנסה להבין היכן טעיתי ואיך זה קרה... שוב.
שתיתי בירה עם חברים- שם קיבלתי נאום שלם, חברי אמר לצאת מזה, לברוח מזה לטיול בדד בחו"ל, אני אמרתי שמניסיוני אותן צרות ובדיוק אותו גובה ביצה תחכה לי שאחזור לכאן- חו"ל לא יפתור כלום, רק יעכב אותן במעט. הוא ניסה לפרוש את עברי ועלילותיי ועלילות חברי כמרבד קסמים למסקנות חדשות, לעבר נושן ועתיד שמחכה לו אי שם. ידעתי שהוא צודק רוב הזמן, אותן מחשבות והכרות לא פסחו גם עלי. רק, כמו עכשיו, אין לי פתרון קסם.
היום עברתי ניקוי ראש בזיכרון יעקב וגם אי שם- בפאב עפוף עשן שיושב בצומת הרחובות פרישמן את דיזינגוף בתל אביב.
ולא משנה מה יאמרו אני יודע שגם אם לא תדברי איתי שוב- לא יהיה לי אכפת, לא ממך. אבל איך לעזאזל זה קרה, איך נכשלתי שוב.
סתם אחד.
| |
לעמוד מאחורי רן בכור
לא תקבלו פה איזה מסר לחיים או פוסט מושקע עם סיפור מלא עומק ופאנצ' שנחשף בקצהו השני,
מה שכן תקבלו פה הוא את ראי עצמנו עם קמצוץ רכילאי, מפי בחור ממוצע (מינוס) בן 21 שנמצא בשלבי שחרור מצהל.
אתמול הלכתי לראות סרט ב"ייס פלאנט" שבקניון איילון ברמת גן, שתי קופאיות ואפס תור היו מנת חלקנו בדרכנו באיחור קל לסרט "לגעת ביהלום", בעודי עומד בתור הקצר שכן היה (זוג אנשים שכבר עמד סמוך לקופה) נשמע קול מאחורי, אינני זוכר מה אמר אך כתגובה סובבתי ראשי לכיוונו במהירות- נראה מוכר חשבתי לעצמי, סובבתי שנית כי ראיתי גם נערה מאחוריו, בחנתי אותה ואותו בשנית באותה מהירות כמו בפעם הראשונה, "רן בכור... זה מהשיר שלנו והטלנובלה הזאת שהייתה בערוץ 2" אמרתי לעצמי ושותפתי לסרט קלטה אותו דבר.
בכל אשר עשה ליד הקופות כמו לשאול "הסרט "אל תגלה" כבר התחיל?" הרגשתי את נעיצת העיניים החוזרת בו וההתעניינות המוגזמת מצד זאת שאמורה למכור לנו את הכרטיסים (!!!), כשקניתי פופקורן ושתייה השיחה המרכזית בקרב המוכרות הייתה... איך לא? הוא!
נסו לחוש מעט ממה שהרגשתי, הנה תראו:
תגידו, מה יש בתמונה הזאת שאני לא מבין??!
זאת הפעם האחרונה שתתלה כאן תמונה של בחור... אל תחשבו שזה הופך להרגל...
סתם אחד.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
