you'll help me to resist.
ים של דמעות שמטשטש לי את הדרך
אני מאבדת את זה, אני מאבדת הכל
אני יודעת שאני לא טובה מספיק, אני אפעם לא טובה מספיק ועכשיו אני קולטת את זה.
נמאס לי לקום לעוד יום ללא מטרה, שאני הולכת למקום שאני שונאת, עם אנשים שאני לא שייכת אליהם, אבל מעמידה פנים שכן, לעבודה שאני שונאת, עם פרצוף תחת, ולחזור הביתה ולהיות בלחץ כי מחר זה יום חדש, אלא שהוא לא יהיה כ"כ נפלא.
ונמאס לי מהעבודה הזו עם האנשים הצבועים, והעייפות הבלתי נגמרת והחיוכים המזוייפים ללקוחות, והשנאה העצמית הזו.
אני לא יכולה לסבול אותם יותר, כל יום שעובר גורם לי לרצות לוותר.
ולא יעזור שאני אתפטר, אני אהיה רק תקועה בבעיה יותר גדולה. ולא יעזור שאני אלך לרופא ואוציא ג', כי בסופו של דבר הג' האלה יסתיימו ואני אחזור לשם עם אותה הרגשה, ולא יעזור לי הסופ"ש כי בסופו של דבר הוא נגמר ואני תמיד מעבירה אותו עם דמעות בעיניים.
אני צריכה חופשה, רחוק מהמשפחה, רחוק מהמחשבות על סבא וסבתא שבבית אבות, ועל סבתא שכבר לא כ"כ חזקה כמו פעם, ועל אמא שצריכה אותי, רחוק מהתסכול היומיומי שלי והתסכול שאני לא מרוצה, ואני לא מאושרת, אפילו לא שמחה ולא נחמד לי ולא כיף לי ואני לא אומרת תודה כשאני קמה בבוקר, כי אני לא מרגישה אסירת תודה לקום לעוד יום שלא משנה כמה אני מנסה להיות אופטימית תמיד נגמר רע, אם זה בבית, בצבא, בעבודה או עם חברות.
ואולי אלו החיים וצריך להתמודד אבל הכל נופל עליי בבום ובבת אחת ואני לא מצליחה לעכל הכל.
לא טוב לי ואני לא מצליחה לשנות את זה. אני לא מצליחה לעבור הלאה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
