וואו, לא כתבתי די הרבה זמן. מטריד משהו...
קרו כל כך הרבה דברים בזמן כה קצר, קיצוניים לטוב ולרע, שנדמה היה לי כי לא אוכל למצוא את האיזון ולכתוב על כך.
אז עכשיו זה עבר, הכל נרגע... ואפשר לחזור לכתוב...=]
הרבה התרחש בשבוע וחצי האחרונים, בחיי.
יום שני בשבוע שעבר היה היום האחרון שכתבתי בו... וביום שלישי למחרת, אחרי הלימודים, נפגשתי עם אירנה.
אירנה זו חברתי הטובה מהצבא.
שירתנו במרחק 5 צעדים אחת מהשנייה וכבר ביום הראשון להכרות שלנו התחברנו.
לשרת לצד אירנה בחצי השנה שנותרה לי עד לשחרור המיוחל היתה נקודת האור והשפיות האחרונה שנותרה לי בזמנו. ואני מניחה שגם לה...=]
כיום אני ואירנה עדיין בקשר, אמנם לא נפגשות כל יום ואפילו לא כל שבוע, אבל נדמה שנישאר תמיד חברות.
יש בינינו דינמיקה טובה, הבנה ומודעות לכל המתרחש סביב ברמות מאוד גבוהות ויש את היכולת להבין אחת את השנייה כמעט בלי מילים.
היא דומה לי בהרבה ואני דומה לה, גם כן. לכן קל לנו כל כך, אני מניחה.
דיברנו, טיילנו, צחקנו, השלמנו פערים...
עשה לי טוב להפגש איתה אחרי כמה חודשים טובים שלא התראינו.
אני מחכה כבר למפגש הבא שלנו.
שיעורי הרכיבה ממשיכים. אני בשיעור 8. וכן, אני מתחילה להרגיש יותר בטוחה ויותר נינוחה על הקטנוע.
יקח כמה שיקח, אני לא מתרגשת מזה... העיקר שבסוף זה ייגמר. הרי כולם עוברים, לא? =]
ביום חמישי אני ובר רבנו לראשונה.
אמרתי דבר מה שלגמרי הוצא מהקשרו, וה"חגיגה" התחילה.
התנצלתי, ניסיתי להסביר את עצמי במיליון וריאציות שונות, ונדמה היה שכל דבר שאגיד, רק ישמש כנגדי.
בשלב מסוים הרגשתי שאני תכף אשבר, ואז היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, ציוותה עליי לשתות מים, לקחת כדור נגד כאב ראש, להירגע, ולנשום...
"לנשום זה טוב, לנשום זה חבר..."
אז עשיתי את כל אלה... ושוב דיברנו, הפעם בטונים נמוכים, נינוחים.
היא הסבירה את עצמה ואני הסברתי את עצמי ועשינו הערכת מצב.
לי לא נותר היה לומר דבר כי הכדור נמצא עתה במגרש שלה... רק נשאר היה לי לקוות שהיא תקבל את ההחלטה שהייתי רוצה שתקבל.
באווירה הטעונה הזו הלכתי לישון, בעל כורחי.
לא עצמתי עין כל הלילה, וכך גם היא, הייתי בטוחה בזה.
ב-5 בבוקר היא שלחה לי סמס, כתבה שלא הפסיקה לחשוב עליי וביקשה שלא אגיב.
רשמתי שגם אני לא עצמתי עין, ושאני לא מגיבה מעבר...
נרגעתי מעט והצלחתי לישון 3 שעות.
ב-8 התעוררתי כדי להתקשר לרונן ולבטל את שיעור הרכיבה שנקבע לי ב-9 בבוקר.
אמרתי לו שאני חולה ולא יכולה לקום. הוא קיבל את זה, בלית ברירה.
נרדמתי לעוד כמה שעות וכשהתעוררתי אמא שלי וחבר שלה ישר קלטו שמשהו קרה...
ישבנו שלושתנו וסיפרתי להם. סיפרתי הכל. על מה שאמרתי, על החששות שלי, על חוסר הוודאות שמכרסם בי...
אמא שלי אמרה שלדעתה בר תחשוב על הדברים, תבין את המניעים ולא באמת תזרוק הכל לפח.
בלב לבי גם אני הרגשתי ככה, שזה מה שיהיה, אבל פחדתי לכוון את עצמי לאפיק מחשבה שכזה...
כי מה יהיה פתאום אם אני אחטוף כאפה לפנים ואבין שהמצב לא בדיוק כמו שחשבתי? איך אצא מזה...?
במשך כל היום התהלכתי כמו זומבי.
ידעתי שאסור לי לפנות לבר, ידעתי שזה הזמן שלי להתייסר ו"להזיע", ובעיקר לחכות... לחכות. לחכות. לחכות. ולקוות לטוב.
בערב דניאל התקשר, ורק לפי הקול שלי הוא הבין שמשהו קרה.
הוא הציע שנצא ליאקימונו ברוטשילד.
בהתחלה לא רציתי אבל אמא שלי דחקה בי לצאת ולהתרענן, להפסיק לשבת בבית, להתבכיין ולאכול את עצמי...
התקשרתי לדניאל ואמרתי שבסדר, שנצא.
בדרך כמובן סיפרתי לו הכל, כי ידעתי שלא אוכל להתחמק מזה...
וגם הוא כמו אמא שלי אמר שלדעתו זה ייגמר בטוב. חיזק אותי מעט.
הגענו למסעדה, התיישבו, ניסינו לדבר על דברים אחרים, כשפתאום משום מקום, באמצע ההזמנה שהמלצרית לקחה, קיבלתי סמס.
"אני מתגעגעת.."
לא האמנתי למראה עיני, בחיי. לא יכולתי לדבר, לא יכולתי לאכול. בקושי רב הזמנתי קולה זירו רק כדי שתניח לנו.
אחרי שהתאוששתי מעט מההלם ומהסיטואציה כתבתי שגם אני מתגעגעת... עדיין לא בטוחה מה זה אומר ההודעה הזו שקיבלתי.
כעבור דקה קיבלתי עוד סמס. "בואי."
ואם מההודעה הקודמת הופתעתי, אז פה הייתי המומה לחלוטין.
איזו סיטואציה הזויה...
בר עכשיו בבאר שבע, אני בת"א, במסעדה. עם דניאל. ועם חסך מטורף של שעות שינה. ללא שום יכולת לנהוג או לחשוב בהגיון.
ולמרות כל אלה, לא ראיתי שום אפשרות אחרת.
התנצלתי בפני דניאל על שהרסתי לו את הבילוי וביקשתי שיקח אותי הביתה.
הוא התעקש לקחת אותי לב"ש... ולא ידעתי מה לעשות. זה היה כבר יותר מדי עבורי...
בסוף הסכמתי, נחרדת מהאקט החברי כל כך. מעולם לא עשו בשבילי משהו כזה.
הגענו לב"ש ובאתי לבר. חיבקתי אותה חזק ודיברנו על הכל. השלמנו... נרדמנו ביחד, והכל נרגע...
יום למחרת נסענו לקיבוץ חצרים, ליום הולדת של קרובת משפחה של בר.
כמובן שהיא לא ידעה על מהות הקשר שלנו וקרוב לוודאי שהניחה שאנחנו סתם חברות, כמו כל מי שהיה שם ולא הכיר אותי.
אותה קרובת משפחה, מסתבר שהיא יודעת לקרוא בכף היד, והעניין נורא סיקרן אותי, אז ביקשתי שהיא תקרא מה כתוב אצלי.
כל מה שאמרה היו דברים נכונים שהפכו לי הבטן.
האשה הזו לא מכירה אותי, החליפה איתי 3 וחצי מילים סה"כ ועכשיו היא באה ומספרת לי על עצמי ברמה מחרידה של דיוק.
בחיי שהוקסמתי.
בשלב מסוים היא הגיעה לדבר על מערכות יחסים ואמרה שהיו לי קשרים לא בריאים בעבר ושהקשר הנוכחי הוא חיובי ועוצמתי.
גם כשהיא קראה לבר בכף היד, היא אמרה דברים דומים על מערכות יחסים מהעבר ועל הקשר של היום.
אני ובר הסמקנו קשות והחלפנו חיוכים קטנים בלי שאף אחד יראה...
זה היה יום פשוט מצוין.
אני לא רואה שום אפשרות אחרת פרט למה שעשיתי כשקיבלתי את ה"בואי." ההוא, ביאקימונו.
נראה לי שאחרי הסיוט הזה, ששתינו עברנו, הגיע הזמן להגדיר את הקשר שלנו למשהו עמוק ומשמעותי יותר מ"יוצאות".
כעבור כמה ימים גם עשינו את זה.
מה נותר לומר? שיהיה לנו בהצלחה במסע הזה.
"Here we are now going to the south side
I pick up my friends and we hope we wont die
Ride at night, ride through heaven and hell
Come back and feel so well…"
(מתוך Moby & Gwen Stefani– South Side)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
