סיפורים, סיפורים ועוד קצת סיפורים

"סוף סוף אני בבית" אמר קים ונחנק מהחיבוק החזק של מוניקה,

ירדתי מהר במדרגות הקומה השנייה וקפצתי גם אני על אבא.

"גם אנחנו התגעגענו אבא" חייכתי, למרות שאנחנו עוברים לישראל ואומנם אני מכירה רק אמילי

ואלכס אני חושבת שזאת יכולה להיות הזדמנות טובה להכיר חברה חדשים.

מוניקה לקחה את המזוודה של אבא לחדרו, ואני והוא התיישבנו על ספת העור בסלון.

"כבר מצאת בית בישראל?" שאלתי וזפזפתי בערוצי הטלויזיה, כששם כמו תמיד לא היה מה לראות. "כן.. אני חושב שהוא מאוד ימצא חן בעינייך" קים חייך אבל אני ראיתי במבט שלו משהו מוזר, כאילו הוא לא אומר לי הכל. "אבא.." הוא הסתכל עלי כשהוא מנסה להסתיר את מחשבותיו כשהוא צופה בטלויזיה, "יש משהו שאתה לא מספר לי ואני רואה את זה לפי העיניים שלך.." 

"אהההמממ..." הוא הסתכל עלי ופתאום התחיל לדגדג אותי, "לאאא.. אבאא דיי" צעקתי וצחקתי כשאני מתגלגלת על שטיח הפרווה שעל הרצפה ובדיוק אז הצטרפה לחגיגה גם מוניקה, "הייי!!!... זה לא הוגן שניים על אחת!!" קפצתי ממקומי והתחלתי לדגדג את אבא כשמוניקה מצטרפת אליי, "היי.. היי.. זה לא הולך ככה" קים צחק והפיל את מוניקה על הספה ואז ניגש אלי . "בסדר בסדר, אני נכנעת" צעקתי בוכה מצחוק, התיישבתי על הספה וגם קים. ישבנו חמש דקות, אני – מוניקה אחותי הקטנה ואבא – צוחקים ומתנשפים. אחרי שהצלחתי להסדיר את הנשימה שאלתי שוב, "אבא, ועכשיו אל תתחמק מהשאלה.." הוא הסתכל עלי, "מה קרה?" שאלתי כשאני לא מורידה ממנו את העיניים. הוא הסתכל עלינו דקה ארוכה, "את בטח לא תאהבי את זה.." הוא הסתכל עלי, מפחד לומר מילה לא במקום. " אבל.. אנחנו עוברים בעוד יומיים לישראל" ישבתי כמה דקות המומה מההודעה החדשה שהביא איתו אבא, "העסקה עם הבית נסגרה והחברה כבר רוצה למכור את הבית כאן" הוא הסתכל עלי במבט מתנצל, "אני לא מבינה למה דחוף לך כ"כ לעבור לישראל!" הקול שלי רעד וידעתי שאני הולכת להישבר, קמתי במהירות ורצתי לחדר במעלה המדרגות. מוניקה השפילה את מבטה ונידחקה אל אבא, "אני חושבת שזה יעבור לה מחר בבוקר" היא אמרה. "אני צריכה ללכת לאסוף את הדברים שלי, לילה טוב" היא נישקה אותו בלחי וקמה לכיוון החדר שלה. "לילה טוב" קים ענה לה בקול רך. "אני מקווה.. שזה באמת יעבור מחר" לחש לעצמו וכיבה את הטלויזיה.

~~~

בבוקר שלמחרת קמתי כשהעיניים שלי נפוחות והכבשה הגדולה שאבא קנה לי מחובקת בזרועותיי, "אני לא מבינה למה הוא הקדים את המעבר.." לחשתי לעצמי. "הרי הוא אמר שאין מה למהר ואני אוכל להיפרד מכולם", חיבקתי יותר חזק את הכבשה. נשמעה דפיקה חלשה בדלת, "מי זה?" הסתובבתי לדלת. "זאת אני, הבאתי לך ארוחת בוקר" שמעתי את קולה המתוק של מוניקה, תמיד אהבתי את אחותי הקטנה. החיוך שלה היה מצליח להרגיע אותי בלי יותר מדי מאמצים. "פתוח.." צעקתי והתיישבתי על המיטה כשאני נשענת על הכריות, "אני לא מאמינה שאת עדיין ישנה עם הכבשה הזאת" אחותי צחקה ואני הסמקתי, "ברור שכן, אני לא יכולה להירדם בלעדייה" היא חייכה אלי ואני החזרתי לה חיוך קטן. היא התיישבה על המיטה שלי עם מגש קטן ובו הייתה הארוחה שהכי אהבתי, חביטה עם סלט ירקות חתוך דק בצד, תה ומרשמלו בשוקו חם. "למה הבאת תה?" שאלתי את מוניקה כשאני כבר מתחילה להכניס לתוך הפה את האוכל המענג, "את הרי יודעת שאני לא שותה תה.." הסתכלתי עליה, "פשוט חשבתי שהעיניים שלך יזדקקו לזה" היא נגעה בעדינות בעיניים האדומות והנפוחות שלי. השפלתי את מבטי כשפרוסת לחם בפי, "לא רציתי שאבא יראה אותי בוכה.. זה תמיד הכאיב לו יותר מידי". "אני יודעת.. זה בסדר" מוניקה חייכה אליי והרגשתי איך המועקה לאט לאט יורדת לי מהלב. המשכתי לאכול כשאני מקשיבה לקולה המתוק של מוניקה, מה הייתי עושה בלעדייך אחות קטנה, רק את מבינה מה אני צריכה במצבים כמו אלה. הסתכלתי עליה מהופנטת, "מה?" היא הפסיקה לרגע את הסיפור על מה שקרה לא ממזמן בבית הספר, "יש לי משהו על הפנים?" היא פקחה מעט את העיניים הירוקות והבורקות שלה ואני רק עניתי בלחישה "לא, רק חשבתי שטוב שיש לי אותך". היא חייכה והסמיקה מעט. "ולי טוב שיש לי אותך". אחרי שסיימתי לאכול מינוקה הזיזה את המגש ואני נשכבתי, היא שמה על העיניים שלי שני תיונים לחים וחמים מעט. "אני יחזור עוד 10 דקות להוריד אותם" אמרה מוניקה וירדה עם המגש.

בינתיים נשכבתי וניסיתי להרגיע את עצמי, למרות שהמחשבה שמחר אני כבר אצטרך לעבור לישראל גרמה לרצון שלי לברוח להתגבר. נשמעה דפיקה בדלת, "מה זה כ"כ מהר עברו 10 דקות" שאלתי כשהרגשתי שמישהו ניגש למיטה שלי. "לא" שמעתי את קולו של אבי, נרתעתי מעט כשהוא התיישב על המיטה שלי. "אני מצטער שזה יצא ככה" הוא לחש בקול עצוב, "אבל את בטח יודעת שלא אני מחליט, אלא החברה, הם רוצים שאני יעבור כמה שיותר מהר לישראל ויתחיל לעבוד שם", הרגשתי איך העיניים שלי מתחילות להתרטב שוב. "קלארי, רק רציתי לומר שאני אוהב אותך ואני מקווה שאת תוכלי להתמקם טוב במקום החדש בישראל", הרגשתי איך קים עזב את החדר ואז נכנסה מוניקה. היא הורידה מהעיניים שלי את התיונים והעבירה מטלית לחה על העיניים שלי, החלטתי להשאיר את העיניים סגורות כמה שניות ואז פקחתי אותך, "אני לא כועסקת על אבא" אמרתי כשאני מסתכלת על התקרה ומוניקה ישובה לידי על המיטה. "פשוט.. עד שהצלחתי להתחבר למקום, אנחנו עוד פעם עוזבים" הרמתי את עצמי בכוח מהמיטה וניגשתי למראה הגדולה שליד ארון העץ הלבן שלי, "אני בטוחה שהוא יודע שאת לא כועסת, פשוט כואב לו שאת לוקחת את המעבר הזה כ"כ קשה" מוניקה הסתכלה לכיווני, "את יודעת מה.." היא קפצה לפתע, "אני חושבת שאם זה היום האחרון שלנו בלונדון כדאי לנו לצאת למסע קניות!" מוניקה הלכה לכיוון הארון שלי וזרקה לכיווני כמה בגדים שהצליחה למצוא בכל הבלאגן. "אבל מונה, את יודעת שאני שונאת לבזבז את כל היום על קניות" הסתכלתי עליה במבט מתחנן שלא תסחוב אותי לתהום הזאת, אך היא הספיקה לצאת מהחדר ולצעוק לכיווני "תתלבשי!".

~~~

"ווואההה..." פתחתי הדלת של הבית, "סוף סוף, הרגליים שלי כ"כ כואבות" נכנסתי ונפלתי על הספה בסלון. מוניקה נכנסה עם נהג המונית והם השאירו את כל השקיות על רצפת החדר, מוניקה קפצה עלי. "נו באמת, זה סתם נראה לך" היא צחקה. "בנות ארוחת הערב מוכנה" צעק קים מכיוון המטבח. שתינו התרוממנו והלכנו למטבח שהיה מלא בריחות, "איך היה מסע הקניון שלכן?" הוא חייך כשהוא מנגב את ידיו על המגבת שהייתה תלוייה על כתפו כשהוא מתייבש איתנו בשולחן, "מוניקה לא הרגה אותך?" הוא שאל אותי וחייך, "לא" חייכתי – אין מה לכעוס עליו עכשיו - החלטתי, גם ככה יש לו מספיק לחץ בעבודה. 

אחרי שסיימנו את הארוחה התפצלנו לחדרים והתחלנו לאסוף את החפצים החשובים ביותר, אספתי כל זיכרון שיכולתי מלונדון ומהתקופה היפה שבה חייתי שם. לבסוף, שכבתי במיטה וחיבקתי חזק את הכבשה שלי, לאחר מספר שניות נרדמתי.

"קלאר!" מוניקה קפצה עלי, "בוקר טוב!" היא הורידה ממני את השמיכה. "קדימה, הגיעה הזמן להתחיל להתארגן לטיסה" היא חייכה ויצאה מהחדר. הסתכלתי על שעון הטלפון הסלולרי, השעה הייתה שבע בבוקר, "לעזאזל" לחשתי לעצמי וכיסיתי את הפנים עם היד. לאחר 5 דקות קפצתי מהמיטה והתחלתי להתארגן, אני לא מאמינה שאני הולכת עוד פעם לעזוב הכל ולהתחיל מחדש. העבודה של אבא שלי ממש דפוקה, בחמש השנים האחרונות עברנו בית כבר שלוש פעמים. התסכלתי במראה, שם הייתה תלויה תמונה כשרק נולדתי, עם אמא שלי. היא הייתה מדהימה, היו לה את אותם התלתלים האדמוניים כמו שלי וגם העיניים הכחולות, בהירות כמו השמיים. אבא תמיד היה מספר שהיא הייתה גבוהה בעלת גוף של רקדנית בלט. החיוך שלה היה רך ואוהב, כשהסתכלתי במראה תמיד ראיתי אותה, לפתע שמתי לב לדמעה קטנה שירדה במורד הלחי שלי, ניגבתי אותה במהירות, הורדתי את התמונה והלכתי להתלבש.

בשבע וארבים כולם כבר היו מוכנים והמונית חיכתה בחוץ, לפי מה שבדקתי בישראל היה הרבה יותר חם מלונדון בתקופה הזאת של השנה. אז החלטתי ללכת על שיטת החסה, לבשתי ג'ינס קצר עם חולצת טי-שרט מצויירת ומעל חליפת טרנינג מחממת בצבע תכלת שתמיד אהבתי ללבוש כדי להדגיש את העיניים.

"טוב" הכריז אבא, "כולם מוכנים לעזוב?" הסתכל עלי ועל מוניקה. "כן" ענינו ביחד וחייכנו אחת לשנייה. עזבנו את הבית כ"כ מהר, לא הספקתי להיפרד מאף אחד. לאחר חצי שעה של נסיעה הגענו לנמל התעופה, שם עברנו במדור של אנשי העסקים והתיישבנו מהר במטוס. לשימחתי קיבלתי את המקום ליד החלון, שמתי את האוזניות שלי ושקעתי במחשבות על המקום החדש שאני הולכת לבלות בו את השנים הקרובות, בכל מקרה אני מקווה שהמסע בין הארצות יגמר שם. הזמן עבר, והרגשתי איך המטוס ממריא. 

ניסיתי להתקרב כדי לשמוע יותר טוב אך משהו שהרגיש כמו קיר בלתי נראה עצר אותי. "אל תדאגי, הלהקה שלי כבר חיפשה בכל האיזור" האיש ענה לה בביטחון, "אף אחד לא יכול להתקרב לאיזור הזה" הוא חייך אליה ולפתע נשמע קול של תינוק ומשהו משך אותי לכיוון. למאית שניה שמתי לב שהאישה מחזיקה תינוק קטנטן בעל כמה שיערות אדמוניות על ראשושו ואז תקף גל קול פתאומי ונורא שצרב באוזני וגרם לבטן שלי להתקפל ולהתקבץ, ראיתי איך האיש זינק על רגליו במהירות והרים את האישה עם התינוק. הוא צעק לה משהו, אני חושבת שזה היה "רוצי לתוך הבית" הוא נשק לה וגם את התינוקת ופתאום הכל השחיר ונעלם.

טוב אז זהו זה ^,^

אני מקווה שלא חפרתי יותר מידי ונהנתם מהפרק הראשון

תכתבו בבקשה את דעתכם בתגובות!!!

לילה טוב לכולם (:

שלכם, 

המספרת