כי הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם

זה היה הדבר הכי מפחיד שחוויתי בחיים שלי, באמצע פעולה

והכול היה מהנקודה של האזעקה כל כך מהר, כולם נכנסו לתוך המקלט שבשבט

ואני רואה מלא אנשים בוכים ומלא אנשים מסביבי ובחדר אין קליטה

ופתאום אני קולטת שאחותי לא במקלט ואני מתחילה לבכות

ובתוך כל הבכי אני מעודדת את מ' שבוכה, ע' שמפחדת ואחות של ע', וחוץ מהן גם בתוך הבכי אני מעודדת ילדות קטנות שבוכות כי מה לעשות, גם במקרים כאלה צריך לתת דוגמה אישית

ואז אחותי באה, והתחלתי עוד יותר לבכות למרות שממש לא התחשק לי להראות לה שאני לחוצה עם איך שאני מדברת בביטחון על כל העניינים האלה של המלחמה.

ואני חייבת להגיד שבחיים לא הייתי לחוצה ככה 

ועם כל ההזדהות שהייתה לי לפני כן עם תושבי הדרום (הרבה יותר מחברים אחרים שלי לפני האזעקה) עכשיו אני באמת מבינה אתכם, באמת באמת

והמציאות הכי קשה היא מציאות של מלחמה, ואני באמת מקווה שנוכל לחיות בשלום פה סוף סוף..

(סליחה על התחביר הגרוע וחוסר סימני הפיסוק זה נכתב ממקום נורא רגשי וממקום של צורך לפרוק..)