שלום לכם קוראים יקרים,
נראה שהמוזה לא בדיוק חזרה אליי אבל בכל זאת הצלחתי לכתוב (:
אז אני מקווה שתאהבתי את התוצאה..
ועוד משהו,
אני באמת מבקשת
תוכלו אולי לומר מה חסר?
אני באמת מרגישה שמשהו חסר לי בבלוג.
אבל אני לא מצליחה להבין מה.
פינת הספרים המומלצים אפשר לומר שזו גם סוג של ביקורת (:
אז קראתי שני ספרים,
למען האמת, לא אהבתי אותו כ"כ. זה סיפור יחסית פשוט
על ילדה שיוצאת להרפתקאה בעולם פנטזיה משלה.
עולם דיי מוזר, בקיצור אני לא מחבבת את הספר.
ספר מדהים, קראתי אותו תוך יום אחד - מה שנקרא קריאה בנשימה אחת
העלילה מדהימה וסוחפת בצורה לא רגילה!
הסיפור מדהים וגם יש לו ספר המשך -
אששאני מקווה לקרוא מאוד בקרוב.
ובינתיים התחלתי את כבלי קסם. (:
ועכשיו ניגש לפרק
"קלאריסה" הוא הרים את מבטו אליה וחייך, "הכל בסדר?" קולו היה רך ואוהב. "כן אבא" עניתי והתיישבתי על הכורסא הלבנה, "את מסתדרת בינתיים בארץ?" הוא שאל. "כן כן" הנהנתי וחייכתי חיוך קטן, "אבא.." התחלתי לומר ושתקתי. לא ידעתי איך לשאול אותו, אולי האמת שיאמר לי היא לא האמת שאני מצפה לה. "אולי.." מבטו נח עלי בסקרנות, "אממ... אולי יש משהו שאני לא יודעת?" שאלתי לבסוף. עיניו של אבי נפהרו מעט ועל פניו חלפה הבעה שלא ראיתי אף פעם ומיד נעלמה, "משהו שאת לא יודעת?" הוא חזר אחרי. "תלוי על מה את מדברת" הוא חייך, אך נראה שהוא מתוח מעט. "אולי.." נראה כאילו הוא לא רוצה לדבר בנושא, אך הייתי חייבת לדעת מה מסתתר מאחורי החלומות.
פרק שתיים עשרה – אמת
"אולי.. הייתה עוד אישה בחיים שלך?" שאלתי לבסוף בקול שקט, כשאני מהססת מאוד. קים צחק אך עצר בעצמו מהר מאוד, חיוך מתוק נשאר על פניו. החיוך שכ"כ אהבתי, "לא מתוקה, רק לורלי הצליחה לכבוש את לבי" הוא אמר בקול נעים והשפיל מבל אל ידיו. "אז.. אתה יכול אולי עוד פעם לספר לי איך אמא נראתה?" חייכתי, הוא לא הרים את מבטו. "לורלי?" הוא קרא בשמה, "לורלי הייתה מדהימה" הוא חייך לעצמו. "היה לה שיער אדמוני בדיוק כמו שלך, רק ששלה היה ישר לגמרי" הוא סוף סוף הישיר אליי מבט וחיוך קטן עלה על פניו. "והעיניים.." הוא הסתכל הישר לתוך עיניי, "יש לכן את אותן העיניים" נראה כאילו דמעות נקוו בעיניו של אבי. חייכתי חיוך עצוב, אולי לא הייתי צריכה לשאול אותו על כך. הוא ניגב בכף ידו את עיניו וחזר לעצמו, "בכל מקרה..לא" אמר והוסיף "לא הייתה לי אישה אחרת". הישרתי אליו מבט, אז לא הייתה אישה אחרת אבל האישה שבתמונה על המראה שלי היא מתולתלת בדיוק כמוני וגם האישה מהחלומות היא מתולתלת. עיניי נפערו מעט, רגע. "אבא.." הוא הביט בי מבוהל מעט בגלל הבעת הפנים שלי, "בת כמה אמא הייתה כשהיא ילדה את מוניקה?" שאלתי כשלפתע ניזכרתי בפיסת המידע הזו. "אממ.." הוא חשב "בת כשמונה עשרה או תשע עשרה אני חושב" לאחר כמה שניות הוא הבין מה אמר. קמתי ממקום מושבי, "אבא! זה לא הגיוני! אלא אם כן היא ילדה אותי בגיל חמש עשרה!" אמרתי במהירות וצחקוק מוזר עלה מגרוני. הוא נראה כאילו נתפס על משהו, "אתה משקר לי בקשר למשהו?" הפנתי אליו מבט ספקני. הוא השפיל את מבטו, "אח.." הוא נאנח ותפס בראשו. "תסגרי את הדלת" אמר חרישית ותפס את ראשו בין ידיו. סגרתי את הדלת במהירות וחזרתי למקומי מול אבי, "בסופו של דבר הייתי מספר לך ביום מן הימים" הוא נשמע נואש. "אבל אני לא יכול לספר לך הרבה כי אני בעצמי לא יודע הרבה" אמר ובקושי רב הישיר אליי מבט. לאחר מספר דקות של שתיקה, "אבא..ספר לי" התחננתי אליו. החלומות, הכלב ועכשיו זה, משהו מוזר קורה במקום הזה. "אני.." הוא שתק דקה נוספת, "אני..אני לא.." הוא השפיל את מבטו. "אני לא אבא שלך" אמר לבסוף וקולו נשבר, "ולורלי, לורלי לא אמך" הוא שתק. השתיקה הייתה ארוכה ומעיקה, אני חושבת שישבנו כך לפחות עשר דקות. פתחתי את פי בניסיון לומר משהו אך כלום לא יצא ממנו, לאחר דקה ניסיתי שוב "אז.." קול צרוד ולא מוכר יצא מפי. הוא הרים במהירות את מבטו, "אז מי ההורים שלי?" לחשתי ודמעות חנקו את גרוני אבל בחרתי שלא לבכות ורציתי להיות חזקה. קים הביט בי בנואשות, "אני... " הוא ניסה להוציא דבר מה מפיו. "אני מצטער" אמר לבסוף, "אני לא בדיוק יודע" הוסיף והשתתק. "מה זאת אומרת אתה לא יודע?" זה לא נשמע לי הגיוני, "אז מי אמור לדעת? איך בכלל הגעתי אליך?" התחלתי לתקוף אותו בשאלות. "אני לא בדיוק זוכר" הוא תפס בראשו, "הכל נראה מעורפל" הוא לא רצה להישיר אלי מבט. "אני רק זוכר שללורלי הייתה אחות שדמתה לה עד מוות" עיניי נפערו למשמע הדברים, "אחות?" לחשתי. "אני זוכר שהיא באה יום אחד תחת דלת ביתי, מעט אחרי שלורלי נפטרה בגלל הסיבוכים בלידה של מוניקה" קולו נשמע שביר וילדותי, הוא כבר לא נשמע לה אותו האב שגידל אותה כל חייה והיה חזק וחסון. "היא הניחה אותך בידיי ומשם הכל הפך למסובך ומעורפל עוד יותר" אמר קים, "בבוקר שלמחרת בדרך כלשהיא קיבלתי את כל המסמכים שצריך על זכויותיי כאופוטרופוס שלך ומאז גדלת בביתי עם מוניקה". לאחר מספר דקות של שתיקה הוא המשיך, "את ומוניקה הסתדרתן יפה ונראתן כמעט אותו הדבר בדיוק כמו לורלי וכנראה שאמך" הוא הסתכל עלי אך מבטי ריחף איפשהו איי שם. "אז.. אתה לא אבא שלי?" שאלתי אך לא ציפיתי לתשובה כי זו הייתה ברורה, "ומוניקה לא אחותי" השפלתי את מבטי לידיי. "וכל חיי חייתי בשקר" אמרתי, "אבל זה היה בשביל להגן עליך" אמר קים בכל מתחנן. "להגן עליי?" הרמתי את מבטי, "מפני מה?" הדמעות איימו לחנוק אותי. לא יכולתי להמשיך, קמתי ממקומי ורצתי לחדרי.
בפרק הבא:
לרגע אפילו חשבתי שהוא
עלול להיתפרץ מהחזה שלי, לא ידעתי לאן אני נוהגת אך לאחר אולי חצי שעה הגעתי
לאיזור שקט וחולי. ניחשתי שהגעתי לים, עצרתי את המנוע ונשענתי נאנחת על הכיסא.
פתחתי את החלון ועצמתי את עיניי, מנסה להירגע בעזרת קולות הים. חשתי שאני נרגעת
ואולי אפילו נרדמת, "לא קצת מסוכן לבחורה לטייל בשעה כזאת בים?" קפצתי בבהלה.
זהו זה להיום (:
אני ממש מקווה שנהנתם,
עד לפעם הבאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
כותבת העלילה.
