כשדברים מתקצרים,אני מתכווצת,כשהמרחב שלי מצטמצם אני מתאדה ומחכה להפוך לנוזל ולנחות בחזרה ארצה.
אבל רק כשבטוח לי.לפעמים אני בכלל לא עושה תהליך שכזה.לפעמים אני סתם בורחת כשלא נשאר לי מקום להיות.
כשהמצב כזה אני לא יושבת עם,אלא רק ליד.אני לא מקשיבה,אלא שומעת.מהנהנת בעיקר ועונה בקצרה.
אינני אני בלי שיש לי מקום בשבילי.
ואני נאלצת,תמיד אני מאולצת,להישאר למרות הכל,כי המצב הוא כזה שאינו מאפשר לי כרגע אחרת,אז אני נחנקת ובולעת ו
מדי פעם מקיאה.
וכשאין מקום פתאום, אז גם לא נשאר דבר,כי דבר אינו חשוב כמו שהמקום חשוב.
ואת לבד.את בצל.במלחמה.
ושוב מתרסקת המציאות,מדממות הידיים,אני כבר לא יודעת כלום,אני מרחפת,אני נאבדת,אני שם,אני פה,אין דבר שיחזיק,
ורק הוא ושוב אותו השם, אבל לא אותו הבן אדם,מחזיק לי את הידיים כל הזמן הזה במיטה ואני כבר לא יודעת דבר.
אני שמה ידיי בחזרה בעדינות,לא בחוזקה,כי אני משחררת אותו אחר כך לדרכו,זה מה שזה היה,לא מעבר לזה,אני משתדלת להזכיר לעצמי,
הבטן כואבת.הלב שלי דופק אחרי שהוא הולך אבל לא איכפת לי באמת.לא אכפת לי באמת.
זה מחליש את הגוף ואת הנפש,הצמצום הנוראי הזה של ההוויה שלי בתור בנאדם,מי אני,איפה אני,למה.
איך קורה ש,כיצד לזוז מכאן ולאן ללכת ובכלל,מאין באתי.
כל השאלות הן סתם קורבנות של הצייד הזה.מחכות שירו בהן אחת אחת.
אין חדש תחת השמש ואין דבר קודר מזה.
באותה הנשימה איך הופכים אדם לכלום?
כשמלמדים אותו להפסיק להתחנן על חייו.
אינני יודעת כבר .
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
