אוהוווו התחדשנו...
באמת שינוי מפתיע בעריכה אני חייבת לציין
אבל לא לשם כך אני כותבת היום .
מקטנות האמנתי בך , אבל זה נגמר עכשיו .
כשהייתי קטנה, בת 5 בערך, סבא שלי נפטר . באותם הימים ההבנה שלי לגבי הנעולם הייתה מינימלית. יום יום הייתי מתפללת שהמשיח יבוא ויחזיר את סבא שלי אליי . עד כדי כך הוא היה חשוב לי . הייתי ממשיכה עם המנהג הזה עד גיל 8 בערך, למרות שכבר ידעתי שהמשיח זה זיבולי שכל , למרות שהבנתי שאת סבא שלי אני לא אראה לעולם, תמיד הייתה התקווה הטיפשית ההיא שיש בחרטות האלה משהו .
בגיל 10 , הייתי בטוחה שאני הדבר הכי מכוער ביקום, הייתי בוכה מלא על זה שהוא אשם בכל , שהוא ברא אותי כזו , מכוערת, שעירה , חנונית, פחדנית .
זה מה שהוביל אותי לעשות את השטות הכי גדולה שעשיתי עד כה , התחלתי להוריד שיערות בידיים, בגיל 10 .חשבתי שככה יפסיקו להעיר לי ולהגיד שאני שעירה ומכוערת . כשאני מסתכלת לאחור, בכלל לא הייתי שעירה , היו לי שערות על הידיים , אבל הן היו אפורות , ובאמת שהמצב לא היה עד כדי כך נוראי. יותר מזה , אם הייתי מי שאני היום, לא הייתי חושבת על האפשרות להוריד אותן אפילו.
גיל 12, הגיל שכולם מתחילים להיות חברים , מערכות יחסים דביליות של מקסימום בלחי . אני זוכרת איך בגיל הזה הייתי דלוקה חזק על מישהו . תמיד חלמתי על זה שנהיה ביחד, הייתי מתפללת לה' מבקשת שהילד הזה יסתכל עליי בתור משהו מעבר .באותה שנה הייתה לו חברה, מישהי מה"מקובלות" , אפשר להגיד שאני הייתי מה"חנוניות" ++.
הייתה תקופה בין ז' לח' שהייתי נואשת לחבר , אבל ידעתי שאף אחד לא באמת יסתכל עלייי . לפחות לא בבית הספר בו הייתי . זו הייתה השנה הכי נוראית מבחינתי . היו לי כל כך הרבה רגעים של להאשים את ה' . היו לי אפילו מחשבות התאבדות , אבל הייתי פחדנית מדיי מכדי לממש אותן (אל חשש , אני עדיין פחדנית :]) באותה שנה היינו במצב כלכלי נוראי, ההורים שקלו גירושים, והחברים בכלל לא תמכו , כי הם לא הבינו למה נהייתי קרה ועוקצנית.
בגיל 14 הפנמתי שאני כנראה כן שווה משהו . אנשים החמיאו לי , ואפילו כמה התחילו איתי, וזה העלה לי את הביטחון למצב סביר , ולא למתחת לאפס.
החלטתי שחבר יבוא לבד, ואין לי למה למהר, ואני באותה הדעה היום . זה נראה לי בכלל לא הכרחי, ועניין הדת , נראה לי כמו משהו נחמד מאוד , אבל לא מעבר לזה - עד לרגע מסוים.
בגיל הזה אבא שלי חזר בתשובה, החליט שהוא סופר דתי ולא הרשה לי לגעת במחשב או בטלוויזיה בשבת (דבר שאני רגילה אליו כבר 14 שנה כן ?) אני כמובן התמרדתי ולא סתמתי את פי והמצב החמיר והחמיר עד שהוא חזר בשאלה . מאז הייתי בספק לגבי האמונה שלי בה'.
אבל היום . היום זה פשוט עבר את הגבול . ראש השנה , ולא היה כמעט כסף . אבא שלי עבד קשה מאוד ואסף משהו כמו 3000 שקל מאנשים שהיו חייבים לו. נסענו לקניות שניות אחריי שהוא בזבז משהו כמו 1000 יום קודם . השלמות והכל. שילמנו בקופה הראשית והלכנו לאזור הירקות (יש שם עוד קופה)
מהקניות הקודמות נשארו רק 800. הוא בא להוציא את הכסף מהכיס ו-פוף! אין כסף. חיפשנו בכל החנות , אבל לא מצאנו , זה היה בשטרות ומישהו בטוח הרים.
ופה שאלןתי את עצמי - איפה האלוהים הזה ? איפה ? למה הכסף הזה היה צריך לפול דווקא מאבא שלי , שהמצב שלנו בקרשים, ולא מכל הטחונים האחרים בעיר שלי ? איפה האלוהים הזה שאמור לעזור לחלשים שבעם ? איפה הוא ?
נמאס לי ממנו . נמאס לי מראש השנה ונמאס לי מכיפור . אני בספק אם אני צמה ..
אז שייתן לי עוד מכה על הראש, הוא נתן לי מספיק .
בכל מקרה שתהיה שנה טובה למאמינים שבינינו . אני לפחות חוגגת אותה רק כי זו מסורת .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
