הבשורה על פי עדן

התחזקתי.

כן, במובנים של יהדות.

ולא, לא התחרפנתי.

היום פסעתי לי בדרכי חזרה מהעבודה, במסלול הקבוע לרכבת מרכז כשבראשי לא מעט הרהורים... על דת. ויהדות. כן כן.

מעולם לא אהבתי דת. וגם לא דתיים. ואני נחמדה בתיאורים שלי...=]

אבל משהו קרה.

היום בבוקר בדרכי לעבודה, במסלול הקבוע ברחוב צייטלין, דמי קפא בעורקיי כששמעתי לפתע מקהלת ילדים בבי"ס יסודי דתי שרים את "שמע ישראל". ספק מההלם, ספק מהגילוי המרעיש שיש בתי ספר דתיים במרכז ת"א.

ועכשיו כמה נתונים סטטיסטיים:

בר הכניסה אותי לראשונה לחיים שלה בערב ראש השנה העברית, וכמעט הוציאה אותי מהחיים שלה בערב ראש השנה הלועזית.

אולי זה סימן, אני תוהה... לא ייתכן שמדובר בצירוף מקרי שכזה.

אלוהים התרגז עליי, והחליט להעניש אותי, ופגע בנקודה הכי כואבת שלי. וזה כאב. מאוד.

אז אולי הגיעה גם שעתי להסיר את המצור הכבד שהטלתי על הדת, על ההוויה היהודית, ועל כל מה שמשתמע מכך... ולא תמיד מסיבה מוצדקת. פשוט כי ככה.

זה היה טבעי.

טבעי כמו שימניים קיצוניים שונאים ערבים, טבעי כמו שארגוני הטרור שונאים את העולם המתון, טבעי כמו גרנולה...

עכשיו אני תוהה, אולי השד לא כל כך נורא, כפי שחשבתי...

אז נכון, עוד רחוק היום בו לא אצא לבלות בשישי בערב או אפסיק להכניס לפי מזון לא כשר, אבל אני מרגישה שאט אט החומות נופלות ממני, ואני מתחילה להתרכז בדברים החשובים באמת, עליהם מדברת התורה...

כבוד בין אדם לחברו, כבוד להורים, מוסר, ערכים, שאיפה למעשים טובים...

וגם קראתי לפני כמה ימים את "הטאו של פו".

גם שם מדברים על אותם דברים, פלוס מינוס. דברים שעושים טוב לאדם ולכל מה ומי שסביבו... לא בהקשר של דת, אומנם, אלא יותר בכיוון של אמונה פנימית. אבל זה אותו דבר.

התחזקתי, ברוך השם.

=]