הבשורה על פי עדן

וואו.

לא כתבתי מלא זמן. חודש ויום.

לעזאזל. אני ממש כועסת על עצמי, במיוחד אחרי כל הצהרות הפתיחה בפרק הראשון של הבלוג הזה.

עכשיו בפוסט אחד עליי לשחזר הכל... ואני בטוחה שאשכח לציין דברים כאלה או אחרים. אעאע!

טוב, די לכעוס. פשוט ללמוד להבא לא להזניח את הבלוג החביב שלי, למעני ולמען האנושות באשר היא.

אז מה קרה בחודש האחרון? וואו, הרבה... ממה להתחיל...?

יובל.

יובל היה החבר הכי קרוב שלי במהלך 9 חודשים רצופים.

בסופו של דבר, קרה מה שקורה לי תמיד (לצערי)- הוא התאהב בי.

נפלא. פשוט נפלא. וככה שוב איבדתי חבר קרוב.

לפני שבועיים דיברתי איתו, אחרי חודשיים של נתק מוחלט.

אני לא יכולה להגיד שמשהו השתנה, עמדתו או עמדתי... אבל הדברים כן נאמרו ברוח טובה ומאופקת (מצדי)...

פשוטו כמשמעו- רציתי שנחזור להיות בקשר, אך בתנאים שלי.

יובל אמר שאפשר לנסות אך הסיכוי שהמהלך ילך לפי המתווה המדויק הזה- רחוק מלהיות גבוה.

וכמו שחכמינו אמרו, בינתיים לא ראיתי אותו ולא שמעתי ממנו מאז אותו יום שישבנו בפארק מתחת לבית שלי.

What's wrong with this picture…?

אוף.

דניאל.

דניאל התחיל לעלות לי על העצבים. ואותי קשה להרגיז... באמת.

אני לא אוהבת שעושים ממני מטומטמת. וזה בדיוק מה שהוא עושה, במתכוון או בלא.

דניאל מאוהב בי, באובססיה. אני בטוחה בזה, אחרת אין הסבר להתנהגות שלו.

זו התנהגות פסיכוטית שמאובחנת אצל מומחים באברבנאל, בחיי.

הוא משתדל יותר מדי למצוא חן בעיני, ולא בוחל באמצעים.

בשלב מסויים זה מתחיל לחרוג מגבולות הטעם הטוב, ומתחיל להציק.

במשך תקופה לא מבוטלת הוא היה עושה בשבילי הכל, לגמרי מיוזמתו. הרי לא ביקשתי דבר, מעולם.

הגעתי למסקנה שכל אותן "מחוות" פשוט לא עושות לי טוב. הן רק תוקעות אותי, משעבדות אותי אליו ומונעות ממני להתפתח בעצמי.

הרי אני חזקה, אני יכולה... אני לא צריכה אותו.

הקש ששבר את גב הגמל (או במקרה הנוכחי, את הגב שלי) היתה שיחה עם בר בעניין הזה.

דניאל התחיל להציק לה, והדבר הגיע לידיעתי.

בשלב זה כבר לא יכולתי להבליג. זה ממש התחיל להרגיש לי כאילו הוא מנסה לנהל לנו את מערכת היחסים.

מילא "העצות החכמות" שהוא נותן לי, בלי שהתבקש, אבל ברגע שהוא עושה את אותו הדבר לה, זה כבר ממש לא בסדר...

פשוט חוצפן. אני לא מחליפה מילה וחצי מילה עם החברים שלו, והוא מרשה לעצמו להתמנות ליועץ לחיי הזוגיות שלי...

ראבאק. מאיפה אנשים מוצאים את החוצפה...?

היתה לנו שיחה קשה ועקובה מדם. אמרתי לו שיש לי 2 בקשות אליו:

א. שיניח לבר לנפשה. על אחת כמה וכמה כשמדובר בדברים ששמי עלול לצוץ בהם.

    ציינתי שאם היא תרצה לתקשר איתו, היא תעשה את זה מיוזמתה.

ב. די למחוות. מאסתי בחיי המותרות שלא הובילו אותי לשום מקום. לא מוכנה להיות משועבדת לשום דבר ולאף אחד. בטח לא לדניאל.

כמובן שדניאל הכחיש בתוקף את המיוחס לו, כרגיל.

אח"כ הוא עבר לטעון שהדברים נעשו מתוך טוב לב ותו לא.

ולבסוף טען כי זו אי הבנה וכי אני זו שלא הבינה אותו. נו ברור...

כששאלתי לפשר הדבר, לא היו מילים בפיו.

מי שמצפה שיבינו אותו ללא מילים - שלא יתפלא אם לא יובן כהלכה.

סבלנותי פקעה, סוף סוף.

מעתה הקשר שלנו מצומצם למינימום ההכרחי, שזה כמעט כלום תקשורת. וטוב שכך.

אני לא מוכנה ששום דבר ואף אחד יעיב על השקט הנפשי שלי ועל העצמאות שמגיעה לי, כמו לכל אדם באשר הוא.

ברוך שפטרנו.

נעמה וסמד.

חברות שלי מהעבודה לשעבר, לא ראיתי אותן חודש, והתגעגעתי כל כך...

היה מדהים לשבת איתכן באוויטה, להריץ צחוקים מימים עברו.

קופ, כצפוי... הבריזה. מתגעגעת אלייך כל כך... אוף.

לימודים.

לימודי עיצוב אתרים הגיעו לקיצם. נותרו רק תגבורים ושיעורי השלמה לקראת פרוייקט הגמר.

אלוהים, תן לי סבלנות לצלוח את התופת הזו.

עבודה.

עזבתי את פונגו, הרגשתי שאני לא מתקדמת משם לשום מקום. השעות לא נוחות בעליל, והמקום אפוף אווירה כזו של "שכונה".

לא יודעת, לא אהבתי.

אמא שלי נעזרה בקשרים שלה ואיתרה לי חלון הזדמנויות לפרוייקט מזין כלכלית.

בזכות אותו פרוייקט נשכרתי לעבוד במיני משרד פרסום לדפוס, בתור "מעצבת תקשורת חזותית" (איזה תואר מפוצץ).

נעים לי שם, השעות נוחות, המיקום מושלם, האנשים מקסימים... בדיוק מה שרציתי. רק שיימשך ככה... =]

בר.

אין לי מה לפרט או להרחיב כי נדמה ששום דבר שאגיד לא יצליח לתאר את מה שעובר לי בראש ובלב כשאני חושבת עלייך...

את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.

פשוט מאוהבת בך.

רק עוד 4 וחצי ימים עד שאראה אותך שוב.

" הו, אלוהים תעשה שיבוא,
מחכה ביום ובלילה...
לא, אין לי כוח שעוד יום יבוא,
שושנים עצובות והוא לא פה..."

(מתוך: עידן רייכל -  שושנים עצובות)