פרק 3:

אמא שלי חיכתה לי באוטו האדום והמוכר ולשם שינוי, מאוד שמחתי לראות אותה שם מחכה לי, הכל נשאר בדיוק אותו הדבר.

"היי אמא!" אמרתי מאושרת ונשקתי לה קלות על הלחי.

"היי." היא אמרה בקול רועד בזמן שניסתה לזייף חיוך קטן.

"אמא הכל בסדר?" שאלתי בזמן שבחנתי את התגובה הבאה שלה, אבל בלי לומר דבר היא החלה לנסוע.

אחרי מספר דקות של שתיקה, התבוננתי בה שוב והפעם הבחנתי בכך שעיניה אדומות ולחייה חסרות כל צבע.

"אמא, מה קרה?" שאלתי בידיעה שאכן משהו אירע, לא נותנת לה לברוח מתשובה.

"נדבר על זה בבית." היא אמרה בקול ישיר וחסר כל רגש, מה שלא היה אופייני לה והדאיג אותי.

בבית חיכו לנו אבא ושלושת אחיותיי הקטנות ישובים בסלון.

"שבו." אבא אמר בתקיפות וסימן לנו על כסא בקרבתו.

"בנות, אנחנו חוזרים הביתה, לישראל!" הוא אמרה ובסוף המשפט אפשר היה לחשוב כאילו הידיעה על החזרה משמחת אותו.

"מה??" אני הייתי הראשונה להגיב.

"ליאת, כל המשפחה הסכימה על המעבר, חוץ ממך." הוא אמר כאילו ההחלטה תלויה בי.

"אבל למה?" שאלתי עדיין מנסה להבין את משמעות החזרה.

"חשבנו שיהיה פה יותר טוב, שאני אמצא עבודה טובה יותר. אבל הדברים אל תמיד מתנהלים כמו שמתכננים." הוא אמר בחשש והבנתי שאין ברירה.

לא עניתי, פשוט עליתי לחדר שלי, לחשוב קצת על המעבר.

אחרי כמעט שעה של מחשבה, התשובה עדיין לא הייתה לי ברורה.

מאז שאני קטנה קשה לי לקבוע דברים לבד מחשש שאני יטעה, אז הדרך היעילה ביותר שאני מכירה היא לתת לגורל לקבוע את זה.

הוצאתי מטבע קטן מהכיס.

"עץ-ישראל, פלי- ארצות הברית." מלמלתי לעצמי בשקט וזרקתי את המטבע. הוא נחת על השטיח והראה את הבחירה שלי.

ירדתי באיטיות במדרגות ולהפתעתי הרבה כולם עוד ישבו שם, כאילו לא עברה שעה וחצי.

"אמא,אבא." התחלתי לומר בחשש, מנסה לייצב את הקול שלי ולהראות החלטיות למרות שידעתי שאני לא אהיה שלמה לעולם עם שום החלטה.

"אני מצטרפת אליכם." אמרתי בשקט והתיישבתי בכורסא האחורית משפילה את מבטי מונעת עוד מבט בעיניה האדומות של אמי או בעיניו המתחננות של אבי.

"לא את לא!" קול מוכר נשמע מלפני והתערב בשיחה. הרמתי את ראשי באיטיות ומולי, היא עמדה.

"מה את עושה פה?" שאלתי מופתעת מנוכחותה וקמתי במהרה מהכורסה לחבק אותה, חודשיים לא ראיתי אותה.

"ההורים שלך צלצלו אלי וסיפרו לי על הכל." היא החלה לומר בזמן שבחנה את המקום, מה שהזכיר לי שהיא לא הייתה בבית שלי כמעט ואף פעם.

"את לא עוברת!" היא צעקה בשמחה כאילו כבר הכל נקבע מראש.

"אבל.. איך? איפה אני יגור עכשיו?" שאלתי מופתעת מהוודאות שבקולה.

"איתי!" היא אמרה בשמחה וחיבקה אותי חזק.

"באמת? את בטוחה שזה בסדר?" שאלתי מהורהרת בזמן שאני מריצה תסריטים שונים למה יהיה.

"בטח! אני גם בטוחה שאת תתאהבי בעיר! לוס אנג'לס מדהימה!" היא אמרה באופטימיות שכל כך התאימה לה.

"אמא, אבא?" הסתובבתי לעברם וחיכיתי לתגובה שלהם.

"זה בסדר, את כבר בוגרת ואנחנו יודעים שאת תסתדרי מצוין!" אבי השיב בשמחה שנשמעה לי קצת מאולצת.

אמא שלי לא אמרה דבר, היא הייתה קצת המומה מזה שהיא הולכת להיפרד מהילדה שלה לתקופה ארוכה. דמעות החלו לשטוף את פניה החיוורות, אך למרות הכאב אפשר היה לראות את מאמציה לא להישבר ולחייך חיוך קטן ומאולץ, שמאשר לי ללכת.

"אני כל כך אוהבת אתכם!" אמרתי וחיבקתי את הוריי באיטיות, מושכת את השניות.

הרגשתי את עיני, מתחילות להירטב ורשת שקופה שכיסתה אותן איימה לפרוץ, אבל הפעם לא עצרתי בעדה, נתתי לדמעות לצאת. 

נפרדתי מכל אחיותיי אחת אחרי אחת.

בינתיים קמילה עלתה לחדר והחלה לארוז את כל הבגדים שלי ואני הצטרפתי אליה אחרי מספר דקות. בזמן פינוי החדר מצאתי את עצמי מסתכלת על קמילה ולרגע שוכחת מכל מה שעשתה, מזה שפגעה בי, מחוסר העניין שלה בי ואולי אפילו מהניצול. לרגע אחד יכולתי לסלוח לה על הכל, כי אולי, למרות כל הקשיים, היא באמת חברה?

אחרי שעתיים של אריזה ודיבורים בלתי פוסקים על המעבר, החדר שלי היה ריק לגמרי, בדיוק כמו שקיבלתי אותו.

את החפצים שלי העמסנו בתא המטען של המכונית החדשה שלה.

בפעם האחרונה נופפתי להם לשלום, מנסה לחרוט את הרגע הזה בזיכרון שלי בצורה הטובה ביותר.

זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם, וכבר עברה שנה.

ההתאקלמות בבית שלה היה מהיר.

למרות שלא הייתי בו מעולם, הרגשתי כאילו זה היה הבית שלי מאז ומעולם.

הבית היה בית פרטי, 3 חדרי שינה שאליהם מחובר שירותים אישיים, סלון גדול ומודרני, מטבח משוכלל שלא נראה כאילו היה בשימוש מעולם ובריכה גדולה בחצר האחורית.

החדר שלי מוקם בקומה השנייה והחדר שלה מוקם בקומה הראשונה, ככה לכל אחת היה את הפרטיות שלה.

היא כמעט ולא הייתה נוכחת בבית בעקבות שעות הצילומים הרבות והקריירה שלה שהתחילה לנסוק באותה התקופה ולכן אני הייתה זו שבילתה את רוב שעות היום בבית.

התחלתי לעבוד בית קפה קטן ושכונתי ששכן בקרבת מקום.

כמעט כל יום עבדתי, במטרה לעזור בהוצאות הנלוות של הבית, למרות שידעתי שהיא לא זקוקה לעזרה, לא הייתי מוכנה להרגיש נטל.

חצי מהסכום שהרווחתי חסכתי ובחצי השני עזרתי בהוצאות.

בהתחלה היא לא הסכימה לקבל אותו, אבל בסוף הצלחתי לשכנע אותה שאני ישלם על ההוצאות הנלוות לבית.

את היומולדת של שתינו חגגנו באותו מקום, פאב חמוד במרכז העיר.

תמיד המתנות שהייתה מביאה לי היו מתעלות על שלי פי כמה וכמה, אבל זה לא הפריע לה, כבר היה לה כל מה שרק יכלה לבקש.

עם הזמן בו חייתי איתה יצא לי להכיר בחור חדש שנכנס לחייה. שחקן בריטי מתחיל בן גילה.

הפרידה בין השניים הייתה קלה, לא נראה כאילו הם שמרו רגשות טינה אחד לשינה על כך.

אחרי מספר חודשים שבהם הייתה רווקה, גבר חדש נכנס לחייה ולחיי.

אני יודעת שאמרתי שאני יכניס הפרק את האחים,אבל לא הצלחתי כי הפרק היה יוצא לי ארוך מדי.

אבל כמו שאומרים, דברים טובים לוקחים זמן

פרק הבא 33>

תגובות?