סיפורים, סיפורים ועוד קצת סיפורים

 

הטיסה עברה מהר,נחתנו בנמל
ת"א. וכמו שחשבתי, בת"א היה חם, אני חושבת שלפחות 22 מעלות וכשהורדתי את
הטרנינג נהיה נעים. מוניקה התמתחה במושב לידי, "וואוו...איזה שינה טובה עברה
עלי" היא חייכה אליי. הורדתי את האוזניות, "איזה מה?" שאלתי, היא
צחקקה "אמרתי איזה שינה טובה עברה עלי". חייכתי, "כן, אפשר להשלים
הרבה שעות שינה כשאתה טס כמעט חמש שעות רצוף". "אני חושבת שהשלמתי את כל
שעות השינה שהחסרתי השבוע" חייכה מוניקה, היא התיישרה עם הכיסא והורדנו את
החגורות. אהבתי לטוס במדור העסקים, תמיד הכל היה עובר מהר כ"כ, לא היה צריך
לחכות כמו כל שאר הנוסעים – שעה, שעתיים עד שהיית מקבל את המזוודה שלך בחזרה.

הנסיעה לאבן יהודה לא לקחה הרבה זמן, אחרי חצי שעה כבר הגענו לבית החדש שלנו ובדרך
שמתי לב לים שהיה לא רחוק מהמקום. לאבא כבר נתנו אוטו מהחברה, אני חושבת שזה היה
עוד איזה אחד מהרכבים היקרים האלה שהוא כ"כ אהב לטפח. אף פעם לא הבנתי בהם,
אבל אהבתי את העובדה שיכולנו להרשות לעצמנו עוד מכונית בה אני תמיד נהגתי. 

הבית מבחוץ נראה יוקרתי וגדול, הוא היה צבוע בצבע בז' בהיר ומסביב הייתה גינה
גדולה ומטופחת בעצי דקל ובפרחים צבעוניים. הבית היה בעל שתי קומות והיו בו בערך ארבעה
חדרים למעלה ושני חדרים נוספים בקומה התחתונה. כשנכנסנו הבית היה מרוהט בצבעים
עדינים של אפרסק ולבן, ומדי פעם נראה הצבע החום. לא רציתי להתעמק הרבה בהיכרות
הבית אז עליתי מיד לקומה העליונה כדי לסרוק את החדרים ולבחור את החדר הנוח ביותר,
אחותי ואבא שלי העדיפו קודם לראות את הקומה התחתונה.

"ואוו.." לחשתי לעצמי, הקומה הייתה צבועה גם היא באפרסק, אך החדרים היו
צבועים כל אחד בצבע אחר. החדר הראשון היה מעוצב בדיוק כפי שהיה מתאים למוניקה,
ורוד בהיר עם מיטה רחבה שנראתה כמיטה שנלקחה מאיזה ארמון נסיכות והמון רהיטים של
בנות. החדר השני אליו נכנסתי היה ירוק וזה היה הצבע השנואה עלי אז החלטתי אפילו לא
לראות מה יש בתוכו ומיד סגרתי את הדלת. הדלת השלישית הייתה דלת עץ לבנה שמעוד קרצה
לי, כשפתחתי נדהמתי למראה החדר העצום. הוא היה צבועה בצבע סגול לילך, ובכמה פינות היו
ציורים של פריחת הדובדבן. הארון היה עשוי בעץ בצבע חום בהיר וכך גם המיטה, השולחן
והשידות. המיטה הייתה מעט מעוגלת וצמודה לקיר השמאלי והארון ושולחן הכתיבה היו
צמודים לקיר הימני, ובחדר נוצר מן טרפז. כאשר בקיר שממול היה חלון גדול שיצא החוצה
ועליו הייתה בנויה מין מיטה קטנה שהיה ניתן לשבת עליה ולהשקיף אל הנוף. השארתי את
הדברים לצד הדלת, חלצתי נעליים וקפצתי על המיטה. ריח הסדינים הנקיים והמיטה הרכה
גרמו לי להתמכר מאוד מהר לאווירת החדר, הסתובבתי על הגב ונעמדתי על המרפקים. ליד
שולחן הכתיבה שמתי לב למערכת מוזיקה יחסית לא קטנה והחלטתי שכדאי לנסות אותה, חיברתי
את האייפוד למערכת והדלקתי את השיר האהוב עלי. התחלתי להגביר את הווליום והרגשתי
איך החדר מתחיל לעוד מעט,לאחר דקות אחדות קפצה מוניקה לחדרי בריצה. "תנמיכי
י'משוגעת!" היא צעקה לעברי מתנשפת. הנמכתי מיד, "מה קרה?כבר הספקתי
להחריש אותכם?" צחקתי. "לא אותי, אבל הבהלת את השכנים" צחקנו.
"אני רואה שהספקת לבחור לעצמך חדר" אמרה מוניקה וסקרה בעינייה את
הסביבה. "אכן כן" עניתי בחיוך, "הוא מתאים לך מאוד" היא
החזירה את מבטה אלי. "כאילו מישהו עיצב אותו ממש בשבילך" היא חייכה,
"כן ויש חדר בהמשך המסדרון שעוצב כנראה במיוחד בשבילך" צחקקתי.
"מה? באמת?" מוניקה פערה את עינייה ופנתה בריצה לכיוון הדלת. כן, אני
חושבת שאבא עבד קשה בשביל שיעצבו בשבילנו את החדרים האלו, חייכתי לעצמי.
"תודה אבא" לחשתי. הלכתי וסגרתי את דלת הכניסה לחדר, וכשהלכתי לכיוון
החלון גיליתי דלת נוספת שהסתתרה מאחורי וילון קטיפה בצבע שחור. כשפתחתי אותה הבנתי
שזו היא כניסה למרפסת האישית שלי, היא לא הייתה גדולה אבל היא הייתה נוחה לישיבה
בה בימים שטופי שמש.

השעה הייתה בערך חמש וחצי אחר הצהריים והשמש שקעה. נשענתי על המעקה ונשמתי נשימה
עמוקה, האוויר היה נקי. הרגשתי איך אני מתחילה להתחבר למקום, המקום הראשון בו לא
צצה לי המחשבה לברוח. "את אוהבת את הנוף?" קטע אבא את מחשבותיי, קפצתי
מעט בבהלה וסובבתי את מבטי אליו. "אני מצטער אם הקפצתי אותך" חייך,
"זה בסדר, פשוט שקעתי יותר מידי במחשבות" הסתובבתי לאבי ונשענתי על
המעקה. "על מה את חושבת?" הוא שאל אותי, "שום דבר מיוחד"
עניתי קצרות. 

"אני באמת מצטער שהיינו צריכים לעזוב כ"כ מהר" הוא נראה קצת עצוב.

"זה בסדר" הסתכלתי שוב לכיוון השמש השוקעת, "אני דווקא מתחילה
לאהוב את המקום" חייכתי. "אני שמח" העצב עזב את פניו והוא גם כן
שקע במראה המדהים שהוצג לפנינו. "הייי!!..." שמענו את מוניקה צועקת,
"ארוחת הערב שלכם מוכנה!" היא צעקה במסדרון ושנינו פנינו ללכת למטבח.

~~~

"מממ..." התענגתי על התבשילים של אחותי, "את צריכה ללכת לאיזה
תוכנית בישול או משהו" חייכתי בסיפוק למוניקה. "כן" הסכים איתי
אבא, "וואי וואי וואי, אני מפוצץ" הוא התרווח בכיסא. "לא, זאת סתם
האהבה שלי לבישול" היא הסמיקה מעט וחייכה ברצון.

"טוב בנות, אני מקווה שאתן תסתדרו פה ואני אלך לי לעבוד" הוא לקח את
הצלחת שלו ופנה לכיוון המטבח, "תודה רבה על הארוחה" קים נישק את מוניקה
במצחה ולאחר שעבר במטבח פנה לכיוון חדר העבודה שהיה בקומה התחתונה. 

אני ומוניקה חייכנו זו לזו והתחלנו לפנות את השולחן, "את יודעת" אמרתי
"אני דווקא שמחה שעברנו דווקא לפה" מוניקה חייכה לעברי. "הבית הזה
עושה לי טוב וגם המקום מרגיעה מאוד" המשכתי, "כן, אבא באמת בחר מקום טוב
הפעם" מוניקה החלה להכניס את הכלים למדיח. "אני רואה שאת כבר מסתדרת טוב
מאוד עם המטבח" צחקתי והסתכלתי על מוניקה שנהנת להתעסק במטבח, "כן"
היא צחקקה. "אם את רוצה את יכולה לעלות למעלה, אני כבר יסתדר פה" היא
קרצה לכיווני, "טוב נו, אם את מתעקשת" התעצלתי ומיד קפצתי על האפשרות
לחזור לחדר החדש שלי. מוניקה צחקה, "י'עצלנית, ידעתי שלא תעזרי לי!" היא
צעקה לעברי, "את הצעת אני הלכתי" עניתי לה וצחקתי.

"אחחח.." נפלתי על המיטה עם הגב, "אחרי ארוחה שכזאת פשוט לא אפשרי
לטפוס תנומה במיטה הרכה הזאת" הורדתי את הנעליים מהרגליים ונשכבתי על הכריות.

נרדמתי תוך שניות ספורות, ואז הכל התחיל.

הרגשתי פתאום איך כל החדר מתחיל להסתובב והרגשתי איך אני נשעבת לתוך המיטה, פקחתי
את העיניים וניסיתי לצעוק אך לא נשמע שום צלילי. התחלתי להילחץ ולהכנס לפאניקה
כשפתאום הרגשתי איך אני צוללת לתוך מי ים מלוחים ובאחת משהו סחב אותי כלפי מעלה
ונעמדתי על גבי גבעה. פקחתי את העיניים וראיתי את אותה התמונה כשעמדתי מול המרפסת,
אך הפעם עמדתי מנקודת מבט אחרת והייתי על החוף, מולי ישבו שני אנשים ומסביבי היו
רק מספר בתים והבית בו אנחנו התחלנו לגור.

האישה הייתה בעלת צבע שיער אדמוני וארוך בדיוק כמו שלי ובהק באור
השקיעה, ולידה ישב איש בעל עיניים שחורות עמוקות ותלתלי זהב חומים קצרים שהתפרעו ברוח הים הקרירה שנשבה.
האישה והגבר הסתובבו והסתכלו אחד על השני, "אתה בטוח שהילדה שלנו תהיה בטוחה
כאן?"  קולה נשמע מודאג ושקט. ניסיתי להתקרב כדי לשמוע
יותר טוב אך משהו שהרגיש כמו קיר בלתי נראה עצר אותי. "אל תדאגי, הלהקה שלי
כבר חיפשה בכל האיזור" האיש ענה לה בביטחון, "אף אחד לא יכול להתקרב
לאיזור הזה" הוא חייך אליה ולפתע נשמע קול של תינוק ומשהו משך אותי לכיוון.
למאית שניה שמתי לב שהאישה מחזיקה תינוק קטנטן בעל כמה שיערות אדמוניות על ראשושו
ואז תקף גל קול פתאומי ונורא שצרב באוזני וגרם לבטן שלי להתקפל ולהתקבץ, ראיתי איך
האיש זינק על רגליו במהירות והרים את האישה עם התינוק. הוא צעק לה משהו, אני חושבת
שזה היה "רוצי לתוך הבית" הוא נשק לה וגם את התינוקת ופתאום הכל השחיר
ונעלם.

התחלתי להילחץ, לא ראיתי דבר. לאחר מספר דקות בחושך פקחתי את עיניי כשזעה קרה עטפה
אותי והרגשתי איך אני נחנקת, קמתי במהירות על מרפקיי ונשמתי בכבדות. "זה היה
חלום.." לחשתי לעצמי מנסה להסדיר את הנשימה, "זה היה בסה"כ
חלום" ניגבתי ממצחי את הזיעה הקרה. מה לעזאזל זה היה, שאלתי את עצמי. מה זה
בכלל החלום הזה ולמה האישה ההיא נראת לי כ"כ מוכרת. 

הסתכלתי על השעון שהיה על השידה לידי, השעה הייתה שש בבוקר. ניראלי שזה הזמן
המתאים למקלחת בוקר, חשבתי. מעניין למצוא איפה היא. קמתי מהמיטה וראיתי שכל חפציי
כבר מסודרים בארון שהיה פתוח למצחה, "תודה לך מונה" חייכתי לעצמי. במדף
השני למעלה היו מספר מגבות, לקחתי אחת ויצאתי אחר מסע חיפושים למקלחת. כאשר פתאום
שמתי לב לוילון קטיפה נוסף שהיה ממש משמאלו של ארון הבגדים הגדול, וכשהסטתי אותו
לא נדהמתי לראות שגם שם הייתה דלת. וכשפתחתי אותה נפרס לפני חדר גדול שכלל בתוכו
שירותים, כיור יחסית גדול, מקלחת עם כל מידי דושים למסאג' ואמבטיה שתפסה פינה
שלמה. חשבתי שלא יזיק לי להירגע מעט ומילאתי לעצמי אמבטיה כשאני מוסיפה כל מיני
סבונים עם ריחות נעימים לתוך המים הנעימים, ליד האמבטיה שמתי לב למערכת הפעלה קטנה
עם כל מיני לחצנים כשעל אחד מהם היה כתוב מוזיקה. החלטתי לבדוק מה זה וכשלחצתי
עליו רשימת השירים מהאייפוד שלי התחילה לפעול, "כנראה זה מחובר למערכת שבחדר"
חייכתי לעצמי. פשטתי את בגדיי, סגרתי את ברז המים ונכנסתי לאט לתוך המים.

"זה בטוח יצליח להרגיע אותי" לחשתי, ברקע נשמעה מוזיקה שקטה ואני
התמקמתי באמבטיה. נשמעה דפיקה חלשה בדלת.