ההורים שלי התחילו להגביל לי תשעות ריצה\ הליכה. פאק. הם מפחדים שאני מתחילה להיות אובססיבית אם זה (אפשר לחשוב שאני רצה מרתון). הם התחילו לבדוק כמה אני אוכלת כול יום. הם פשוט לא מבינים שאני לא רצה רק כדי להרזות, זאת הדרך הבריאה שלי (במקום אלכוהול) להתנתק מהעולם לקצת זמן.
פשוט ההרגשה המדהימה ההזאת... של לראות את כול העולם עובר מהר לידי, בלי דאגות... זה כול כך מדהים ומרגיע. זה גם משחרר מאוד, ואפילו הוכח מדעית שזה משמח אנשים.
ולמי שאולי יצא קצת להכיר אותי דרך הבלוג, אז כן אכפת לי מהמראה שלי, מאוד אכפת לי. אבל אנורקסיה אף פעם לא היה הקטע שלי.
אני דואגת להיראות נורמאלי כי זה גורם לי להיות שמחה.
אנורקסיה (שזה לא לאכול לזמן ממושך) = עצובה, ולא רק אני, זה די הוכח שאם לא אוכלים המוח לא מתפקד טוב ונהיים עצובים. (יש לי פסיכולוגית ואמא שלמדה פסיכולוגיה אז הן מרצות לי על זה כול כמה זמן).
דרך אגב, לא אני לא רזה בצורה מפחידה. ואני ממש ממש לא נראת כמו אנורקסית.
-
ובקשר לפוסט הקודם, תודה לכול מי שהגיד, היה נחמד לשמוע את דעתכם. אני לא כתבתי תפוסט כדי להרגיז אף אחד, רק כדי להביע את דעתי, אז אם הצבענתי את חלקכם זאת לא הייתה הכוונה שלי.
כינוי:
omen
בבלוג זה
בכל הבלוגים
