סיפורים, סיפורים ועוד קצת סיפורים

'אני לא בטוח שאני יכול להתגלות לך עדיין' דיבר קולו של שלג בראשי, "מה זאת אומרת להתגלות?" התנפלתי עליו. קרו הרבה מאוד דברים בימים האחרונים, יותר מידי. 'אממ..' נשמע כאילו הוא חושב האם לענות לי או לא, "נו תענה כבר!" דרשתי. 'אני..' הוא התחיל לומר, נשמעה דפיקה בדלת. "קלאר?!" נשמע קולה המהסס של אחותי, "הכל בסדר?" היא שאלה מבעד לדלת. היא ניסתה לפתוח אך זאת הייתה נעולה, כנראה נעלתי אותה ישר כשנכנסתי. "אההממ..כן" עניתי כשאני מנסה לשמור על קול יציב, "אם מי את מדברת שם?" קולה היה סקרני. "עם שלג" עניתי, שמעתי אותה מצחקקת. "אה..טוב" היא אמרה, "ארוחת הערב כבר על השולחן" היא הוסיפה קצרות והלכה. שמעתי את קולות צעדיה מתרחקים, החזרתי את מבטי לכלב 'את עדיין לא מוכנה'. "מוכנה למה?" הפעם לחשתי, 'אולי התחלת לשמוע אותי אבל אני עדיין לא מרגיש ממך הילת כוח' הוא דיבר. "הילת כוח?" אמרתי, "מה זה לעזאזל?" שמעתי ייאוש צץ בקולי. רציתי לדעת למה כל הדברים המוזרים האלה קורים לי, 'כן, זו היא הילה המאפשרת לנו – כלומר ליצורים הקסומים להבדיל בין המשפחות השונות' דיבר קולו של הכלב. נאנחתי וקמתי מהמיטה, "אז מה אני אמורה לעשות עכשיו?" שאלתי כשאני מתקדמת לעבר הארון, 'עכשיו?, את צריכה לגלות מי את' הוא עדיין ישב על מיטתי. "איך בדיוק?" אמרתי, לבשתי פיג'מה קצרה. גם ככה בקרוב אלך לישון. 'ע"י כניסה לזיכרונות שלך' הוא אמר והסתובבתי אליו במהירות, "כניסה לזיכרונות?" התקדמתי אליו. "אתה רוצה לומר שהדברים המוזרים האלה שאני רואה בזמן האחרון זה כניסה לזיכרונות?" שאלתי כשאני מתקדמת אליו, 'כנראה' הוא ענה קצרות. "אבל אני לא יודעת איך אני עושה את זה" התיישבתי מולו על הריצפה, 'אז תצטרכי לחכות' הוא הוציא לשון 'וואו..אני מריח עד לכאן את האוכל של אחותך' אפו ריחרח את האוויר. "כן.. טוב, באמת כדאי שאני ארד לאכול" אמרתי וקמתי לדלת, 'תגניבי גם לי איזה משהו' עיניו של הכלב זהרו בזהב בפעם האחרונה והחשיכו כשפתחתי את הדלת. "נחשוב עלייך" אמרתי כשאני סוגרת את הדלת, בתגובה לכך הוא נבח. להיכנס לתוך הזיכרונות, חשבתי. איך לעזאזל אני אמורה לעשות את זה, ראשי החל להסתחרר משאלות. לא ידעתי איך לעכל את המתרחש, שלג אמר שאני צריכה לגלות מי אני. אולי קים יודע משהו, אני חייבת לשאול אותו. 

ארוחת הערב נגמרה ואבא חזר לעבודה, עזרתי לאחותי לפנות את השולחן ופניתי אחריו לחדר האהוב עליו. חדר העבודה היה לא קטן אך מספק למדי, הוא היה צבוע בצבע צהוב בהיר מאוד ווילונות תחרה לבנים היו תלויים על החלונות. החדר היה מעוצב בצבעי לבן ושחור. בצד הרחוק מהכניסה עמד שולחן כתיבה מעץ אלון, ומולו היו שתי כורסאות. האחת לבנה והשניה שחורה, קים ישב מאחורי שולחן העבודה שלו עם משקפיו על אפו. "קלאריסה" הו הרים את מבטו אליה וחייך, "הכל בסדר?" קולו היה רך ואוהב. "כן אבא" עניתי והתיישבתי על הכורסא הלבנה, "את מסתדרת בינתיים בארץ?" הוא שאל. "כן כן" הנהנתי וחייכתי חיוך קטן, "אבא.." התחלתי לומר ושתקתי. לא ידעתי איך לשאול אותו, אולי האמת שיאמר לי היא לא האמת שאני מצפה לה. "אולי.." מבטו נח עלי בסקרנות, "אממ... אולי יש משהו שאני לא יודעת?" שאלתי לבסוף. עיניו של אבי נפהרו מעט ועל פניו חלפה הבעה שלא ראיתי אף פעם ומיד נעלמה, "משהו שאת לא יודעת?" הוא חזר אחרי. "תלוי על מה את מדברת" הוא חייך, אך נראה שהוא מתוח מעט. "אולי.." נראה כאילו הוא לא רוצה לדבר בנושא, אך הייתי חייבת לדעת מה מסתתר מאחורי החלומות.