אני אתן

את כל העולם שלי

בשבילך.
ואתה אף פעם לא תדע
מה אתה בשבילי ואיזה מקום משמעותי אתה תופס בלב שלי
אבל אני כלום
וזה לא עוזב אותי
שברת אותי ניפצת את הלב שלי למיליון חתיכות
אני מתגעגעת למה שהיינו אני מתגעגעת למה שעברנו
וכבר לא נשארו לי מילים
לתאר
עד כמה אני אוהבת אותך
ואני בתהליכים... של להבין
שזה לא יקרה
שלא נועדנו אחד לשניה
ואולי
אני אמצא אהבה גדולה יותר מזאת
ואולי אני יום אחד אוכל לשכוח
אבל שתדע
שאני תמיד אהיה שם בשבילך
שתצטרך אותי
אני תמיד אהיה שם בשבילך. ולעולם לא אעזוב.

ומשם.... אתה רק שוקע. בתוך מערבולת. בתוך הרגשות אשמה של עצמך. בתוך הפחדים של עצמך.
אף אחד לא מחכה לך. אף אחד כבר לא יהיה שם להחזיק אותך שתיפול. כולם ברחו פתאום, כולם נעלמו, כולם פוחדים... גם לשקוע. גם להידבק.
זה מתחיל לאט. בהתחלה לא תרגיש. אתה רק חושב שאתה יכול לעצור את זה. אתה אומר לעצמך שאתה יכול לשלוט בזה. אבל אתה לא יודע עד כמה חזק היא תפסה אותך. עוד קורבן.
אחר כך, זה מתחיל להכאיב. היא לא נותנת לך ללכת. היא מתחילה להתשלט עליך. היא מעוורת אותך, היא שולטת במוח שלך כמו בובה. היא גורמת לך לזייף רגשות, לא לדבר על מה שבאמת קורה לך בפנים, אלא רק לשקר. היא לוכדת אותך. את כל כולך.
היא הורגת אותך עוד כשאתה חי. והיא תמיד תהיה שם. אתה לא תעשה צעד בלי לשמוע אותה.
נפלת בתוכה. עמוק. והיא לא תתן לך ללכת, שקעת עמוק. כי שבאמת תצטרך אותה, שתהיה על סף מוות, היא תפיל אותך. היא לא תשמור עליך כמו פעם.

כולם חושבים שזה כל כך קל להפסיק. פתאום להתחיל הכל מחדש, וכבר לא להרגיש אשם מבפנים על "הטעויות" שחשבת שאתה עושה. אבל מה שבעצם ניסית לעשות זה רק לשרוד. והיא רק ניסתה להפיל אותך.

אני באמת לא יודעת איך אני נכנסתי לזה, לכזו מעצמה ענקית, אני באמת לא יודעת איך נתתי לה להשפיע עליי ברמה כל כך גבוהה, אני באמת לא יודעת איך אני כותבת את זה ולמה כל כך קשה לי לבצע.
אומרים שדברים מסתדרים עם הזמן, אולי באמת...? הכל כבר אצלי בסימן שאלה.