יש לי מן הפרעה כזאת, שכל עוד יש לי עודף של 5 ק"ג מיותרים על
הגוף, אסור לי לקנות כלום.
לא בגדים, לא תכשיטים, לא נעלים, אפילו לא מצעים חדשים לבנים למיטה, כי זה מגעיל
שמישהו עם עודף משקל יישכב עליהם.
בדרך כלל אני סולדת מקניות כי אני באה עם חרא תחושה כשאני רואה בנות רזות ממני
בקניון, או שדווקא החולצה שממש מוצאת חן בעיניי משמינה.
אני סולדת מזה כי קשה לי לראות את זה, להרגיש את זה, ולהתבאס מזה כל הדרך הביתה.
אני חייבת להגיד שאני הכי מופתעת מהתופעה כשבנות נזרקות - הן אוכלות ומשמינות.
כי אני בדיוק ההפך.
כשליאור זרק אותי הרגשתי חרא. מספיק חרא כדי לנעול את הנעלי ספורט ולצאת לרוץ.
התחטבתי, הפכתי לבן אדם בריא, עם נפש בריאה, והיום אני רצה כבר 5 ק"מ.
אבל השוק הגדול היה כשהוא יוצא מזה חצי שנה עם מישהי שהיא אומנם בלונדינית עם
עיניים כחולות אבל שמנה. ממש שמנה, גדולה ועגולה(עיניים בהירות תמיד עשו לו את
זה).
כשליאור זרק אותי בצורה הכי מכוערת, הוא הרס אותי. אבל לומדים לחיות עם זה.
אותו לילה היה מוזר. בדיוק ברגע שרציתי לשלוח לו "לילה טוב" הוא אמר לי
את זה.
התנתקתי מהפייסבוק והייתי בטוחה שאני
חולמת.
כל כך בטוחה שקמתי באמצע הלילה, הסתכלתי במראה וצחקתי. ועדיין כשנכנסתי למיטה בפעם
השנייה, רק דמיינתי איך אני הולכת לומר לו מחר שהשטויות האלו לא מצחיקות אותי אבל
שאני אוהבת אותו.
כל כך בטוחה, שכשקמתי בבוקר והתארגנתי לבית הספר צחקתי. בלי סוף. זה היה כל כך
מצחיק כאילו ישבתי עכשיו בשורה הראשונה במופע פרטי של אורי חזקיה.
הייתי צוחקת עם עיניים חלולות. ריקות מתוכן, ריקות מצבע, ריקות מדמעות.
הוא שלח לי הודעה שעד היום נמנעתי מלפתוח .. שנה אחרי.
והכי מוזר בעניין, שלא בכיתי. לא בכיתי בכלל. אפילו לא דמעה אחת.. רק שלושה חודשים
אחרי הפרידה, יום שישי אחד מאוחר בלילה, כשכולם ישנו, הלכתי לסלון, הנחתי את הראש,
הרמתי את הרגליים, ראיתי סרט שחיכיתי כל השבוע לראות אותו. סרט על אהבה,
"חגיגה של אהבה", ואז התפרקתי.
בשלב הזה התחלתי לעשות ספורט. כל יום שעתיים. כל יום עבדתי על עצמי, על הביטחון
המרוסק שלי, ועל הנשמה שלי. לימדתי את עצמי שאם כואב אז הכל בראש, ושאני עושה את
זה בשביל עצמי, בשביל להוכיח משהו.
עברה שנה. הלב שלי עדיין כואב וצווח אבל אני בן אדם חדש הודות לספורט, ואני גם נהנת מזה.
כינוי:
Alephunky
בבלוג זה
בכל הבלוגים
