פעם היית החבר הכי טוב שלי. המקום הכי טוב לשפוך בו את רגשותיי. פעם.

למה עכשיו אני כמעט לא כותבת?

לא הייתי מפספת פעם אחת של תרפיית כתיבה. פעמיים בשבוע הייתי מפרסמת פוסט.

לפעמים הייתי מרגישה שזה אולי הייעוד שלי. לכתוב, לנסות לגרום לאנשים להרגיש. לעלות חיוך מזדהה, או נקודה למחשבה.

וזה נעלם.

וזה לא חוזר לי. הצורך הזה. כלומר, לפעמים אני נמלאת באיזה דחף לכתוב, אבל אם אני לא מגשימה אותו מייד, הוא מתומסס כאילו לא היה.

אוף. כל כל אהבתי את זה.

אני מודה, מצאתי לי חבר חדש לחלוק איתו רגשות באופן אבסולוטי. אבל למה זה בא על חשבוננו?

יש בזה אפילו משהו כואב. כמעט כמו פרידה ואני גרועה בפרידות.

עכשיו עצוב לי, שנעלם לי החשק, הלהט. פעם הייתי יכולה לשבת כל היום מול המחשב ולכתוב. הייתי מרגישה כאילו אני מנגנת על פסנתר. זה היה כל כך טבעי, האצבעות שלי החליקו על המקלדת וזה היה מרגש וכיף ומספק ותמיד משאיר טעם של עוד.

עד לפני כמה זמן נסיתי להלחם בזה ולכתוב בכוח, אבל זה לא הלך.

זה היה נראה כמו ערמה של קשקושים, שנאגרו בכוח.

אני לא רוצה שזה ייגמר.

כל הדבר הטוב הזה גרם לי להבין הרבה דברים על עצמי ובאופן כללי, על החיים.

אני מתגעגעת ולא רוצה להיפרד.

נוסטלגיה..