זכויות הגבר בישראל

תמיד כשמדברים על האופי המכוער והגועלי של הישראלי הטיפוסי, מדברים בלשון זכר. זה לא מקרי - לנשים יש נטייה בולטת בכל חברה ובכל סקטור לראות עצמן מיוחדות ונבדלות מהגברים בקבוצה אליה הן משתייכות, מה שהופך את המושג *שוביניזם-נשי הרבה יותר רלבנטי וריאלי. כך לצורך הדוגמא, בכל פעם כשהעליתי את את הנוסחא "נשים הן בני אדם,  בני אדם הם חזירים", נשים, כפי שדאגו להדגיש ולציין בפניי, נעלבו בתור נשים ולא בתור בני אדם. כלומר, במילים אחרות, נשים רוצות שיתייחסו אליהן כאל בני אדם שווים רק כשזה נוגע לדברים חיוביים, מחמאות, הכללות חיוביות,  סופרלטיבים וכמובן: הן שוות לגברים רק כשנוח להן והן רוצות להרוויח יותר כסף על עבודה ששווה פחות מבחינת זמן ומאמץ.

דמותו של הגבר הישראלי מושחרת ומטונפת מכל כיוון אפשרי, גם בתוך החברה הישראלית וגם ברמה בינלאומית. מספיק להקיש במנוע חיפוש את הערך "הישראלי המכוער" או "הגבר הישראלי" כדי למצוא אינספור השמצות והכללות שליליות לעומת ערך כמו "האישה הישראלית" שמציג אך ורק מחמאות. גם בפורום "מקשיבים לגברים" שבזמנו נשלט ע"י חברי התנועה לגבריות חדשה, נהג מנהל הפורום, דוד, להשמיץ באופן גורף את "הגבר הישראלי" ולהחמיא באופן סוחף לנשים בישראל. *שוביניזם נשי: שוביניזם משמעו לאומנות - תחושת נאמנות מוגזמת של קבוצה כלשהי. ראו למשל כמה פעמים נשים בתפקידים בכירים בתיקשורת, בפוליטיקה ובכל עמדות הכוח וההשפעה משתמשות בצירוף "אנו הנשים". ראו כמה עיתוני נשים, מועדונים ומקומות, כולל גם אתרי אינטרנט, מיועדים "לנשים בלבד".

אני יכול לתאר לעצמי מגיבות פמיניסטיות שיגיבו בטקטיקת ה"אל תכליל" הכל-כך מעצבנת. הרי כל הישגי התנועה הפמיניסטית נשענים על הכללות וקביעות שרירותיות לגבי כל הגברים כשליטים אכזריים ונשים כ"תמיד-קורבנות".

כשאני שומע מחברים שחזרו מחו"ל על איזה בושות ישראלים אחרים עשו להם, אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש לנו בחברה בעיה שגורמת לישראל נזק תדמיתי בינלאומי. בדיון בנושא בתוכנית פוליטיקה בערוץ ה1 חברת הכנסת לשעבר והפמיניסטית הקיצונית יעל דיין לעגה פעם:"...כשהייתי בחו"ל במסעדה, ישב לידנו ישראלי שאמר למלצר: I Want a difficult egg". האם זו דוגמא ל"התנהגות גועלית"? האם הגברת המכובדת הייתה מעלה את המקרה גם היה מדובר באישה ישראלית?

במילים אחרות, הכללה היא אמצעי לגיטימי כל עוד נשים מקבלות ממנה פטור. איני אוהב להכליל, לא נגד נשים ולא נגד גברים (כמו שכל-כך מקובל) כי תמיד ישנם יוצאי-דופן, הבעיה כשמתייחסים לחברה הישראלית והצדדים המכוערים שבה, אי אפשר להתעלם מדפוסי התנהגות נפוצים בקרב הרוב. אי לכך בעיני האישה הישראלית הממוצעת (במובן "ללכת אחר העדר") היא אלימה, אגרסיבית, חצופה, גסת רוח, בריונית, קולנית וגועלית *לא פחות מהגבר הישראלי הממוצע*. גם נשים מקללות וצועקות ומתלהמות ודוחפות ומשתוללות על הכביש. כל גסות רוח ותכונה שלילית ומכוערת שאפשר למצוא בגברים, קיימת גם אצל נשים, רק שמחנכים ומתכנתים אותנו להעלים עין ולהעמיד פנים שזה לא קיים.

התנהגות "נורמאלית"

בהתייחסות לחברה הישראלית, צריך לראות דברים בפרספקטיבה המתאימה. בישראל תכונות של אגרסיביות וכוחניות, שעשויות להיראות בחו"ל כחריגות, נחשבות לא רק מקובלות ונורמליות אלא לעיתים חלק מכושר הישרדות. כל מי שחי בחברה הישראלית ומכיר אותה יודע ומבין למה אני מתכוון. הרבה פמיניסטיות מחו"ל לא הבינו את מה שתיארתי להן שקורה בארץ והן כתבו לי "כנראה משהו באמת דפוק בנשים שלכם". שימו לב למקרה המזוויע הזה של חיילת שגם צרחה על חייל שסירב לרדת מאוטובוס שלא היה בו מקום פנוי. היא גם קיללה וגם דחפה, כלומר אלימות פיזית ומילולית כאחד!! המקרה אומנם הוצג בערוץ 2 אבל כמובן שטשטשו את פניה של החיילת ה"מסכנה והתמימה"...

גם מסקרן אותי אם כיום אותן פמיניסטיות שלפני שנה בדיוק תקפו והשמיצו והכפישו בלי גבולות את משתתף ה"אח הגדול", יוסי בובליל, האם גם כיום הן "עסוקות" באותה מידה עם מעיין חודדה? תשאלו פמיניסטית ותראו שהיא תגיד "זה מקרה יוצא דופן שלא מייצג אף אחת אחרת" (לעומת יוסי בובליל, שמבחינת הפמיניסטיות מסמל את ה"גבר המזרחי" ה"שוביניסט" ו"גס הרוח").

דוגמא נוספת להמחיש זאת היא סיפור מאוד קשה של חבר יהודי-אמריקני שחי בארץ שנים רבות וחזר לארה"ב, בגלל המוות שגרושותיו עשו לו. הוא עבר עם אישתו לשעבר ושני ילדיו לארה"ב ושם האישה, ילידת ישראל ומורה במקצועה, עשתה לו את המוות, במיוחד עם הפצצה שיטתית של תלונות כזב במשטרה בזמן שהיא הייתה האלימה גם כלפיו וגם כלפי הילדים. הוא סיפר לי שקצינת משטרה אמריקנית אמרה לו "שמנו לב שמשהו לא בסדר עם אישתך, היא כל הזמן מגיעה לתחנה, צועקת ועושה הצגות". בסופו של דבר הייתה זו הקהילה היהודית שעזרה לאישתו לזרוק אותו לרחוב ולהפוך אותו למחוסר בית. מה שנתפס בארץ כנורמה מקובלת ("לצעוק ולהפוך שולחנות") לא עובד בחו"ל - בטח לא בצורה המוכרת לנו. אני זוכר שצפיתי עם חבר שחי וגדל בחו"ל, בסרט מתח קנדי בשם ADRIFT והייתה שם רוצחת פסיכופאטית. כשהיא צעקה, דיברה בהתלהמות וקיללה חבר שלי צחק ואמר "היא מתנהגת כמו ישראלית...".

האגו הנשי

ב97' יצא שיר בשם "אני מניאק" של הקומיקאי גיל קופאטש שמתאר בהכנעה עצמית ובצורה בוטה את אופיו המכוער של הישראלי :

"...שיר על עם שלם שחי בתחושה המוזרה שהכל מגיע לו התחושה המיוחדת הזאת שיש לנו בתוך הלב הפטריוטי שלנו אולי ליד הלב, אולי בסביבות הראות אולי בכליות אולי אפילו אפילו באזור שקית האשכים אנחנו לא יודעים בדיוק"

לעומת זאת, בשיר שרץ הרבה בזמנו בתחנות הרדיו, "אל תשחק איתי" של נועה פארן יש שורה שאומרת "אחת כמוני לא תמצא גם עוד מיליון שנה", מה שמסמל לדעתי את הסופר-אגו והמנטאליות של הבחורה הישראלית הממוצעת - כל אחת חושבת שהיא מלכה. נכון שיש גם גברים שחצנים בעלי אגו-נפוח במיוחד, אבל להבדיל מבחורות מנופחות-אגו, גברים כאלה מותר לקטול (ראו את השיר הקודם עליו דיברתי) ומותר לבקר ולראות אותם כפי שהם בניגוד לנשים שכל ביקורת עניינית ככל שתהיה הן מבטלות ב"אתה שוביניסט, שונא נשים, הומו, דפוק" וכו'.

יש גם סיפורי אגדות על כמה האישה הישראלית היא הכי יפה והכי מושכת (ועוד כל מיני סופרלאטיבים והכללות חיוביות) שגוררים סיפורים על גברים, בדרך-כלל יהודים מחו"ל שמחפשים כלה בישראל (למשל בתקופת משחקי המכבייה). קראתי אפילו על טייס קרב אמריקני, גיבור מלחמת המפרץ שהיה בעבר נוצרי. הוא התגייר, עבר לישראל והתחתן עם ישראלית. אני לא רוצה לשפוט אותו ואת המקרה הפרטי שלו אבל אין ספק שלאישה הישראלית יש תדמית חיובית בעולם כתוצאה מהשליטה של ארגוני הנשים והפמיניזם הישראלי.

לעומת זאת, הגבר הישראלי נתפס בכל מקום כנוכל, שקרן ורמאי ובעיקר גס רוח. פמיניסטית אמריקנית כתבה לי פעם: "אתה בדיוק כמו כל הגברים הישראלים, כולכם שתלטנים וחושבים שהעולם שייך לכם!". אני לא ממש מאשים אותה - הקרדיט מגיע לפמיניסטיות הישראליות שבעזרת רשת אירגוני נשים בינלאומית מפיצות בעולם את שקרים כאילו "הנשים בישראל סובלות כמו באפגניסטאן תחת משטר הטאליבן".

גם תוכנית הריאליטי המצליחה בעבר "יצאת צדיק", שיקפה לא מעט שוביניזם-נשי. התוכנית הייתה אומנם רעיון מצויין ובנוי היטב (מקורית ומעניינת) אבל אין זה מקרי שהיא צדה רמאים ונוכלים רק ממין זכר. אני יכול לתאר לעצמי איך הפמיניסטיות היו מגיבות אם תוכנית דומה הייתה עוקבת במצלמה נסתרת למשל אחר מטפלות, גננות ושמרטפיות. לדוגמא, באותה התקופה התפרסם בתקשורת מקרה של מטפלת שצולמה במצלמה נסתרת מכה וחובטת בתינוק בפראות. המקרה עורר סערה תיקשורתית וציבורית שמהר מאוד הושתקה באופן שרירותי על-ידי עיתונאיות פמיניסטיות שהתלוננו בתוכנית כמו "תיק תקשורת" ש"מנפחים את הסיפור" ו"מגזימים" בסיקור סביבו. חנה בית הלחמי כתבה מאמר שבו היא תיארה את פרשת המתעללת כ"התקפה נגד נשים ע"י גברים שרוצים להשאיר את האימהות בבית", כלשונה:

"...המטפלת נשלחה למעצר בית כי היא "מסוכנת לציבור" (ערעורה התקבל לבסוף בערכאה גבוה יותר). השופטים ששלחו אותה למעצר, כמו הציבור כולו, חוו אותה כמי שבגדה בתפקיד הארכיטיפי של האמא. אשה, שפגעה בדימוי העמוק והלא מודע של הגבר על אימו, ראויה ללינץ'. תא המעצר החליף את ככר העיר.  ערוץ 10 הגדיל לעשות ובאותו ערב יצא לבית יולדות וכיסה את הסיפור מנקודת מבטן של יולדות טריות, שהצהירו במבט גלוי למצלמה שהן לא תעשינה את זה. הן לא תבגודנה בתפקיד האם, הן לא תשלחנה את התינוק בן השעתיים למטפלת. כולן ראו אותה ערב קודם, דקות לפני שיצאו ללדת, מכה את התינוקות. המסר הוטמע – לא כדאי להן להיות היא. היתד הראשונה בהדרתן כאמהות מכל קרבה שהיא לעמדות השפעה בעולם, כבר תקועה עמוק בתודעה. המתנתי בסבלנות לשמוע מי תתבלבל ותקרא למטפלת המתעללת "אמא". המציאות גדולה מהחיים – בין אשה לאשה צולם אב טרי אחד, שהציג גם את משפט המחץ של הכתבה: "שאמא תעשה ככה לילד שלה?".

דענה, בנות, זו לא המטפלת שהתעללה בתינוקות, זה ארכיטיפ האמא שבגד – ואנחנו, נשים בשר ודם, נדרשות כעת ע"י הציבור לשלם את המחיר על תחושת הנבגדות הזו של העולם הגברי בישראל. "

"

האישה הישראלית, כנורמה ודפוס חברתי, היא גם אם אלימה ואגרסיבית כלפי ילדיה. לא רק שהמערכות השונות מתעלמות מהעובדה ששני שליש מההתעללות בילדים נעשית על-ידי נשים ולא עושות כלום כדי להילחם בהן, אנשים כמו ד"ר יצחק קדמן מהמועצה הלאומית לשלום הילד אפילו מתרצים את הנתון ב"זה לא בגלל שנשים אכזריות - זה בגלל שהן נמצאות יותר עם הילדים". ידידי מארה"ב סיפר לי שכשאר חי בארץ, הוא גילה שמנהלת בית-הספר נהגה להתעלל בבנו בן ה10 וכלאה אותו במשך שעות בחדר נעול, מה שגרם לו טראומה נפשית. הוא סיפר לי שכאשר התלונן בפני עובדת סוציאלית, היא צחקה בפניו ואמרה לו:"נו, אז מה? גם אני נועלת את הילדים שלי!". התקשורת כצפוי לא הייתה מוכנה בכלל להתייחס למקרה וסיפור דומה התפרסם רק כאשר הקורבן הייתה ילדה ולא ילד. ראיתי פעם קרובת משפחה שסטרה לבנה בן ה8 רק כי לא רצה לאכול. אותי זה מאוד זיעזע והפתיע כי אני מכיר אותה ואני מכיר את הוריה כאנשים העדינים, הרגישים והנחמדים ביותר שבחיים לא הרימו יד על ילדים, וגם לא נקטו באלימות מילולית. אין לי ספק שהיא למדה את דפוס ההתנהגות הזה בגלל ההשפעה של חברותיה, אימהות ישראליות אחרות. בישראל אישה מכה ילדים כי זאת נורמה חברתית מקובלת.

נדחפות בתור  

לפני מספר שנים הייתה לאבא שלי, חולה פרקינסון שמתקשה ללכת, בדיקה רפואית מאוד חשובה במרכז רפואי. אחרי שסיימנו, ירדנו לקפיטריה ושאלנו את המוכרת הצעירה איזה סנוויצ'ים יש. היא התחילה לעבור על מה שיש לה ואז מצד ימין נדחפה גברת מבוגרת ושאלה איזה סנוויצ'ים יש לה, חיכינו בנימוס ופתאום מצד שמאל נדחפת בחורה צעירה וכמעט צועקת עליי "זוז אדוני!" ונדחפת בחוצפה ומתחילה לדבר עם המוכרת. אבא שלי התעצבן ואמר "רגע עוד לא סיימנו!" ואז המוכרת מתחילה להתחצף שהיא צריכה לשרת עוד אנשים, הבחורה שנדחפה לצידי השמאלי אמרה "לא כל המשפחה צריכה לעמוד!". התעצבנתי ואמרתי שזה לא בסדר כי לא סיימנו והשניה גם הצטרפה והתחיל לצעוק עליי שוב ושוב "תרגע אדוני, יאללה, תרגיע!" במבט של שנאה.

זה עיצבן אותי במיוחד מכמה בחינות: קודם כל, שתי בחורות צעירות ובריאות מתנהגות בבריונות מול אנשים חולים (אבא שלי שמתקשה מאוד ללכת וצריך ליווי הצמדה). שנית, הגישה הזאת שבגלל היותה בחורה ו"כוסית" מותר לה להידחף בתור. ראיתי סרט תעודה בערוץ המדע שהמחיש כיצד גברים בחברה המערבית תמיד נכנעים לנשים שנדחפות בתור אפילו בכוח לעומת נשים ששומרות על התור שלהן בקנאות ובאגרסיביות.

זה כבר לא זכות קדימה לנשים בתור נימוס אלא בתור חוק שרירותי שנשים אוכפות בכוח הזרוע. אני אפילו זוכר ב94' בזמן שחיכיתי לניתוח בירך, קראתי בעיתון שהעבירו בכנסת חוק או תקנה שמחייבת לתת לנשים זכות קדימה לעקוף תורים במרכזי ספורט בנימוק ש"זאת אפליה מתקנת על כך שנשים נדחפות תמיד לסוף התור למרות שהן מגיעות ראשונות".

הגיע הזמן שגם נשים יעשו חשבון נפש עם עצמן ולשם שינוי יסתכלו גם על ההתנהגות שלהן ויפסיקו אוטומטית להאשים את הגברים בכל דבר. הוקרן פעם בטלוויזיה תשדיר שירות נגד אלימות בו הוצג זוג, בעל ואישה שנקלעים למריבה, שניהם מתלהמים וצועקים אחד על השני ובמסך מופיעה הכתובת "תראה איך אתה נראה!". עובדת סוציאלית סיפרה לי שהיא ראתה את זה, נזכרה בי ושאלה את עצמה "אפשר היה לכתוב גם תראי איך את נראית, לא רק אתה, כי גם האישה התלהמה וצעקה!". 

ג'ק