(שיר ישן)
היא תמיד שמחה...זה טיבעי...
תמיד היא מכריחה את עצמה להיות שמחה...זה טיבעי.
היא מכריחה את עצמה לחייך כשהיא לא רוצה.
היא מכריחה את עצמה לצחוק,להנות ולחייך...כשהיא באמת...
לא רוצה.
היא בובה על חוט...חוט שהיא בעצמה מחזיקה,
ומנסה לשחק איתו כמה שהיא רוצה.
היא מנסה לצחוק.
לשמוח.
להנות.
היא מצליחה...החיוך על הפנים אף פעם לא יורד...
רק במקרים מסויימים.
רק...כשהחוט ניקרע.
והיא לא מצליחה לשלוט בו יותר.
היא ניכנסת לחשכה מוחלטת.לא מצליחה לעמוד כשהחוטים קרועים,
היא לא מצליחה לקום.
מידי פעם עוברים לידה אנשים...
אבל רק מעטים מבחינים בכך שהיא נפלה.
הם רואים שהיא על הריצפה - אך הם לא עוזרים לה...
ואתם
ראיתם אותה נופלת – אך לא עזרתם לה בכלום,
אתם ראיתם אותה שוכבת-ולא עזרתם לה לקום.
אתם ראיתם
אותה סובלת- אבל רק היסתכלתם,
אתם השארתם
אותה לבד – וויתרתם. ופשוט הלכתם...
אבל מה הם כבר יכלו לעשות?
החוטים ניקרעו...
קשה לבוא ולתת לה יד...
"היא צריכה לעמוד לבד."
אבל את החוטים היא לוקחת לידייה כמו תמיד.
היא לא יכולה לסמוך על אף אחד שיעזור.
החוטים בידיה...
היא מצליחה לקום,חיוך פרוס על פניה,
כאילו לא
קרה כאן כלום...
והיא שוב שמחה...זה כמעט וטיבעי...
והיא שוב מחייכת...זה כבר הרגל בשבילה.
היא צוחקת,נהנת ומחייכת לאנשים.
רק חבל שאלה שקראו לעצמם "חברים" שלה,
עזבו אותה ברגעים הכי קשים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
