עקדת שרה

החלון על צירו החלוד חבט בקיר החדר, ורוח מקפיאה עצמות חדרה פנימה מצננת את כפות הרגליים שצצו אל מתחת לשמיכה העבה בליל קר זה. רגלים אלה יציבים על הסדין החדש, כרגלי מת בארון קבורתו. ולצד הגופה מתפתלת בחלום הבלהות שלה אישה צנומה וחיוורת, שפתים כחולות לה וגופה צפון בתוך עצמה כרכיכה המשוועת לקונכיה.

הווילון שכיסה את החלון התנופף לכל עבר וקולות הרוח השורקת עיטרו כל חלקיק אוויר שנכנס אל החדר הקט. בחבטה אדירה נטרק החלון עד הפעם הבאה שייפתח.

שעת בוקר מוקדמת היא זו, ואפילו מחלק העיתונים טרם בא להניח את ידיעות היום על מפתן הבית. אך צלצול פעמון המבשר על בוא אורח הטריד את מנוחת הלנים. ואין קם ואין עונה. גופה ולצידה אישה צנומה ישנים כל אחד את חלומם.

והצלצול גובר כצפירה רמה ישרה, חותכת בבשר כקור הרוח מסמרת השיער שחודרת פנימה אל העצמות, מקפיאה כל חלקה טובה של תא שעוד חי. לא יכולה לשאת את מחשבותיה ואת הקור המקפיא התיישרה על מיטתה רות, וזיעה קרה נוטפת על לחייה, צונחת על כותנת השינה הלבנה שלה, ושדיה זקורים מקור.

"מצלצלים". אמר בעלה, הלם באגנה במרפקו, ורק רגליו שנטו לצידם העידו כי הוא סב לשכב על צידו. "מה השעה?"

"איני יודעת" לחשה בצרידות, מנגבת את קורי השינה שחסמו את עיניה מראות. על שעון הקוקייה הדומם הורו המחוגים על השעה חמש וחצי. "מוקדם". החלום שממנו ניעורה לאחר ליל כלולותיה רק בישר לה שאף פעם לא מוקדם מדי. גם לא בשביל המוות.

ושוב אותו צלצול נשמע. ושוב אותה צפירה. החלון נפתח כדי להודיע שהרכבת חולפת עתה תחת חלונם. הצלצול וקול שריקת הקטר נמהלו זה בזה, ועשן שחור מילא את החדר הקטן, החשוך. בו הצטופפו מאות אנשים, נשים וילדים. הריח בלתי נסבל, וצעקות הבכי של האימהות שזרים קורעים את פיות הטף המת משדיהן, מעוררות אימה בליבה של הנערה הצעירה שנשענה אל הסדק הצר שמצאה בין קרשי העץ הישנים שהיוו את קיר הקרון. והרכבת נוסעת, וחיים ומתים מיטלטלים בפנים שעות וימים. והנפש מתחננת לשקט מן הייסורים המכאיבים כחבלי לידה. עתה עם שריקת הקטר וטלטול הרכבת, הרגישה הנערה את משקולת ידיו הכבדות של הגבר הזקן שרכן מעליה, וניסה לקרוע אותה מן החלון ולהפרידה מן האוויר שבא אל גופה. היא ידעה כי היא נלחמת על חייה, הסתכלה אל עיניו שרקדו בחורי גולגולתו, סטרה לו באחת עד כי אלה הסתובבו בחוריהן ללא קצב קבוע, ולאחר ויכוח קצר נפל על הרצפה פרקדן כאחת הגוויות.

בלימת הרכבת הפתאומית הסיטה את הקרון ממסלולו, וכולם נתערבבו באוויר הדחוס במילא. גופות עפו על חיים, וחיים נמחצו תחת כובד משקלם. ועל נערה צעירה זו מונח פגר של תינוק בן יומו. ועיניו פקוחות, ופיו בוכה. צפירת הרכבת עלתה וגאתה והיה קשה לשומעה. והיא סתמה את אוזניה, מיאנה להקשיב, והיא לא ידעה מנוח. זה טלטל אותה בעוצמה, עד שחלון החדר נפתח בייסורים וחבט בקיר בעוצמה. זכוכיות עפו לכל עבר, ופגעו באצבעות הרגליים היחידות שצצו אל מתחת לשמיכה.

רות קמה לשמע הצלצולים שבקעו מדלת הבית. בבעתה היא קמה וזיעה קרה נוטפת על לחייה צונחות אל כותנת הלילה הלבנה שלה, הספוגה זיעה וטינופת. היה זה לילה לאחר נישואיה לאדם השוכב לצידה כמת.

"קומי". הורה לה. "עוד מצלצלים בדלת".

רות הביטה בשעון הקוקייה הדומם שניצב על הקיר למולה. מחוגו הגדול נקרע ממנו, ושבר זכוכית ננעץ על הספרה שש, עליה הורה המחוג הקטן. היא קמה ממיטתה כשדם זולג מזרועה העדינה, וניגשה אל השידה שבפתח החדר. מתוכה הוציאה חלוק לבן, עטתה על גופה והתכוננה לצאת מן החדר לברר אודות האורח הבלתי-קרוא שמצלצל בלא הפסק בפעמון הבית.

לא נותרה ולו נפש אדישה אחת למראה שמלת הרפאים שעטתה בליל כלולותיה. בשפתיים כחולות ופנים חיוורות כסיד צעדה אל הבמה, וסביבה מאות שלדים לבנים בפנים אטומות, ועיניהם רוקדות בחוריהן בחוסר נחת; זנב שמלתה הלבנה מטאטא את רצפת היקרות הנוצצת מהלובן הרב הנשקף מכל עבר, סולל את דרך אהובה הממתין בפתח היכל הקידושין הזה לבהמות. ובעודה צועדת, רגליה נעשות אט-אט כבדות, כמשקולות הכובלות אותה אל המקום. בצעדים קטנים, אפופת בעתה, היא נעה אל המזבח, נלחמת בייסורים עזים ממשקולות הכבולות לרגליה.

בחיוך נאלם, בשיניים טהורות כלובן שלדי הקהל, מקבל הכומר את היהודייה הטמאה בהיכל קידושין זה. כוחות עלומים דחפו אותה לעלות על בימת המזבח, נלחמו במשקולות הברזל הכבדות שרבבות שלדי האדם אזקו לגופה. זעה קרה נטפה על לחייה, צובעים את פניה בגון חדש, משווים לה מראה של חולה אנושה שאין לה רפואה בעולם העיוותים בו היא חייה.

"עלמתי, בתום טקס החופה, לא תוכלי עוד להתיר את הנדר. בעל-כורחך תהיי נשואה לאדם שבחר לחיות בצילך; האם תהיי מוכנה להיכנס תחת חופה זו?";

כאן, בהיכל זה, תחת גופו המדמם של יהושע התלוי על הצלב הנטוי; בהיכל הזה עם המון הקהל, שלדים וגופות למחצה; בטקס נישואין ייחודי זה, בחרה להינשא לאדם שחפץ בצילה;

ספק כומר, ספק רב, פונה אליה באזהרה ובשאלה, כרגיל בקודש: "האם תהיי מוכנה להיכנס תחת חופה זו בלא יכולת להתיר את נדר הקידושין לעולם?". שאל ונתרצה כשראשה נע מעלה מטה, כבהסכמה שבשתיקה.

"הכניסו את החתן אל ההיכל!".

הווילונות הלבנים הוסרו באחת ונפלו על שלדי האדם הצופים בטקס מבין שורות המושבים. במקום בו עמדו הווילונות, בקומה השנייה של הקתדרלה עמדו עתה עשרות אנשים, אדם, לבושי מדים שחורים; בחיוך שחור מלא שטנה הניפו רעשנים כאילו הוזכר שמו של המן בקריאת המגילה. תרועות שמחה נפוצו בכל עבר ונתקלו בקירות החשופים, חוזרים ומתנגשים בהם ומפיצים הד הולך וגובר. ליבה נשטם וגופה נדם וקשר המשקולות הלך ונכרך סביב גופה;

"יעלה החתן ויבוא." והוא צועד, כצעוד מלך על שטיח אדום זוהר הפרוש לפניו; הולך, וחיוך אדונים לו, פוסע אל הבמה ומעליו תרועות רעשן וקולות המולה ומלחמה. צעדיו קלילים כשל איילה שלוחה המדלגת באחו שבשדות המרעה שמעבר לתחום יישובה. חסרת מכשולים וגבולות היא מדלגת ועולה אל המדרגות המובילות אל רועת צאן דמומה ועלומה.

"בברכה זו אשר אשא, תהיו אתם חתומים כזוג. חיים זה לצד זה עד אשר יפרידכם האלוהים ויישאכם אל אדמתו שממעל. בגביע זה, אקדשכם, והטבעות שתענדו זה על ידה של זו יהיו סימן לברית שתיכרת ביניכם ובין שם שמים. ברית זו אשר אין להתיר, קדושה והיא כגורל הכתוב בספר החיים." הכומר הוציא מגלימתו בקבוק יין קידושין, פתחו בשיניו הקשות ונסך ממנו אל הגביע הכסוף שידו אוחזת. לאחר שסיים לנסוך מן היין אל הגביע, טעמו בשקיקה ובאנחת רווחה של זונה שבאה על סיפוקה גמר.

"עתה, שתו מיין האלוהים. ורוו את הקדושה הזו עד תם".

בזרועות הלביא שלו אחז הגביע עד כי זה חישב להישבר בהן מכח העוצמה והתשוקה. בלהט הוריק את הכוס אל קרבו ונאנח כזונה על קידוש השם. שבע רצון מחא הכומר כפיים כאב שבנו קרא לראשונה "אבא".

"ועכשיו – השארית לה. הסר את ההינומה, והרווה צמאונה."

במדיו השחורים הייצוגיים, במגפיו הכבדים, בזרועתיו החסונות הסיר את ההינומה מעל פניה המתות ונתן לה מיין הקודש. שפתיה קמוצות, ראשה רכון כפני המת. והוא מצמיד את הגביע הנוצץ לשיניה כמפציר בה לשתות. כוחה לא עמד לה, והכומר תפס ברקותיה והשעין ראשה לאחור כנגד איברו הקשיח. מלאכי שמים שעמדו לסיוע החתן פתחו את פיה כנגד רצונה החופשי, והיין נשפך פנימה ונשפך על שמלת הרפאים, שנספגה בצבע הדם הזה. דמעות ניגרו מעיניה, ובתנוחה בה הייתה לא היה לה מנוס מלקיים את צו בעלה המורה.

"ועכשיו ענוד לה את הטבעת." מסר הכומר בקול ציווי של מפקד רם דרג שכל העולם לו.

ידה הושטה אל-על וכף ידה הקמוצה בכח נפתחה עד שחישבה להיקרע. בפנים אטומות, בהיעדר שמחה על הרגע הזה בו תהפוך באופן חוקי לאשתו, ענד לה הטבעת. וברגע זה נרעד העולם וקירות ההיכל נסדקו כלא עמדו נגד הכח הזה שגעש ורגש והתנגש בהם. הכומר שמט באחת את הכלה מבין ידיו, והיא החלה לרוץ החוצה. כל השלדים יצאו אליה, ובדרכם אליה נשברו לרסיסים וחסמו דרכיה אל הפתח שנאטם ממפולת אבני הקיר שהתרסק. רעש הרעשנים גבר וגבר כאילו עומד מולה המן, והיא לא יכלה לשאת זאת בדמיונה. עכשיו כשבעלה ניצב מולה בפניו המקפיאות המלאות משטמה, נפער פתח תחת רגליה והיא נשאבה פנימה בצעקה רמה. באה אל משכנה, ובמחסה זה תמצא מקלטה.

*