אפילו אם זה לא באמת מעניין..
פשוט תגיבו משהו.
לאחר שסיימנו להאכיל את הגורים, העלנו אותם למעלה והכנו לעצמנו אוכל. כשהתיישבתי עם
אחותי לאכול שמתי לב שמשהו מפריע לה והיא לא אומרת, "נו" אמרתי.
"מה את רוצה לשאול?" הסתכלתי עליה במבט משועשע, היא חייכה אלי.
"אממ.." התלבטה, "כמה טוב את מכירה אותו?" השאלה הייתה
מכשילה. הרי שנים כבר לא ראיתי אותו, והוא השתנה מאוד חיצונית. אך פנימית,
כשדיברתי איתו הוא נראה כלל לא שונה. אותו ילד שהכרתי ביסודי ושביליתי איתו את רוב
זמני. "אני לא יודעת" עניתי לה לבסוף, "למה?" שאלתי.
"סתם" היא ענתה לי תשובה קצרה וחזרה להתרכז באוכל.
אחרי
שסיימנו לאכול התפצלנו לחדרים. מעניין, חשבתי לעצמי. מה אלכס זוכר ממני, טעיתי.
הרי ביליתי איתו את רוב זמני, אך בכל זאת בגלל המעברים הכל כבר הפך בראשי להיות
דייסה אחת גדולה. וזכרוני תמיד היה מטעה אותי בקשר לאנשים מהעבר כמו היום, נכנסתי
לחדרי וראיתי שוב את שלג על המיטה רק שלפחות הפעם הוא ישן. נשכבתי לידו וליטפתי
אותו, "שלג" לחשתי והוא הזיז את אוזניו. "איך לא מתחשק לי להתחיל
עוד פעם הכל מחדש" עצמתי את עיניי, "עוד פעם לנסות למצוא לעצמי פינה
בתוך איזה בית ספר לא מוכר" חששות החלו להציף את מוחי. ואם כבר חושבים על בית
ספר ותלבושת האחידה, מעניין מתי אני מתילה ללמוד. קמתי והסתכלתי על הלוח שנשלח עם
מכתב הקבלה מהבית הספר, תאריך הכניסה ללימודים היה בעוד יומיים. "לא
נכון" נשמטו כתפיי, הגעתי לקראת סוף חופשת סוכות. חזרתי למיטה והפלתי את גופי
גדימה, שלג התעורר וקפץ. הרגשתי איך הוא עולה עלי ומרחרח אותי, "זה בסדר שלג,
אין עלי שום דבר מעניין" דיברתי כשפניי שקועות בשמיכות. הוא נבח נביחה קטנה
והתקדם לכיוון הראש שלי, הסתובבתי להביט בו והוא ליקק את פניי.
"דיי" צחקתי והסתובבתי והוא החל לקפוץ עלי, "שלג" נשכבתי על
הצד כשאני מקופלת לתנוחה עוברית. מחבקת את שלג בעיניים עצומות, עוד מעט מתחילה שנה
חדשה ובינתיים יש אדם אחד שאני מכירה במקום. הרגשתי שהבטן שלי מתחילה להתהפך
ומחשבות עלו במוחי, חששתי מההתחלה החדשה. "מה אני יעשה אם אני לא יצליח
להסתדר פה" הצתמקתי עוד קצת לתוך עצמי, שלג נבח וליקק את אפי. צחקקתי,
"הלוואי הייתי כמוך שלג" לחשתי. כלב, חשבתי לעצמי, כמה טוב לך שאתה כלב.
אין לך בעיות בחיים, בעצם החיים שלך מושלמים. אתה רק צריך לשחק כל הזמן, לשתות,
לאכול ולעשות את הצרכים שלך. פשוט מושלם. "קלאר" לפתע הרגשתי זרם כלשהו,
פקחתי את עיניי וראיתי למאית השניה איך עיוני של שלג זהרו בצבע דבש בוהק.
"שלג" קפצתי לישיבה כשאני מחזיקה את שלג מולי, הוא נבח והוציא את לשונו.
מסופק מהצומת לב שהוא מקבל, 'בטח זאת העייפות' אמרתי לעצמי. הנחתי את שלג בקופסא
שלו וניגשתי לארון להחליף לפיג'מה, המיטה נראת לי כ"כ מזמינה והרגשתי נורא
עייפה למרות שהשעה הייתה שעת ערב מוקדמת. "לילה טוב שלג" מלמלתי כשאני
מחפשת תנוחה נוחה. נשארו לי רק יומיים חשבתי לעצמי באי רצון, רק עוד יומיים לפני
שאני אצטרך לדחוס את עצמי לעוד מסגרת.
~~~
בבוקר שלמחרת קמתי עם חיוך, לא
זכרתי את החלום אבל הרגשתי שהוא היה טוב למדי. קמתי והרגשתי כנסיכה במיטה הענקית,
כמובן שבדרך כלשהיא שלג יצא מהקופסא שלו והגיע למיטה שלי. חייכתי, 'הכלב הוא באמת
חברו הטוב ביותר של האדם' חשבתי לעצמי. תמיד שמעתי אנשים אומרים זאת, אבל אף פעם
לא הייתה לי הזדמנות לחיית מחמד משלי – לחבר משלי. קמתי מהמיטה וניגשתי לחדר
האמבטיה לשטוף פנים, על המראה תליתי את תמונת של אמי. וכשצחצחתי שיניים שמתי לב
שהתמונה שונה במקצת, הבעת פניה של אמא השתנת. הסתכלתי בצומת לב רב, ושמתי לב שהבעת
פניה נראת מאוד שלווה והופיעה על פניה חיוך קטן. 'מעניין' חשבתי, לא יכול להיות
שלא שמתי לב לזה לפני זה. סיימתי לצחצח שיניים והסתכלתי במבט אחרון בתמונה, ההבעה
לא השתנת. כנראה שבאמת לא שמתי לב לזה, משכתי בכתפיי ויצאתי לכיוון הארון. זרקתי
על עצמי משהו וירדתי לארוחת הבוקר, השעה הייתה יחסית מאוחרת.
"בוקר טוב לך" פגשו אותי אבא ומוניקה, "ממתי את קמה כ"כ
מאוחר?" שאלה אותי אחותי. "לפעמים גם לי מותר לקום באחת עשרה"
אמרתי והתיישבתי ליד אבא, על כיסא מוגבה בבר השיש שעמד במטבח. "ואוו,
פנקייקים" הסתכלתי על ארוחת הבוקר והרגשתי איך פי מתחיל להתמלא בריר, "כן"
חייכה אחותי "הרבה זמן לא הכנתי ארוחות בוקר כאלה". שמתי בצלחתי כמה
פנקייקים, תותים וסירופ שוקולד מעל. "ממ... יאמי" אמרתי בעיניים בורקות,
טרפתי את האוכל וכשסיימתי ניזכרתי שעלי לבשר לאחותי על התחלת הלימודים.
"מונה.." לגמתי מהמים שלי, "את יודעת שאנחנו חוזרות לבית ספר
מחר?" שאלתי אותה מחכה לתגובת. "אה כן" אמר קים, "שכחתי לומר
לכן שלא יהיה לכן הרבה זמן להתברבר" הוא חייך. אחותי חייכה חיוך מסופק ללא
מילה, הייתי מופתעת מעט מהתגובה שלה. "את לא צריכה לבדוק את כל החנויות
בסביבה הקרובה או משהו?" ניסיתי להוציא ממנה פרטים אך ללא הצלחה, "אחת
החברות שאני מכירה מאנגליה גם לומדת שם" אמרה לבסוף לאחר שפינינו את כל
הכלים. אבא פנה לחדר העבודה שלו, הוא אהב לעבוד – אפילו ביום חופש. "ומה
גילית שאת כ"כ רגועה לגבי הבית ספר?" שאלתי אותה מסוקרנת כשאני נשענת על
השיש ליד הכיור, בעת שהיא מכניסה את הכלים למדיח. היא חייכה חיוך קטן, אך כזה
שניתן לקלוט בשנייה. "נו.." העצתי בה, היא הסתכלה אחורה כדי לבדוק אם
אבא לא בסביבה למרות שהוא בטוח היה בחדרו. "אלכס" היא אמרה לבסוף,
"מה איתו?" עיקמתי את פניי מעט לא מבינה. "לא אמרת שיש לך חברה
מאנגליה" הדגשתי את המילה חברה, "כן כן" היא נענעה את הראש בחיוב.
"הוא איתנו באותו הבית ספר" אמרה לבסוף בחיוך מאושר, "בעצם, הוא
איתך בשכבה" חיוכה התרחב. עיניי התרחבו, "מהה?!" לא האמנתי. הרמתי
את ידי למצח, "נו טוב" אמרתי. "אז בגלל זה את כ"כ שמחה לעבור
לשם" חייכתי אליה, כשאני מסתירה בידי את החיוך שעלה על פניי כשהבנתי שיש לי
הזדמנות שנייה לדבר עם אלכס בלי לברוח ממנו. "טוב" סיכמתי את שיחתנו,
"עליתי למעלה" אמרתי בחטף וברחתי במדרגות כשאני משאירה את אחותי מאחורי.
"טוב" אמרתי לעצמי ושלג הרים את ראשו, "מחר נתחיל מחדש אבל לפחות
יהיה לי חוט להתפס בו" אמרתי והתקדמתי לשלג.
~~~
בבוקר שלמחרת קמתי בשש במקום
בשבע, כשפרפרים מציפים את בטני. התהפכתי במיטה כמעט שעה שלמה עד שהחלטתי לבסוף
לקום ולעשות מקלחת מהירה. בשבע ועשרים כבר הייתי מוכנה ולבשתי את החליפה, בחרתי
ללבוש מכנסיים שחורים וחולצה בצבע תכלת בהיר עם סמל בית הספר. כשיצאתי מהדלת כבר
הרחתי את ארוחת הבוקר, הבנתי שכנראה גם מוניקה קמה מוקדם. וכשירדתי למטבח ראיתי
כבר את ארוחת הבוקר מוגשת עם ספל עם שוקו חם ומרשמלו, בדיוק כמו שאהבתי. חייכתי,
"ידעתי שתרצי ללבוש את החצאית" אמרתי לה והתיישבתי על הכיסא הגבוהה.
"ברור" היא חייכה אלי, "חבל שגם את לא לבשת את החצאית, זה בטוח היה
מתאים לך" היא הסתכלה לכיוון המכנסיים שלי. "לא תודה" הזזתי את ראשי
לשלילה וחייכתי. בעשרה לשמונה אני ואחותי כבר היינו באוטו, שמתי את כתובת הבית ספר
ותוך עשר דקות הגענו לחניית בית הספר. החנייה הייתה ריקה וכך גם הבית ספר עדיין
היה יחסית ריק, בכל מקרה לפי מה שנראה מבחוץ. "טוב" אמרתי כשהתקדמנו
לעבר השער, "נמצא קודם את הכיתה שלך" אמרתי והפנתי את מבטי למוניקה
שנדהמה למראה בית הספר. הרבה זמן לא ראינו כ"כ הרבה ירוק, מסביב לבית ספר היה
הרבה דשא ועצים. הוא נראה מאוד מטופח והיה נעים להכנס לתוכו, השומר בירך אותנו
לשלום והפנה אותנו בעקבות שם הבניין שאמרנו לו. הייתה לנו חצי שעה ורצינו לנצל
אותה כדי להכיר קצת את המקום, הלכנו ברחבה הענקית וניסינו להבין מה נמצא בבניינים
השונים. אומנם הבית ספר לא היה גדול, אבל היו בו הרבה כיתות שונות ואני בטוחה שעוד
יש פה פינות נסתרות ומעניינות. לאחר כמה מקומות שעברנו גילינו שבכל זאת הצלחנו
להאבד ולא ידענו לאן אנחנו צריכות לפנות, בזמן הזה בית הספר כבר הספיק להתמלא
בהרבה אנשים לא מוכרים וביניהם גם אם רציתי בחיים לא הייתי מצליחה למצוא את אלכס.
"יש לנו עוד עשר דקות למצוא את הכיתה שלך ולשלוח את עצמי לכיתה שלי"
אמרתי כשניסיתי לחמוק מבין האנשים, שמתי לב שרוב התלמידים מעדיפים לדבר פה באנגלית
אך לא הייתה לי העדפה. שלטתי טוב גם באנגלית וגם בעברית, "אנחנו בטוח
נמצא" אמרה מוניקה אך נראת מעט אבודה. "אולי נשאל מישהו" אמרה
והסתכלה סביב, "אם את רוצה את יכולה לשאול, אני בכל מקרה כאן" אמרתי ושילבתי
את זרועותיי על חזי. מוניקה פנתה לכיוון כלשהו אך לא שמתי לב לאיזה, 'אוי לא'
אמרתי לעצמי. רק שאני לא יאבד אותה עכשיו, התחלתי ללכת בנסיון לגלות איפה היא
כשלפתע נתקעתי במישהו. "סליחה" זרקתי נעדפת מהפגיעה הקלה.
בפרק הבא:
"לאן את צריכה?" הוא שאל אותי
כשפנינו ללכת ישר ובדיוק קיבלתי הודעה, על הצד הייתה רשומה ההודעה מאחותי.
"קלארה מצאתי את הכיתה שלי את יכולה לא לדאוג לי (; "
לפחות אחת מאיתנו לא תאחר ביום הראשון שלה כאן, אמרתי לעצמי. "אני צריכה
ליא' 3" אמרתי לבחור, "פשש.. יא' " הוא חייך והסתכל קדימה.
"חדשה פה?" הוא שאל, "כן" אמרתי והגנבתי לכיוונו מבט כדי
לנסות לבחון אותו. הוא בחור בעל גוף שרירי ונראה כמתעמל, עורו היה בגוון שזוף
בהיר. "ואיך קוראים לך?" שאל וקטע את מחשבותיי, "אהה..אממ.."
הפנתי את מבטי קדימה, מסמיקה. "קלאריסה, אבל אתה יכול לקרוא לי קלארה"
הסתכלתי עליו. "טוב קלארה" אמר ועצר ליד דלת שהיה תלוי עליה שלט קטן
ועליו כתוב 'יא' 3' , "מקווה שלא תאבדי יותר" הוא קרץ לי והסתלק משם.
סחוטה מעייפות
אני מאחלת לכולם לילה טוב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
כותבת העלילה.
