Blade

כמו כולם אני לא מושלמת, אבל אני לפחות מנסה לתקן את הסריטות שלי.

אני לא אומרת לאנשים שחשובים לי עד כמה הם חשובים לי. זה גרם לי להפסיד כמה דברים נפלאים בחיים(חבר, חברה). אם רק הייתי אומרת להם הם היו נשארים איתי יותר... הם חשבו שלא אכפת לי. טיפשים.

אני לא מהסגון של אנשים שאומרים כול שניה "אני אוהבת אותך". זה לא אומר שאני לא מרגישה את זה.

אז החלטתי להתחיל להגיד לאנשים שהם חשובים לי.

נראה איך זה ישפיע על החיים שלי...

ההורים שלי התחילו להגביל לי תשעות ריצה\ הליכה. פאק. הם מפחדים שאני מתחילה להיות אובססיבית אם זה (אפשר לחשוב שאני רצה מרתון). הם התחילו לבדוק כמה אני אוכלת כול יום. הם פשוט לא מבינים שאני לא רצה רק כדי להרזות, זאת הדרך הבריאה שלי (במקום אלכוהול) להתנתק מהעולם לקצת זמן.

פשוט ההרגשה המדהימה ההזאת... של לראות את כול העולם עובר מהר לידי, בלי דאגות... זה כול כך מדהים ומרגיע. זה גם משחרר מאוד, ואפילו הוכח מדעית שזה משמח אנשים.

ולמי שאולי יצא קצת להכיר אותי דרך הבלוג, אז כן אכפת לי מהמראה שלי, מאוד אכפת לי. אבל אנורקסיה אף פעם לא היה הקטע שלי.

אני דואגת להיראות נורמאלי כי זה גורם לי להיות שמחה.

אנורקסיה (שזה לא לאכול לזמן ממושך) = עצובה, ולא רק אני, זה די הוכח שאם לא אוכלים המוח לא מתפקד טוב ונהיים עצובים. (יש לי פסיכולוגית ואמא שלמדה פסיכולוגיה אז הן מרצות לי על זה כול כמה זמן).

דרך אגב, לא אני לא רזה בצורה מפחידה. ואני ממש ממש לא נראת כמו אנורקסית.

-

ובקשר לפוסט הקודם, תודה לכול מי שהגיד, היה נחמד לשמוע את דעתכם. אני לא כתבתי תפוסט כדי להרגיז אף אחד, רק כדי להביע את דעתי, אז אם הצבענתי את חלקכם זאת לא הייתה הכוונה שלי.

מה הייתם חושבים אם הייתם רואים אותי משחקת אם חבר דימיוני? הייתם חושבים שאני משוגעת? ומה אם לא שיחקתי איתי, רק דיברנו, עדיין הייתם חושבים שאני שמוגעת?

אבל אתם יותר! צבועיים!!

לא רק שיש לכם חבר דימיוני שאתם מדברים איתו, אתם גם סוגדים לו!!

אתם נותנים לו להחליט לכם איך תחיו, מה תלבשו, מה תאכלו.

כול כך הרבה מלחמות פרצו בערב בגללו, כול כך הרבה שנאת חינם.

תתביישו!! ואתם עוד מעזים לקרוא לי משוגעת?!?

(למי שלא הבין כתבתי את הפוסט הזה כדי להביע את דעתי לגבי דעת. אני לא באמת מדברת לחבר דימיוני.)

ולמי שחושבת שאני סתם חילוניה, שנולדתי חילוניה, ושאין לי מושג על מה אני מדברת, טועה.

אני חייה בבית דתי אם הורים דתיים. עד כיתה ח' למדתי בבתי ספר דתיים, ואני עדיין לא מאמינה בחבר הדימיוני שלכם.

אנשים מאמינים כי זה גורם להם להרגיש טוב אם עצמם, כאילו יש סיבה לחייות, ויש חיים אחרי המוות. זה נותן להם כוונה בחיים.

אני לא שונאת דתיים, אני מבינה למה לאנשים יש את הצורך הזה להאמין במשהו.

אני פשוט לא מאמינה.

אני לא רוצה להישמע דיכאונית או משהו בסגנון. אבל אני סקרנית לדעת, למה אתם חיים?

מה גורם לכם לרצות לפקוח עיינים ולנשום כול בוקר?