טוב, אז... למה?
בגלל שנמאס לי לדבר על עצמי.
עדיף לי, כשאני מדברת על עצמי, לעשות את זה רק עם עצמי.
הבעיות הקטנטנות והאומללות שלי, הבעיות של הגיל הזה,
לא יותר חשובות מאותן בעיות שיש לכל אחת, שלא מדברת עליהן.
אני, כמו שכבר הזכרתי, לא אחת שאומרת מה מפריע לי.
אז זהו. אני מפסיקה להתנגד לטבע שלי,
ואני מפסיקה לספר על הבעיות המצומקות שלי.
אז בפוסט הזה, בפעם האחרונה, אני הולכת לדבר על עצמי.
בעיה גדולה מאוד בי, שהפכה גם לבעיה שלי במהירות הבזק,
היא שאני תמיד יוצרת לעצמי את "האח הגדול".
לא, אני לא מדברת על התוכנית המטומטמת,
אני מתכוונת לביטוי "האח הגדול".
אני כל הזמן מספרת לאנשים המון.
לא בעיות שלי, אבל כל דבר חוץ מזה.
הייתם מאמינים שאני אשכרה מדברת עם ההורים שלי על המוזיקה שאני אוהבת?
בעוד ההורים שלי אוהבים קלאסית / ישראלית ישנה וטובה,
כשאני שומעת בעיקר רוק, פאנק, לפעמים מטאל,
ופופ רק כשהוא ממש טוב ?
והכל, לועזית?
הייתם מאמינים, שכשברוב טיפשותי, האמנתי שהיה לי קליק עם אחד מהילדים בכיתה שלא הכרתי קודם,
סיפרתי לאמא שלי? [לא על ה'קליק' עצמו, רק על הסיבה כמובן],
והיא אמרה: "וואלה אתם דומים!".
אז ככה, אני תמיד מספרת על זה להורים שלי, ואז הם נהיים "האח הגדול",
למה אני לא מסתירה כלום?
לא זוכרת באיזה, אבל פעם קראתי ספר, שבו הדמות הראשית אמרה פעם:
"לדעתי, היכולת הכי יפה בבני האדם, היא שהם בוחרים מה להסתיר ומה לספר".
טוב, לי אין את היכולת הזאת .
אה, והילד שהזכרתי קודם? נחשו במה אנחנו דומים.
בשיעור חינוך [אופק חדש] הוא אמר שהוא תמיד מדבר יותר מדי ואנשים מתעייפים.
* הו, האירוניה *
בזמן האחרון, בלי קשר ל"אח הגדול" הארור, נהפכתי גם לילדת סוכר מטומטמת.
כשאני אומרת ילדת סוכר, אני לא מתכוונת לאחת שהכל מתוק אצלה.
אני מתכוונת לאחת שהיא מתוקה בצורה מטומטמת, תמימה בצורה מגוחכת,
והכי גרוע; נמסה מהר.
לאן התדרדרתי? אני חושבת שיש לי 'קליק' [אני חייבת למצוא מילה יותר טובה לזה],
בכל פעם שאני אומרת למשהו, או שמשהו אומר לי, שלום.
או, כשמשהו עושה משהו מגניב, מקורי, לידי, זה עושה לי כזה היי,
למה? כי אותו בנאדם שעשה את זה, חשוב לו להראות מגניב לידי.
טמטום.
או יותר נכון, טיפשות, טיפשעשרה, ככה אבא שלי קורא לזה.
לאן נעלמה עדן הקשוחה? זו שלא מזיזה גבה על בנים,
זו ש... נו זו שהייתה פה קודם לפני שפיית הסוכר המרושעת השטלתה לי על המוח.
אני חייבת להחזיר אותה!
אוף, נו שתחזור.
כתבתי על זה שיר, אבל כל השירים בסוף.
עוד עניין, הוא ההורים שלי.
כן, גם על זה כתבתי שיר, אבל שירים? ב ס ו ף .
הבעייה היא שההרים שלי, כמו כל [או לפחות רוב] ההורים, אוהבים אותי,
זה ברור, אבל זה לא מספיק.
הם לא אמורים לאהוב גם את זה שאני מעצבת בפוטושופ?
או לפחות את זה שאני בונה אתר?
לדעתי, בלי שהם מודעים לזה, הם אוהבים אותי פחות ופחות מים ליום,
וזה בגלל שהם לא אוהבים אף אחד [או לפחות כמעט] מהדברים שאני עושה,
מהדברים שסובבים אותי.
לא, אני לא חושבת שהעולם סובב סביבי, אבל יש דברים שסובבים אותי,
שנמצאים לידי כל הזמן, דברים שאני אוהבת, רק חבל שהם לא.
אה, כמעט שכחתי, בסוף הפוסט הקודם כתבתי שאני נוסעת לקמפינג עם חברות.
אז היה ממש כיף, ורגוע. כתבתי שם שיר, שירים בסוף.
האמת, לא ממש כתבתי את השיר שם, אבל חשבתי עליו שם, והעליתי על נייר רק בבית.
האתר שלי נפתח: crist.tipo2.co.il, אתר עזרה ועיצובים, מי שנכנס, אל תזכירו את הבלוג.
אממ... בחטיבה יש לי חברות חדשות, התקרבתי לב. [חברה מהיסודי], דבר שהיה מאוד לא צפוי, אבל משמח.
טוב.. דברים שמחים, כמו שכולנו יודעים, או ידעו, פחות מעניינים, אז, לסיום, השירים:
ראשון, השיר מהקמפינג. היה אמור להיות, ואז השיר על ההורים, ואז השיר על ילדת הסוכר אבל..
לא יודעת, משהו מפריע לי, משהו.. הרי מה יש לי לפרסם את השירים, שתגידו לי שאני כותבת יפה?
נמאס לי לעשות הכל כדי לספוג מחמאות.
אז בפעם האחרונה,
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
