אני ממש מצטערת אם לא אמרתי כלום על התגובות פשוט הייתי בטוחה שאפחד לא יכנס^^" אל תדאגו, אני לא מפסיקה, מספיק שאמרתם לי פעם אחת, ואני ממשיכה. טוב, יש לי עוד שני שירים, וגם קטע קצר שהמצאתי אתמול הלילה, אי אפשר ממש לקרוא לזה שיר..
טוב, השיר השני שכתבתי באמת, כתבתי אותו אחרי שיום שלם חרקתי בשיניים וקיווצתי לעצמי את השרירים, הייתי מאוד לא רגועה, בלי סיבה. אין לו שם, אבל בכל זאת:
מכירים את זה,
שבא לכם לצרוח?
חזק כל-כך
שאף אחד לא ישמע
מכירים את זה,
שהעולם מטמוטת עליכם?
ואין לכם מושג
מאיפה זה בא
(פזמון, לא כל-כך קשור לשיר וקצת יותר מדי סתמי אז, אני משמיטה)
מכירים את זה
שיש נמלים ברגלים?
והן מטפסות לכם עד לראש
מזכירות את כל הצרות
משכיחות כל מה שטוב
מכירים את זה,
שאתם מתחילים לזוז?
לנוע בלי מטרה
מכירים את זה
שבא לכם לצרוח?
שאף אחד לא ישמע
(שוב הפזמון הסתמי...)
מכירים את זה
שהשקט מפריע?
שהדממה מאיימת
שמרגישים לבד
מכירים את זה
שאף אחד לא מבין אתכם
וכששואלים אתכם אתם לא עונים
למרות שהייתם רוצים שידעו?
(הפזמון הסתמי)
ה-סוף. השיר הזה פחות טוב מהקודם ומזה שלמטה, כי כתבתי אותו אחרי שהמצאתי אותו ולא כשהמצאתי אותו, אבל למדתי לקח..
את השיר השלישי שכתבתי באמת, כתבתי אחרי שרבתי עם ההורים שלי. אמא ואבא דברו, כשסיימו התחלתי להגיד לאמי משהו, היא הקשיבה, בהתחלה. אבל איך שאבא שלי התחיל להגיד לה משהו נוסף, היא סובבה את הראש והתחילה לדבר איתו, התחלתי לתופף באצבעותי על השולחן, לעשות פרצופים כועסים, לחרוק שיניים, והם, כאילו אני לא שם בכלל. אחר כך הפסקתי אותם משיחתם החשובה, והתפתח ריב. אני צעקתי, ואולי קצת בכיתי, אני לא בטוחה. אבל, מה שהיה באמת גרוע, מה שעליו כתבתי את השיר היה שהורי הרצינו פנים. הם לא צעקו עלי אך דברו בטון רע. כל-כך רציתי שהם ינחמו אותי. כל-כך רציתי שיגידו לי שהם מצטערים ושיחבקו אותי, זה מה שהכי רציתי, שהם יחבקו אותי. והנה השיר, הראשון שיש לו שם:
חיבוק
כשהבעיות שלי הכי פחות חשובות
אחרי שצעקתי בקול
מה ששמרתי בפנים
אני זקוקה לחיבוק
אז למה כשאני בוכה, זועקת
אני הופכת לזועמת?
האם זה מה שגורם לכולם
שלא לרצות לחבק אותי?
האם הם נרתעים, ממני?
למה כשאני כועסת, מתפרצת
אף אחד לא מבין שאני זועקת?
כי אני חייבת נחמה
אני זקוקה לחיבוק
עם האגרוף בתוך פי,
או שהכרית שם
בניסיון להחניק צעקה, זעקה
שלא תנשום
למה טרקתי את הדלת?
הדלת סגורה כי אני מתבישת
למרות שאם אפתח את הדלת
יש לי סיכוי לקבל חיבוק
אני חולמת על חיבוק
חלומות בהקיץ
לא סתם הצמדת כתפיים
חיבוק אמיתי, חיבוק של נחמה
עכשיו אני בולעת את הגוש שהצתבר בגרון
אני כל-כך רוצה לרוק אותו
אך איני יכולה
כי עוד לא השגתי את מה שאני רוצה
עוד לא קיבלתי חיבוק, חיבוק של נחמה
למה כשאני מתעצבנת
כולם ממסבירים לי במה לא הייתי בסדר
במקום פשוט לתת לי חיבוק
למה אני לא מספרת מה מציק לי?
למה אני מתביישת שאני בוכה?
ולמה מרגיז אותי שאחרים לא?
למה אני כל-כך שונאת להראות מסכנה?
זה השיר השני והאחרון להיום. אני מקווה שלא ריגש אתכם, אני שונאת שמרחמים עליי. כרגע אני מרגישה ממש מצוין, השירים האלה לא חדשים.. היום אני שמחה כי האתר שלי, בטיפו כנראה יפתח בימים הקרובים:)
הקטע, שדיברתי עליו קודם הוא.. מוזר. אני לא יודעת איך לקרוא לזה. לפני שבוע בערך הייתי אצל חברה שלי, והיא אמרה לי שלדעתה לכל אחת מהחבורה שלנו (10 בנות, שלא כולן באמת חברות אחת של השנייה), יש כוח-על. היא אמרה שהכוח שלי הוא, סוג של כוח סיבולת. יכולים להעליב אותי, גם אם ישאירו אותי בלי מילים, אני אסתכל למי שניסה להעליב אותי בעיינים, ולא אבכה, או אפילו לא אראה מבוכה. הקטע קשור לזה. כשהחברה שלי הסבירה לי מה לדעתה הכוח שלי, חשבתי בראשי: "אני חזקה, אז את פשוט מנסה למתוח את החוט עוד ועוד עד שהוא יקרע? כמה חזקה את חושבת שאני?" והשם שנתתי לקטע הוא:
כמה חזקה אתם חושבים שאני?
תרביצו לי, תרביצו לי שוב,
עייני ישארו פקוחות
אתם יודעים, כמה אני מתביישת לבכות
תרביצו לי,
תרביצו לי שוב,
אני אלחם בכם,
גם אם ידי יהיו קשורות,
אני לא אוותר.
אני כבר לא ילדה קטנה,
אני לא מפונקת,
ואני לא נסיכה,
אבל להראות חולשה כזאת?
לדעתי זו בושה
תילחמו בי,
תנצחו אותי שוב,
אני אפסיד בכבוד,
אבל לא אוותר,
גם כשאראה שאין לי סיכוי.
עכשיו כשאני רואה את זה.. אולי זה בכול זאת שיר. שוב, אני מקווה שלא התרגשתם. לכל אחד יש את הבעיות שלו, אני פשוט לוקחת אותן למטאפורות מוגזמות קצת.
עד לפעם הבאה-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
