ממ.. עדיין אין תגובות ולא נראה כאילו מישהו מתעניין ונכנס
במדף השני למעלה היו מספר מגבות, לקחתי אחת ויצאתי אחר מסע חיפושים למקלחת. כאשר פתאום
שמתי לב לוילון קטיפה נוסף שהיה ממש משמאלו של ארון הבגדים הגדול, וכשהסטתי אותו
לא נדהמתי לראות שגם שם הייתה דלת. וכשפתחתי אותה נפרס לפני חדר גדול שכלל בתוכו
שירותים, כיור יחסית גדול, מקלחת עם כל מידי דושים למסאג' ואמבטיה שתפסה פינה
שלמה. חשבתי שלא יזיק לי להירגע מעט ומילאתי לעצמי אמבטיה כשאני מוסיפה כל מיני
סבונים עם ריחות נעימים לתוך המים הנעימים, ליד האמבטיה שמתי לב למערכת הפעלה קטנה
עם כל מיני לחצנים כשעל אחד מהם היה כתוב מוזיקה. החלטתי לבדוק מה זה וכשלחצתי
עליו רשימת השירים מהאייפוד שלי התחילה לפעול, "כנראה זה מחובר למערכת שבחדר"
חייכתי לעצמי. פשטתי את בגדיי, סגרתי את ברז המים ונכנסתי לאט לתוך המים.
"מי זה?" צעקתי מעבר לחדר האמבטיה,
"זאת אני" החזירה לעברי מוניקה בעת שפתחה את דלת חדרי. "איפה
את?" היא הסתכלה סביב ושמעתי את קולות צעדיה שחיפשו אחריי בנוסף למלמולים שלא
הצלחתי לפענח, "אני באמבטיה" צחקקתי משום שנהנתי מהמסותריות של חדרי.
"ואיפה היא?" היא אמרה, "מה?" צעקתי. "איפה היא?"
היא הרימה את קולה ונשמע כאילו היא מנסה להוציא מחדרי את סודותיו ולמצוא אותי.
"אני יוצאת עוד שתי דקות" צעקתי לעבר הדלת והתחלתי לצאת מהאמבטיה, ידעתי
שלא הצליח להירגע להרבה זמן חשבתי לעצמי. נעמדתי על השטיח הגדול שהיה פרוס ליד
האמבטיה והתחלתי ליבש מעט את שיערי, ניגבתי מעט את גופי והתעטפתי בה לפני שיצאתי
מ"המסתור". "הנה את" מונה קפצה ממיטתי, בוחנת את הדלת
המסתורית מאחורי הוילון. "לא חשבתי שדווקא כאן תהיה דלת" צחקקה ועקבה
אחריי שמבטה כשאני מתלבשת ומסתרקת, זו הייתה כבר שעת צהריים מאוחרת. מעניין כמה
זמן ישנתי, שאלתי את עצמי כשאני מסתכלת במראה שהייתה תלויה ליד הארון ומסרקת את
שיערי שהגיע עד מותניי. "את רוצה שהיעזור לך?" היא שאלה ובלי לצפות
לתשובה לקחה מידי את המסרק והתחילה לסרק אותי, "תודה" השבתי והסתכלתי
במראה. היינו כ"כ דומות בפנים אך היא הייתה יותר דומה לאבינו, קים, שהיה בעל
שיער חום קצר ועיניים ירוקות גדולות ועייפות אך מבנה קופו היה חסון וגבוהה שתמיד
הראה על הביטחון העצמי שניכר בו. שעל ידיו כמובן הוא כ"כ הצליח בעסקים. אך
פניה עדיין היו כמו שלי, תמיד היו מזהים שאנחנו אחיות ואפילו חושבים שאנחנו תאומות
ושבמקרה אחת מאיתנו בטח צבעה את שיערה. חייכתי מהופנטת מהמראה המרגיעה של אחותי,
"נו באמת קלאר" היא תפסה אותי מסתכלת עליה. "עוד פעם את בוהה
בי" היא צחקה וצבטה אותי במותניי. "לא לא לא, זה סתם" צחקתי
ונרתעתי ממנה מעט לצד ואז היא הביטה בי במבט ערמומי, "או לא" אמרתי
מתרחקת ממנה. "רק לא זה!" צעקתי והתחלתי לרוץ במעגלים בחדר כאשר מוניקה
מאחוריי צוחקת, לבסוף אחרי שהתרוצצנו בכל החדר נפלתי על המיטה בעת שהיא מתקרבת
אליי. "חדל אש!" צעקתי לעברה, "שום חדל אש!" היא זינקה עלי
ואני תפסתי אותה והתיישבתי על גבה, "ועכשיו אני אראה לך ממזרה קטנה!"
התחלתי לדגדג אותה והיא התפתלה וניסתה להפיל אותי. "היי..!" היא צחקה
מתפתלת, "זה לא הוגן!" צחקנו. "בנות" שמעתי את אבי נכנס לבית,
מיד פסקתי בדגדוגים ונתתי למוניקה לצאת מתחתיי ולרוץ לעבר הדלת. מתנשפת מעט נשכבתי
על המיטה ועצמתי את עיניי, שיערי היה עדיין לח.
"איפה קלאריסה?" שמעתי את אבי שואל, "היא למעלה, מובסת ממכת
הדיגדוגים שלי" חייכה. "שמעתי את זה" צעקתי למטה וקמתי מהמיטה,
"אני עוד אתפוס אותך" אמרתי כשאני יורדת במדרגות ומתקדמת לעברם.
"הנה את" הוא הביט בי, "הבאתי לכן משהו" הוא חייך. פערתי מעט
את עיניי ואת פי, "לכבוד מה?" שאלתי. בד"כ אבא לא היה נותן סתם
מתנות, לא היה לו זמן לכך. "לכבוד המעבר לבית החדש" הוא חייך ונטל בידיי
ובידיי אחותי שתי קופסאות קרטון שהחלו להשמיע קולות נביחה, עיניי נפערו.
"כלב!" צעקתי בשמחה כשאני פותחת את הקופסא. זה היה גור כלבים קטנטן ורזה,
בסוגו הוא נראה רועה גרמני אך פרוותו הלבנה כשלג הטעתה אותי ושאלתי את אבי,
"אבא מאיזה סוג הם?" ציפיתי לתשובה שחשבתי עליה כמובן. "זה רועים
גרמנים" הוא חייך אלי, הוא ידע שזאת הייתה משאלת חיי. כלב, האם זה בכלל
הגיוני, שאלתי את עצמי בוהה מוקסמת מהגור החמים שהיה בידיי. "תראי! תראי!"
צחקה אחותי בעת שהגור הקטן ליקק את אפה, אך הוא היה בצבעיו הטבעיים למעט הבטן
הלבנה שלו. חייכתי.
"תודה אבא" לחשתי כשאני מסתכלת על הגור הנפלא שישן בידיי, הוא רק חיבק
אותי מהצד וליטף את הגור. "רגע" הרמתי את ראשי, "ומה עם כל הציוד
שלהם?" הסתכלתי עליו. "אה זה" הוא חייך לכיווני. "זאת כבר
הבעיה שלכן" הוא משך בכתפיו. "יופי" קפצה ישר אחותי, "זה אומר
שאנחנו יוצאות לקניות מחר!" צהלה מוניקה. אוי לא, חשבתי לעצמי. זה הולך להיות
יום מלא הרפתקאות, אמרתי לעצמי כאשר היום הזה חולף מול עיניי כשאנחנו נכנסות לאיזה
הרפתקה בגלל אחותי. "טוב אני עליתי למעלה" שמתי את הגור חזרה בקרטון
ועליתי איתו לחדרי. הנחתי את קופסאת הקרטון על הריצפה ונשכבתי על המיטה כשהגור
בידיי, "עדיין נוחר" לחשתי לכיוונו והוא בתגובה החל לפקוח את עיניו.
"אנחנו נסתדר טוב ביחד" חייכתי. לפתע ליטפתי אותו והרגשתי כאילו משב כוח
כלשהוא עבר דרכי, וראיתי שוב את חוף הים עם שתי נקודות שחורות ומרוחקות והדבר נעלם
תוך רגע. פקחתי את לרווחה והתיישבתי כ"כ מהר שהכלב החליט לבסוף להתעורר.
"מעניין מה זה היה" החזקתי בראשי.
~~~
בבוקר שלמחרת אחותי העירה אותי
מוקדם במטרה ללכת לקניות ולפוצץ את הבית בחפצי כלבים. אבא השאיר על שולחני מפתחות
לאוטו ששימש אותי,כרטיס אשראי לקניות ופתק.
"בוקר טוב, שיהיה לכן יום מצוין.
קלאריסה בבקשה תדאגי שהיא לא תקנה יותר
מידי דברים שהיא לא צריכה, את הרי מכירה אותה
זה סתם ישכב בבית עד שמישהו יזרקו את זה.
אוהב אתכן מאוד, נשיקות"
אכלנו, התארגנו מהר ובשעה עשר בבוקר כבר היינו בדרכנו בניסיון למצוא קניון או
מקום אחר בו ניתן למצוא דבר מה בשביל הכלבים, לבסוף הצלחנו למצוא איזור מלא חנויות
שבינהם גם הייתה חנות החיות. דוממתי את המנוע וכשיצאנו מהרכב ראיתי את עינייה של
מוניקה מתרוצצות על כל החנויות מלפננו, "מונה, היום זה רק לחנות החיות!"
אמרתי לה בטון רציני ומעט תוקפני. היא אפילו לא הסתכלה עלי והחלה להתקדם לכיוון
מרכז הקניות, "וכמו תמיד היא בטח לא תקשיב לי" נאנחתי.
בפחות משעה ידיינו כבר היו מלאות בעשרות שקיות וכשטענתי שזה מספיק, מוניקה העיפה
את ידה לעברי בתנועת ביטול. "כלום אף לא מספיק" אמרה, לבסוף החלטתי שאם
זה לא עובד בדרך היפה אנחנו נעשה את זה בדרך הקשה. "טוב, אז אני לא יודעת מה
איתך אבל אני הלכתי לאוטו לשים את השקיות ולנסוע הביתה" הסתובבתי ללכת לכיוון
החנייה, כשאני מתבוננת מעבר לכתפי באחותי. " לא לא לא לא לא!!!" היא רצה
לכיווני, " נו בבקשה" היא התחננה "רק עוד כמה דברים ונלך"
אמרה ממהרת אחריי. "לא!" עמדתי על שלי כשאני ממהרת לרכב, "קנינו
כבר מספיק" אמרתי לה בטון מעט כועס. אף פעם לא באמת הייתי מצליחה לכעוס עליה,
היא הייתה כמו מן מלאך שהיה מהפנט והייתה צריך לעשות כל שירצה. ניא ניסתה עדיין
לשנכנע אותי לחזור אך כבר הספקתי להגיע לאוטו ולפתוח את תא המטען, "אם את
רוצה את יכולה להישאר פה" חייכתי ושמתי לב מזווית עיני לבחור שניגש אל הרכב
שלידי כשהוא מסתכל עלי, ואחותי מהופנטת ממנו. "קלארה" קולו היה מוכר.
הסתובבתי אליו ועיניי נפערו.
בפרק הבא:
הוא היה ילד עדין וחמוד
שנראה מעט כמו בת בגלל ריסיו הארוכים, צבע שיערו היה בלונד פלטינה באותם ימים והוא
היה קצר ופרוע תמיד. הסטתי לפתע את המבט שלי לכיוונו, כלא מאמינה, חיוך עלה על
פניי ועיניי התחילו להיות מעט רטובות. "אלכס" לחשתי, הוא הסתכל ישר לתוך
עיניי ואז זיהיתי את העיניים החומות והגדולות שפגשו אותי באותו היום שבו הכרתי
אותו, "אלכס" חזרתי ואמרתי.
מקווה שנהנתם! (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
כותבת העלילה.
