בלוג ראשון שלי כאן בישרא.

זה סיפור ראשון שאני מפרסמת, אבל לא הראשון שאני כתבתי.

יכול להיות שקראתן סיפורים שלי תחת שם של בנות אחרות.

בכל מקרה אני מקווה שתאהבו.

פרק 1: לפני 4 שנים גיל 14.5

"ביי אמא.." אמרתי בפעם האחרונה לעבר המכונית הקטנה והאדומה בה אמי הדואגת ישבה.
עברתי בגינה שממוקמת בכניסת בית הספר ויכולתי להרגיש כל מבט ומבט שהופנה לעברי.
אני שונאת להיות במרכז העיניים, גם מחוסר הרגל וגם בעקבות העובדה שאני לא יכולה להתמודד עם זה שמסתכלים עלי, פשוט לא.
נכנסתי במהירות האפשרית למבנה שהיה גדול ומוזנח, נראה כאילו עמד כאן מאז ומעולם.
"חדר 23.. חדר 23.." מלמלתי לעצמי בזמן שעברתי בין הכיתות.
בצידי המסדרון התגודדו ילדים ודיברו, לא היה ברור על מה כי רעש הדיבורים היה חזק מדי וכל מילה של אחד נקטעה בשל אחר, אבל דיברו.
בזמן חיפוש הכיתה, ניסיתי להבין איך משולש המעמדות מתחלק פה.
טוב יש פה כדורסלנים ושחקני כדור-רגל מה שאומר שיש גם מעודדות, בטח גם ילדים מחוג דרמה, שירה, ילדים רגילים, פריקים ואז בטח בסוף המשולש, ילדי המדעים. בית ספר רגיל ונורמאלי לגמרי.
לבסוף מצאת את הכיתה שלי, שניות לפני בואו של הצלצול ומיהרתי להיכנס ולתפוס לי מקום.
על השולחנות ישבו קבוצות שונות של ילדים ושוב, דיברו. כמה מבטים הופנו לעברי, אבל ניסיתי להתעלם מהם ולמנוע קשר עין אם כל אחד מהתלמידים, לפחות עד שאני יתיישב ויתמקם.
מצאתי כיסא נחמד בפינה האחורית של הכיתה ומיהרתי להתיישב בו.
לידי ישב ילד, שגם הוא נראה חדש, פניו היו מחייכות וקורנות, כאילו הוא היה כאן תמיד ומכיר כל אחד ואחד מהנוכחים. שיערו היה בהיר ועיניו היו כחולות, כל כך כחולות שאפשר היה לחשוב שהוא עיוור, אך מסביב לכחול החיוור שעיטר את עיניו הופיע פס כחול כהה.
מבלי ששמתי לב מצאתי את עצמי בוהה בעיניו היפות, שהתבוננו בי.
"אז.." הוא אמר באי נוחות בעקבות השתיקה, שבכלל לא שמתי לב עליה.
"אני רובי." הוא השיב והושיט לי את ידו ללחיצת יד.
"ליאת.." אמרתי בשקט, משתדלת שלא ישמע את שמי.
"ליאת?" הוא שאל ועיקם את פניו.
"אני לא מכאן.." אמרתי בהיסוס.
לפני שרובי הספיק לשאול אותי משהו נוסף נשמע הצלצול ומיד אחריו נכנסה המורה בתיאום מושלם, כאילו עמדה שם ורק חיכתה לבואו.
"שלום תלמידים!" היא אמרה בצרחה מנומסת מנסה להפנות עליה את תשומת הלב של הכיתה.
כל התלמידים התיישבו במקומותיהם והמתינו לדבריה.
"אז.. שלום לכם כיתה ט'4! וברוכים הבאים לתיכון!" המורה אמרה בחביבות צבועה וניגשה לספר ירוק שעליו היה רשום שם הכיתה.
שריקות ומחיאות כפיים נשמעו מקצוות שונים של הכיתה, אך תוך שניות הופסקו.
המורה התחילה לקרוא את השמות, אחד אחרי אחד. עד שהגיעה אלי.
"ל.. לי.. ליא..ליאת?" היא קראה בעילגות.
קברתי את עצמי בתוך הכסא שלי והרמתי את ידי בהיסוס.
"הוו ליאת!" היא קראה פתאום בפליאה.
"את התלמידה המצטיינת מישראל!" היא אמרה והחלה להתקדם לעברי.
הרגשתי את מבטיהם של כל הכיתה אשר הופנו לעברי בלגלוג, ובהתנשאות.
"אני מקווה שתהיה לך פה שנה טובה!" היא אמרה ולחצה את ידי באגרסיביות וחזרה לקריאת השמות. פה ושם נשמעו קריאות בוז וכמה עיניים התגלגלו.
"מצטיינת אה?" רובי שלידי שאל בשקט.
"אל תזכיר לי את זה!" אמרתי בייאוש.
רובי רק חייך אלי חיוך מנחם וחזר להסב את תשומת ליבו למתרחש בשיעור.
ככה, תוך כמה דקות, מצאתי את עצמי בתחתית משולש המעמדות.

מקווה שתאהבו.

תגובות?

נ.ב: יש לכן עוד למה לחכות, זוהי רק ההתחלה