"אני מאמין שאתה יודע למה אתה פה..." אמר אלוהים "הבאת את קץ הימים
על פני האדמה לפני הזמן, האפוקליפסה לא הייתה אמורה לקרות עכשיו, אלא בשלבים
מאוחרים יותר ובנסיבות אחרות" הוסיף.
השקט באולם נשמר, למרות שניתן היה להרגיש את המתח באולם, היו שאלות כה רבות וחוסר
ודאות עצום כל כך, שהיה אפשר לחתוך את המתח בסכין.
"אני יודע...אני יודע שאתה רצית בטח
שהכל יסתיים בדרך אחרת" אמרתי לאלוהים "אבל לא יכולתי יותר, אין זמן
מתאים יותר לעשות את זה, כי זה היה צריך לקרות כבר ממזמן...היה צריך להרוג את
המפלצת בעודה קטנה, ולא לחכות שתהפוך לעולם המושחת שכה חשקתי בלהשמיד..."
"תמיד היית עקשן..." אמר אלוהים "אם אתה זה שברא הכל והעניין היה
כה חשוב לך, היית יכול למנוע מזה לקרות." שוב מהומה פרצה באולם, השאר הדמויות בלבן, שכולן בעצם היו מלאכים של אלוהים-נתיניו
הנאמנים שהלכו אחריו וסמכו עליו בעיניים עצומות. "איך אתה מעז!? אין לך טיפת
כבוד או בושה לפקפק ביכולתו של הכל יכול!?" אמרו מלאכים רבים בקולות של בוז
וכעס כלפיי.
"שקט!" אמר אלוהים ולאחר מכן פנה אליי "כן, יכולתי. אבל בשביל מה
נתתי לכל הישויות רצון משלהן? רציתי לראות באיזו דרך תלך, ומה תבחר לעשות"
השיב לי בתור תגובה למשפט האחרון שהגיתי, שעורר כעס ומהומה רבה באולם.
"אז אני רוצה לשאול אותך שאלה...למה בכל זאת פעלת כפי שפעלת?" שאל אותי.
לקחתי כמה שניות של שקט, והגבתי לו "כי זאת הייתה הדעה שלי מלכתחילה, ואתה
יודע את זה". השבתי לו ופתחתי בהסבר "נזכרתי. אני כבר ניסיתי לעמוד נגד
הדעה שלך כבר בעבר. והעונש שלי היה לחיות כבן אדם, שלא מודע למי שהוא באמת...שהוא
לא באמת אנושי. מאז תחילת הזמן, כשעוד יצרת אותי...ורצית ליצור עוד ישויות שאינן
בעלות כוח שמימי, שיחיו בעולם היפיפייה שיצרת...אמרתי לך שאם תיתן להם רצון משלהם,
הם יבחרו להיות אנוכיים ורעים, וצדקתי. במשך כל שנות קיומם, כל כך הרבה הרס
ומלחמות, כל כך הרבה דם נשפך, כל כך הרבה רוע, שחיתות וסבל נזל על פני האדמה
השברירית ההיא...ועדיין סירבת להשמיד אותם, סירבת לתת לי להעלים אותם מהעולם
הזה."
"כן זה נכון. אז התחלת להיזכר..."השיב לי "כן...שלחת אותי לעולם
הזה כדי לנסות להבין מה בני האדם מרגישים, כדי לשפוט אותם בעין רכה יותר...כדי
להבין את העצב שלהם, את הכאב שהם מרגישים...אך כל דבר שחוויתי בעולם הזה, הוא הכאב
שהאדם גורם לאדם...כולם אנוכיים ויעשו הכל רק בשביל טובתם האישית...במקום להבין
איך האדם סובל, הבנתי יותר את האדמה שעליה הם דרכו, שהיא זאת שסבלה מקיומם, ונכחה
בכל האירועים שבהם ניתן היה להוכיח כי הם יצורים רעשים וטמאים שצריך להשמיד...לטהר
ולמחוק לנצח מהקיום הזה".
"עצוב לי שאתה עדיין מרגיש ככה בני." השיב "ולי עצוב שאתה יכול
להיות עיוור כל כך כל הזמן הזה...אני רוצה לשאול אותך משהו בעצמי...למה עשית את
זה? למה שלחת אותי על פני האדמה הבוערת הזאת לסבול? למה נטעת בתוכי רגשות אנושיים?"
שאלתי אותו, בעוד שבתוכי יש כמהה עזה לתשובה טובה.
"כי רק אם היית סובל בעצמך, היית מבין את הסבל שלהם." השיב לי
"אבל זה לא היה המקרה, נכון?" השבתי במרירות. "אמרת מקודם שרצית
לראות איך אגיב, וזאת תגובתי...שלחת אותי למקום של כאב, בו אני זר לעולם, ושונה
ממנו לחלוטין, ועוד שלחת אותי ללא כל מודעות לעצמי ולמי שאני באמת...שתלת בי רגשות
אנושיים, שבלבלו אותי ורק גרמו לי לייסורים רבים וגרמו לי להגיע למצב שבו אני
היום, וגרמו לי לרצות לבצע את מה שאתה שופט אותי עליו." אמרתי לו.
הוא שתק ונתן לי להמשך לדבר "אך בכל הזמן הזה שהייתי שם, היה נדמה שמשהו
חסר...שאפתי לבצע את מטרתי, אך משהו היה חסר" אמרתי "משהו
בפנים..." והושטתי את יד ימיני והנחתי אותה על חזה שמאל, היכן שאמור להימצא
הלב .
"הרגשתי פה חלל נוראי...מין חור שחור ששואב הכל פנימה, לתוכו...לא הייתי
מסוגל להרגיש כלום, כי זה מה שהיה חסר...הריקנות הזאת הייתה המרכיב הדומיננטי
שבלבל אותי, כאילו אני מפספס משהו, כאילו משהו לא קשורה..."
"כאילו משהו חסר" אלוהים השלים אותי. "כן...כאילו משהו
חסר..." הסכמתי.
"ופעלת מתוך רגש הריקנות הזה שתסכל אותך והחריף את התגובות והדעות
שלך..." הוסיף "זה לא סותר את העובדה שדעתי מלכתחילה ודעתי כיום נשארה
אותה דעה, ומה שעשיתי היה סה"כ לפעול על פיה." השבתי לו.
"כן...אבל אני את המסקנות שלי הסקתי כבר מדבריך" אמר לי "מה
הכוונה? אילו מסקנות?" שאלתי
אותו. הייתה שתיקה של מספר
שניות באולם ולאחר מכן החל שוב אלוהים לדבר "יש משהו שאני יודע ואתה לא,
והחלטתי לספר לך אותו." אמר.
"בתחילת הזמן, אני יצרתי אותך, ואז את שאר המלאכים...ואז את בני האדם ושאר
היצורים החיים. אבל כשיצרתי אותך...יצרתי עוד ישות שנוצרה ממך...ישות שהיא חלק
ממך." אמר. "ישות שהיא חלק ממני...?" שאלתי בפליאה.
"כן...כשגזרתי עליך לחוות חיים של בן אנוש, הישות הזאת הייתה אמורה לחוות את
אותו גזר הדין, אבל היותה אנושית, בעודה בבטנה של האם האנושית שבה גם אתה היית,
היא מתה בעקבות הטראומה שאישה זו חוותה בגלל מעשיה של בעלה. היא בעצך אחותה, החלק
ממך שמרגיש לך ריק כרגע, כיוון שהוא חסר...לונריה הוא שמה."
ברגע ששמעתי אותו אומר זאת, עברו בראשי זיכרונות של כל מה שהיה וקרה פעם, וכך
נזכרתי בה, באחותי לונריה, ולאחר מכן רגשות הריקנות שלי קיבלו הגיון כי הבנתי את
המשמעות מאחורי הרגש הזה של האדישות והקור לעולם.
"אני זוכר עכשיו...וזאת עוד נשמה שסבלה...והפעם ישירות באשמתך." אמרתי
בנימה של כעס ואכזבה. "לכן...אני רוצה לתת לך הזדמנות
שנייה". השיב לי, והיו שוב קולות פליאה באולם שכנראה לא הסכימו עם גזר הדין
שניתן לי, אך לא המרו את פיו של אלוהים עצמו.
"אתן לך הזדמנות לתקן הכל, לחזור לעבר...ולהציל את החצי השני שלך-את
אחותך...כדי שתוכל להרגיש שלם, למלא את החוסר הזה שיש בך..." ולעצמי אמר
"ואולי ככה תבין, למה אני פועל כפי שאני פועל..."
ואז, נפתח לאט שער לעבר, בהסתובב בצורה ספיראלית ובתוכו אומנם רואים רק חלל מלא
כוכבים ואור, אך מה ששינה זה לאן שהשער הזה יוביל. הסטתי את ראשי לרגע אחורנית ואז
חזרה אל השער, החזרתי את הברדס לראשי, והתחלתי לצעוד לקראתו.
"תודה." אמרתי, ובראשי אמרתי
לעצמי "אני בא אלייך, אני בא להשיב אותך...לונריה."
*סוף לונריה חלק ראשון*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
