אני שוכבת במיטה, בחושך עכשיו. שתי כריות מתחת לראשי, מגביהות אותו. המחשב עלי.

עכשיו אני לבד בחדר. בא לי על חיבוק שלו, שנותן לי להסניף את הריח הכל כך אהוב. 

איך לעזאזל, הסתדרתי בלי זה עד עכשיו?

הכל כל כך השתנה..

כמעט והפסקתי לכתוב אפילו. לא שיערתי שזה יקרה.

חבל. זה ממלא אותי ומספק אותי וגורם לי להרגיש יוצרת קטנטנה.

אבל כנראה, שעכשיו אני מלאה ומסופקת גם בלי לכתוב.

אני לא יודעת אם זה מעציב או משמח..

הנה עכשיו השיר הזה,

מכניס אותי לאווירה.. ביחד עם החושך וצפצוף המכוניות השקט שברקע.. זה מושלם.