ארגוני הנשים עוד לא הודיעו באילו מפלגות יתבקשו הפעילות שלהם לתמוך, אבל לפי הקשרים שלהם והתמיכה הכלכלית שהם מקבלים - מדובר בצד השמאלי של המפה הפוליטית

גיל רונן | 25/10/2012 16:35, אתר NRG מעריב

בסיקור המרוץ הנשיאותי בארה"ב מוקדשת תשומת לב רבה לקול הנשי. על פי הסקרים, אובמה נהנה מיתרון משמעותי בקרב נשים לא-נשואות, ויתרון זה עשוי להעניק לו עוד ארבע שנים בבית הלבן.
"האפקט הנשי" מורגש גם ביחס המחבק שאובמה זוכה לו בתוכניות טלוויזיה נשיות משפיעות כמו "The View", שם התארח באחרונה עם רעייתו.

בישראל, השפעת האפקט הנשי לא פחות משמעותית פוליטית, אך אף ח"כ, אף פרשן ואף סוקר לא מדבר עליה. השתיקה הזו די פתטית, בהתחשב בעובדה שבבחירות האלה, לראשונה בתולדות המדינה, עומדות בראש שתי מפלגות השמאל היהודיות נשים.

מי שמעיין, כמוני, בטורים הפמיניסטיים בעיתונות, קרא באחרונה ששבעה ארגוני נשים - שדולת הנשים, איתך-מעכּי, אחותי, מרכז מהות, העמותה להעצמה כלכלית לנשים, מרכז אדווה ורוח נשית – הודיעו על כוונתם להנחות נשים ישראליות להצביע עבור מפלגות מסוימות בבחירות הקרובות.

הארגונים טוענים, ובצדק, שלהצבעה הקבוצתית הנשית הייתה השפעה ממשית על תוצאות הבחירות הקודמות. ההנחייה השקטה של "ארגוני הנשים" הייתה אז להצביע עבור ציפי לבני, ואכן – לבני קיבלה את רוב קולותיה מנשים, בין היתר על חשבון מרצ.

העיתונות מטעה

"ארגוני הנשים" עוד לא הודיעו באילו מפלגות יבקשו מנשות ישראל לתמוך כעת, אבל קשה לי מאוד להאמין שהתמיכה תינתן למפלגה כלשהי המצויה ימינה ממפלגת העבודה.

המילים "ארגוני הנשים" מוקפות במרכאות משום שיש כאן בעיה. אמנם נכון, שדולת הנשים, איתך-מעכּי ואחותי הם ארגוני נשים מובילים (ארבעת האחרים בשביעייה פחות בולטים). אבל יש עוד מרכיב בזהות שלהם שהעיתונאיות הפמיניסטיות שכחו להזכיר: יש להן קשר הדוק למשפחת ארגוני "הקרן החדשה לישראל". להזכירכם: זו הקרן שסיפקה 92 אחוז מהציטוטים "הישראליים" שהופיעו בדו"ח גולדסטון הידוע לשמצה, ששימש להשחרת צה"ל ומדינת ישראל אחרי מבצע "עופרת יצוקה".

יהיה מי שיגדיר את "הקרן החדשה" כארגון פוסט-ציוני. אחרים יקראו לו ניאו-מרקסיסטי. הקרן עצמה תעדיף, מן הסתם, לומר שהיא מייצגת את כוחות הקדמה של "החברה האזרחית". בכל מקרה, לא מדובר בארגון שנמצא בקונצנזוס הישראלי.

הארגונים האלה ראויים אפוא להיקרא "ארגוני הנשים של הקרן החדשה". לכנות אותם סתם "ארגוני נשים", כפי שנהוג בעיתונות – זו הטעייה.

דרך מניפולטיבית

רכזת הארגונים, דורית אברמוביץ', אף מסבירה במאמר בפורטל נשים כי "לא האיום החיצוני, כביכול מאיראן, הוא זה שמדאיג את מרביתנו", אלא "האיום היומיומי" של "חיי הישרדות", וכי קבוצת ארגוני הנשים החדשה תדאג כי "לנשים בישראל תהא הזכות המלאה לחיות חיים שיש בהם ביטחון, ביטחון שלא נוסד מקנים של רובים".

זו דרך מניפולטיבית לומר לנשים שהן אמורות להיות פציפיסטיות מטבען, ולכפור בחיוניות הצבא. יש פה זלזול בוטה, לטעמי, בשפיותן ובשכלן הבריא של רוב הנשים בישראל, שמבינות שצבא חזק הוא צורך קיומי.

יותר מזה – ברגע שהארגונים הקיצוניים האלה מתיימרים לייצג את כלל הנשים, הם אומרים בעצם שההישג החשוב ביותר של הפמיניזם מ"הגל הראשון" – הזכות של כל אישה להשתתף בבחירות ולהצביע לפי ראות עיניה – ניתן לנשים על תנאי, וכי עליהן להצביע לנֵצח בהתאם לתכתיבי עסקניות שלא שאלו אותן לדעתן ולא נבחרו על ידן.

הגיע הזמן לעודד כוחות מתונים

להתייצבות הפוליטית הגלויה של ארגוני הנשים בזמן בחירות, חייב להיות מחיר פוליטי לאחר הבחירות. עד היום נהנו הארגונים הללו מהילה של קונצנזוס ומתמיכה שחצתה קווים מפלגתיים. הדבר בא לידי ביטוי גם במעמדם הכמעט-ממלכתי בכנסת ובעיתונות, וגם ביכולתם לגייס תקציבים ממקורות ציבוריים ופרטיים.

נניח שבכנסת ה-19, ח"כ ציפי חוטובלי מהליכוד תמשיך לעמוד בראש הוועדה לקידום מעמד האישה (שהוקמה, אגב, לפני 20 שנה, ביוזמת ח"כ-דאז נעמי חזן ממרצ, לימים נשיאת הקרן החדשה, ובהשתתפות פעילה של ארגון שדולת הנשים). האם תמשיך לתת מעמד מוביל לארגונים שפועלים בגלוי לפגוע אלקטורלית במפלגתה? האם לא הגיע הזמן לעודד כוחות מתונים ושפויים יותר להנהיג את תנועת הנשים? 

בעקבות תלונות של שופטי משפחה החל גל מעצרים של גברים ונשים גרושים שנלחמים על הזכות לראות את ילדיהם. כך נראית מערכת שלא רגילה לקבל ביקורת

קבוצה של שופטי בתי המשפט למשפחה החליטה באחרונה לנקוט מדיניות של יד ברזל נגד תנועת האבות, לאחר שזו החלה לחשוף את קלונה של המערכת באמצעות תביעות נזיקין בארה"ב, פניות לגופי הרווחה של האו"ם ועתירות לבג"צ. 

הקבוצה הכריזה על המדיניות החדשה בכתבה ב"הארץ" (29.8) שבה התלוננו שופטי משפחה אלמוניים כי הפכו "לשקי חבטות" והודיעו שפנו אל מנהל בתי המשפט "באופן יוצא דופן, בבקשה כי יפעל נגד גל ההסתה". גל המעצרים כבר היה אז בעיצומו. 

ראשון העצורים היה אמיר שיפרמן, קבלן בנייה פתח תקוואי בן 30, אב לילדה מתוקה בת שנתיים וחצי שאותה אינו זוכה לראות ולחבק כבר ארבעה חודשים. שיפרמן נחקר במשטרת פתח תקווה ב-31.7 בגין משמרת מחאה שערך יומיים קודם לכן, באישור ובליווי המשטרה, מחוץ לביתה של השופטת אסתר שטיין. לדבריו, החוקרים האשימו אותו בהוצאת דיבה, הטרדה, העלבת עובד ציבור ושיבוש הליכי משפט, והחרימו את מחשבו האישי בחיפוש שעשו בביתו. 

ב-10.8 נעצר גם גיא שמיר, בן 41, אב שנאבק על זכותו לגדל את בתו בת ה-8 ובנו בן ה-5. ארבעה ימים לפני כן, התקשרה אליו מזכירתה של השופטת אספרנצה אלון. לטענתה, אמר לה בטלפון "השופטת מזמן לא מעניינת אותי" והוסיף "תמסרי לה שתשמור על ילדיה". המזכירה אומרת שבשלב זה ניתקה את השיחה. שמיר אומר כי אינו זוכר מה אמר. האם אמר את הדברים? האם המזכירה ניתקה לו את הטלפון באמצע משפט בנוסח "תמסרי לה שתדאג לילדים שלה ושתעזוב את הילדים שלי בשקט"? קשה לדעת. ככל הידוע, השיחה לא הוקלטה. 

שמיר ישב במעצר במשך 32 ימים עד ששוחרר ביום שישי האחרון למעצר בית בתנאים מגבילים. 
במקרה או שלגמרי לא במקרה, מעצריהם של שיפרמן ושמיר נערכו כמה שבועות לאחר שהשניים חתמו על תצהירים לבית המשפט בניו ג'רזי בתביעה נזיקית על מיליוני דולר המתנהלת שם נגד שר המשפטים יעקב נאמן ושר הרווחה משה כחלון. התובעים טוענים כי מדינת ישראל מבצעת פשעים נגד האנושות ומתעלמת מאמנות בינלאומיות בכל הקשור לניתוק ילדים מהוריהם. 

שבע שנות עיכוב

בכלל, שמיר היה פעיל מאוד מבחינה משפטית בחצי השנה האחרונה בנושא זכויות אבות. בין היתר, הגיש בג"צ נגד משרד המשפטים לזירוז הגשת מסקנותיה הסופיות של ועדת שיפמן אשר אמורה להודיע על רפורמה שוויונית בתחום המזונות אך מתמהמהת כבר שבע שנים (!) מול לחץ עסקניות הנשים. בנוסף, פנה לבג"צ נגד השר כחלון בדרישה למנות נציגי אבות ואמהות למועצה לעבודה סוציאלית, כנדרש על פי חוק. 

בבג"צים הללו מעורב גם המשפטן צ.ז., בן 40, ממרכז הארץ, שקשור אף לתביעות שהוגשו בחו"ל ולפניות לאו"ם. ביום שבו פורסמה הכתבה ב"הארץ" על השופטים שהפכו "לשקי חבטות," נעצר צ.ז. בביתו בגין איומים כביכול נגד השופטת אלון. הוא נלקח למשטרת חיפה, שם הוצג בפניו איור ובו הופיעה תמונתה של אלון על כרזת מבוקשים בנוסח המערב הפרוע, עם הכיתוב "מבוקשת בשל פגיעה בזכרים" והצעת פרס היתולית בסך 2,500 דולר. האיור הופיע, לטענת המשטרה, באתר שהוא נוהג לכתוב בו, לצד מספר הטלפון שלו. 

המשטרה ביקשה להאריך את מעצרו של צ.ז., אך השופט שמעון שר נאות לאשר רק שלושה ימי מעצר בית. "אני הייתי משחרר אותו מיד", העיר. את האיור כינה "צורם" אך ציין שבשם חופש הביטוי יש לאפשר פרסומים שכאלה. "עלי כבר הייתה ביקורת הרבה יותר חמורה מזה," הוסיף. 

החוקרים לא מצאו סיבה למעצר

בסך הכל נעצרו ונחקרו בחודשיים האחרונים כעשרה פעילי זכויות הורים שונים. לא כולם גברים: לורי שם-טוב מגבעתיים, בת 43, היא אם לשני בנים, בני 8 ו-10, שנלקחו ממנה. עקב הטרגדיה שלה, שם-טוב הפכה לבלוגרית עם תעודת עיתונאי אשר פעילה למען שוויון הורי בגירושים. לדבריה, היא נעצרה בגלל ביקורת שכתבה על השופט נפתלי שילה, שהגיש נגדה תלונה ב-30.8 על פרסום לשון הרע וזילות בית המשפט. היא סבורה שהשופט שילה זועם משום שהפוסט על אודותיו הוא כיום הדבר הראשון שמוצאים כשמחפשים את שמו בגוגל. 

שם-טוב נחקרה ביחידה הארצית לחקירות הונאה ושוחררה לאחר שהחוקרים לא מצאו עילה למעצר. נראה כי שופטי המשפחה הזועמים מקבלים גיבוי חלקי מאוד מעמיתיהם במערכת האכיפה. 

גל המעצרים מעיד על לחץ. מדובר במערכת שרגילה לפעול בידיעה שגם החלטותיה המקוממות ביותר מוגנות מביקורת בשל החיסיון על דיוני בתי המשפט למשפחה. אולם תנועת האבות (והאמהות) מצליחה באחרונה בכל זאת לשפוך אור על המתרחש בין הכתלים, וידועה קביעתו של השופט העליון האמריקאי לואיס ברנדס כי "אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר". 
האם מישהו מנסה לחסום את האור הזה בעזרת אזיקים? 

קישורים בנושא:

• ח"כ יוליה שמאלוב ברקוביץ' על גל המעצרים נגד פעילי זכויות אבות

• האתר של שדולת המשפחה

באתר "גלובס" התפרסמו לאחרונה שני מאמרי דעה, של שתי עורכות דין, שהציגו אבות כמפלצות מסוכנות, או מפלצות מסוכנות בפוטנציה, מעצם היותם גברים

פורסם ע"י גיל רונן, אתר 'גלובס', 01/08/2012

כגבר ואב לשני ילדים, בן ובת, חשתי מועקה כשקראתי את מאמריהן של עו"ד רות דיין וולפנר ושל עו"ד ורדית אבידן, שפורסמו באתר "גלובס". המאמרים דנו בשאלה: האם ניתן להאשים עובדות סוציאליות בכך שלא צפו מראש רצח שלילדים בידי אבותיהם? עו"ד דיין טענה שלא, עו"ד אבידן טענה שכן. אבל מה שגרם אצלי למועקה משותף לשני המאמרים: התחושה שקיבלתי מקריאתם היא שאבות הם מפלצות מסוכנות, או מפלצות מסוכנות בפוטנציה, מעצם היותם גברים.

הכותבות הביאו דוגמאות להורים שרצחו את ילדיהם - פשע שלדעת רובנו אין נורא ממנו. הן התייחסו ל-3 רוצחים: איתי בן-דרור, אסף גולדרינג ואלי פימשטיין. מדוע נבחרו דווקא המקרים הללו, ומדוע מצאו לנכון שתי הכותבות להתייחס רק למקרים שבהם אב רצח את ילדיו?

הרי היו לנו בשנים האחרונות לא פחות מקרים שבהם אימהות רצחו את ילדיהן. עורכות הדין יכלו להזכיר במאמריהן גם את מיכל אלוני, רגינה קרוצ'קוב, אולגה בוריסוב ומארי פיזם. ובכל זאת, בחרו להביא אך ורק דוגמאות גבריות.

אילו היתה זו הפעם הראשונה שנתקלתי בתופעה כזו, הייתי זוקף אותה ליד המקרה. אולם ההטייה הזו מוכרת מאוד לכל מי שעוקב אחרי הפרסומים בנושא. התחושה העולה מקריאת רבים מהמאמרים שנכתבים על נושא הגירושים ועל סכסוכים במשפחה היא שאיזשהו כוח נעלם, איזשהו מניע שאיננו יכולים לדמיין אותו, גורם לבעלי טור - ובמיוחד כאלה הקשורים לתעשיית הגירושים - להתייחס לתופעות שליליות שונות כאילו הן אפשריות רק אצל גברים.

לא רק על רציחות ילדים מזוויעות מדובר, אלא על אלימות לכל סוגיה. הנטייה המובהקת של כותבות וכותבים רבים היא לייחס את תכונת האלימות - שהגדרתה הורחבה בשנים האחרונות, והיא כוללת עתה גם אלימות רגשית, מילולית ואפילו "אלימות כלכלית" - אך ורק למין הגברי.

מכיוון שהטורים של עוה"ד דיין ואבידן עסקו בפגיעה בילדים, אציין כי הסטטיסטיקות הרשמיות בארה"ב, כמו גם סטטיסטיקות של אל"י והמועצה לשלום הילד בישראל, מראות דווקא כי אימהות מעורבות פי שניים מאבות באלימות כלפי ילדים, כולל התעללות פיזית קשה.

יש משהו לא רציונלי, לא מובן - אפילו מפחיד - בנטייה של כותבים שונים להתעלם לחלוטין מהמציאות הזו ולהתייחס לרוע כאילו הוא תכונה גברית במהותה. רוע, רבותיי, הוא תכונה שוויונית לחלוטין. ישנם אינספור סוגי התעללות, אך גם התעללות באמצעות אלימות - פיזית ואחרת - אינה נחלתם הבלעדית של גברים. וזה על אף שגברים יותר חזקים פיזית. ההשוואה הזו בין גבריות לאלימות פשטנית, ומי שבודק אותה לעומק רואה שהיא מופרכת.

חשוב לזכור כי גברים, לפחות בתרבות היהודית והמערבית, מחונכים מגיל צעיר שאסור להרים יד על בנות. בגיל בית-הספר, בן שמכה בת הוא מושא ללעג. בעל שמכה את אשתו בזוי בעיני רוב החברה, ואם הוא בכל זאת שוקל להרים עליה יד, הוא יודע שהוא עלול להסתבך בפלילים ולאבד את עולמו. לפיכך, גם אם הוא חזק יותר פיזית וגם אם לא חונך כראוי לכבד נשים, הרי שיש גם כוחות חזקים, תרבותיים וחוקיים, הפועלים להרתיע אותו.

סטטיסטיקה היא תחום מתעתע, שקל מאוד לעשות בו שימוש לרעה. הסטטיסטיקה על רציחות בנות זוג, במיוחד כאשר היא מנופחת בעיתונות, תורמת לדימוי שלילי ורצחני של הגברים כולם. זאת, למרות שמדובר, בשנה ממוצעת, ב-10 עד 20 מקרים, כלומר, באוכלוסיית רוצחים שמהווה פחות מאלפית אחוז מכלל הגברים (פחות מ-1 ל-100,000).

יש גם, בשנה ממוצעת, לפחות מקרה אחד או שניים שבהם אישה רוצחת את בעלה. האם ההפרש מראה שגברים הם קילרים ונשים אינן כאלה? לא בהכרח. בארצות-הברית, לדוגמה, הסטטיסטיקה הרשמית מראה כי נשים מבצעות כ-41% מרציחות בני הזוג. מאוד ייתכן שהסיבה לפרופורציה השונה בישראל היא, פשוט מאוד, שבארה"ב יש לנשים גישה קלה מאוד לנשק חם, מה שמנטרל את הנחיתות הפיזית שלהן מול הגברים.

אבל בואו נשים בצד לרגע את הסטטיסטיקות השלילות הללט ונביט בתופעה אחרת, הפוכה כמעט: כאשר אזרחים - גברים, נשים וילדים - נקלעים למצבי סכנת חיים, ועובר אורח מזנק להציל אותם, האם אותו עובר אורח הוא בדרך-כלל גבר או אישה?

רובנו נסכים שבדרך-כלל זהו גבר.

כאשר נערה טובעת בים או בירקון, כאשר משפחה זועקת לעזרה מתוך בניין בוער - ומישהו נכנס פנימה, מסכן את עצמו ולפעמים אף מוסר את נפשו בכדי להצילם - האם גם בסטטיסטיקה הזו הגברים לא מככבים?

אם מוסיפים לסטטיסטיקה את שיעור ההתנדבות לתפקידים מסוכנים - במשטרה, בצבא, במכבי האש ובכלל - הרי ששיעור ההתנדבות של הגברים ונכונותם לסכן את עצמם להצלת האחר הוא גבוה במיוחד, ושיעור הגברים שנפצעים ונהרגים במסגרת ההתנדבות הזו אף הוא גבוה מאוד לצערנו.

אתם רואים, אם כך, שאפשר להשתמש בסטטיסטיקות גם בשביל להשחיר וגם בשביל ההיפך מזה. גם בכדי לצייר גברים כרוצחים וגם בכדי לציירם כגיבורים.

אם כוונותיי היו רעות, אולי הייתי מנסה להשתמש בסטטיסטיקה הזו בכדי לטעון כי נשים הן פחדניות, או אנוכיות, או משהו מהסוג הזה. אבל אני אוהב נשים, ואני גם לא חושב שיש לי זכות לעשות הכללות שכאלה לגבי אוכלוסייה כה גדולה.

אני כן חושב צריך להיזהר מאוד מסטטיסטיקות, ושיש להקפיד לא לעשות בהן שימוש חלקי ומעוות באופן שישחיר מין שלם; מין שרובו הגדול מורכב מאזרחים טובים, שהם גם האבות, האחים, בני הזוג והבנים של כולנו.

■ הכותב הוא עיתונאי ומייסד שדולת המשפחה ("הפמיליסטים") –www.abaveima.org.il. העמותה פועלת לחיזוק והטמעה של ערכי המשפחה, הכוללים גם את זכויותיהם של אבות ואת הזכות של ילדים לקשר טוב עם אבותיהם.

מי שטורחת לבדוק את נכונות הטענות הפמיניסטיות לגבי פערי שכר, מגלה שמדובר בתעמולה מתוחכמת. הוא נובע מזה שגברים פשוט עובדים יותר שעות ולא משום סיבה אחרת

פורסם באתר NRG מעריב, גיל רונן | 5/7/2012 16:23

עליתן עלינו, פמיניסטיות. אנחנו, הגברים הרשעים של מדינת ישראל, חברנו יחד בקנוניה אפלה, לפרנס את נשותינו ואת ילדינו. בחוצפתנו הרבה אנו עובדים מחוץ לבית במשך שעות ארוכות יותר מהנשים (בממוצע), בעבודות קשות ומסוכנות יותר (בממוצע), כדי להביא אוכל לשולחן ולשלם את החשבונות.

לפעמים, בהתקף של נבזיות פטריארכאלית טהורה, אנחנו מתעקשים אפילו לשלם את שכר הדירה. ויש מתעללים של ממש, שבמסגרת האלימות הכלכלית שהם נוקטים נגד נשותיהם וילדיהם, אף לוקחים אותן לבילויים, חופשות וטיולים.

אומרים שהחזירים הגדולים ביותר קונים לנשים ולילדים שלהם מכוניות ובתים. ויש שמועה עיקשת שחלקם ממש חיים יחדיו בכיף במסגרת משהו שנקרא "משפחה", בלי חשבונאות ופנקסנות. כולם למען אחד ואחד למען כולם. כמו המוסקיטרים.

הזוועה הזו מתרחשת ממש מתחת לאף של כולנו. כלפי חוץ, הנשים שסובלות מבעל המשמש כמפרנס עיקרי יכולות להיראות שלוות, מטופחות ומאושרות. אבל אנחנו יודעים שבתוך כל אישה כזו מסתתרת שפחה מודרת ומושתקת, שבעלה לא נותן לה לשבת במקומו מאחורי ההגה של המונית או של הסמיטריילר, או להיתלות לצדו מאחורי משאית הזבל, או לבלות איתו באתרי בנייה וחקלאות מבוקר עד ערב, לצד עובדיו המיוזעים.

האם קיים דיכוי יותר נורא מזה? ממש ברגע זה קוראות את המאמר הזה אלפי נשים מהמעמד הבינוני-גבוה – האוכלוסייה המוחלשת והמודרת מכולן – שכוססות ציפורניים מטופחות וחושבות את אותה המחשבה: למה אני לא מרוויחה יותר? זה חייב להיות בגלל הפטריארכיה הקפיטליסטית-חזירית.

אם הייתה קומבינה הפקיד המפלה היה מפוטר

עד כאן הציניות המרירה, ועכשיו ברצינות וברוגע: מי שטורחת לבדוק את נכונות הטענות הפמיניסטיות לגבי פערי שכר, מגלה חיש מהר שמדובר בתעמולה מתוחכמת ותו לא. כלומר, לפחות במגזר הציבורי, אין שום פער בין מה שמרוויחים שני אנשים באותה משרה, כי לא יכול להיות פער, כי התשלום הוא לפי תפקיד, שעות, דרגה, סיכון וותק, נקודה.

ואם הייתה קומבינה שמיטיבה עם גברים, המקרה היה מגיע מיידית לטיפולן של פקידות, עסקניות ועיתונאיות פמיניסטיות, שהיו דואגות לפטר את הפקיד המפלה ולחשוף את קלונו ברבים, ובצדק.

באשר למגזר הפרטי, שם קשה מאוד לקבוע מה מהווה אפליה ומה נובע מכושר המיקוח של העובד או העובדת, ומהעדפות לגיטימיות של מעסיק, או מעסיקה.

חשוב לזכור שהפער בין גברים לנשים הוא פער בשכר הממוצע ברמה הכלל-מגדרית. לא מדובר באפליה של אחד על אחד בשתי משרות זהות, כפי שהתועמלניות הפמיניסטיות אוהבות לטעון. הפער נובע, רובו ככולו, מזה שגברים פשוט עובדים (בממוצע) יותר שעות, יותר לילות ויותר שבתות, ועושים יותר עבודות מסוכנות – בין היתר משום שחונכו לראות בעצמם מפרנסים אחראים.

נשים עושות יותר הפסקות בקריירה לטובת השקעת זמן בילדים, וזה משפיע על שכרן הממוצע (ברמה הכלל-מגדרית). לא מדובר באפליה אלא בחלוקת תפקידים במסגרת המשפחה, ובהחלטות של אנשים בוגרים שקובעים לעצמם סדרי עדיפויות בחיים לטובת ילדיהם, כמו שצריך.

האפליה דווקא הפוכה

אפליה רשמית וגלויה קיימת דווקא בכיוון ההפוך, בגלל שלנשים יש יותר נקודות זיכוי במס הכנסה (בגין עצם היותן נשים ובגין כל אחד מילדיהן), כך שגבר שמקבל את אותו הסכום כמו אישה בברוטו עשוי לשלם יותר מאלף ש"ח במס הכנסה חודשי שהיא לא משלמת.

נשים יקרות: לפעמים יש תחושה שהפמיניסטיות המקצועיות אומרות לכן מה לחשוב, ואתן מצייתות להן בכניעות. הכי קל הרי לכעוס על הגברים ולפרוק עליהם באלימות חקיקתית-עיתונאית-משטרתית את כל התסכולים. אנחנו לא נחזיר לכן באותו מטבע, כי האינסטינקט הגברי שלנו אומר לנו שאתן זקוקות להגנה שלנו ושאסור לנו לתקוף אתכן.

אבל האמת היא שבשביל שאישה ממוצעת תרוויח כמו גבר ממוצע, אתן צריכות להיות מוכנות לכך שהחברה תטיל על כתפיכן את האחריות המוסרית לפרנסת בעליכן וילדיכן, וגם את חובת תשלום המזונות הנגזרת ממנה, כפי שאלה מוטלות על הגברים.

האם אתן מסכימות לכך? אנא מכן, נסו לתת תשובה כנה ולא מתלהמת. אל תענו לי, בבקשה; תחשבו שאני לא קיים, אוקיי? תנו את התשובה הזו לעצמכן, ולעצמכן בלבד. תודה. 

 מצגת מעניינת וחשובה ששלח לי גולש בכינוי 'גולדי'  והחלטתי לתרגם לעברית:

אם אישה מרביצה לגבר, "היא אישה חזקה עם ביטחון"

אם גבר מרביץ לאישה, "הוא מנוול!"

אם אישה מפתיעה גבר בנשיקה, "היא חמודה ומנסה להיות רומנטית"

אם גבר מפתיע אישה בנשיקה, "הוא מנוול חסר בושה"

אם אישה נכנסת לשירותי הגברים, "זאת טעות תמימה"

אם גבר נכנס לשירותי הנשים, "הוא בהחלט סוטה!"

אם אישה מבקשת לעזור לה לסחוב משהו, "אני חייב לעזור לה, היא אישה"

אם גבר מבקש עזרה לסחוב משהו, "תפסיק להתבכיין, תהיה גבר ותסחוב את החרא שלך בעצמך"

אם אישה בוהה בפין שלך, "אני חושב שהיא מנסה לפתות אותי. יהיה לי זיון הלילה"

אם גבר מסתכל על ציצי של אישה, "חתיכת סוטה מלוכלך, אני אשחט אותך על שבהית לי בציצי!"

אישה שמציעה להתחלק בחשבון, "היא אישה נפלאה, מתוחכמת, עצמאית ומודרנית"

גבר שמבקש להתחלק בחשבון, "הוא מניאק ובהחלט לא יהיה דייט שני"

אישה תופסת לגבר באשכים, הגבר מבקש משוטר להתלונן על אישה שהטרידה אותו מינית, האישה מעמידה פני תמימה, השוטר אומר:"נו באמת, איזה שמוק אתה שאתה מנסה להפליל בחורה שתפסה לך את הביצים. תרגיע בן אדם!"

גבר נוגע לאישה בציצי, אישה בוכה לשוטר "הוא נגע לי בציצי", הבחור נעצר על הטרדה מינית ומוכתם לנצח כעבריין מין

אישה גונחת, גבר גונח בתגובה לגניחה שלה

גבר גונח, אישה מכנה אותו "סוטה מגעיל!"

בחורה גיימרית, "היא נפלאה! תהיי החברה שלי!"

גבר גיימר, "הוא חסר חיים"


גם אנחנו רוצים כמה מזכויות האישה

רמת הכשירות של נשים בצבא נמוכה משמעותית לעומת גברים, הן מועדות פי עשר לשברי מאמץ, 100% פגועות ופצועות יותר מלוחמים מהמין הגברי, זאת למרות הורדת הרף משמעותית עבור הבנות המיועדות לתפקידי לוחמה.

מאת: גיל רונן | יום שישי 22 יוני 2012 (פורסם באתר 'דוסים')

השמאל הפמיניסטי-מיליטנטי מפמפם "מכתב קצינות" שדורשות מוועדת פלסנר דווקא לא להכניס לצבא יותר מדי חרדים, או להכניס אותם אבל לדאוג שלא יקבלו את תנאי השירות שהם דורשים, כלומר – לכפות עליהם נוכחות של נשים.

לא ברור כמה קצינות חתמו על המכתב הזה, אבל הוא עוד ביטוי לכך שהשמאל הקיצוני ניכס לעצמו את נושא "קידום מעמד הנשים" ומשתמש בנשים כרצונו, במקרה זה בכדי להתנגח בדתיים ולהצר את צעדיהם בצבא. זאת, מבלי לשאול את הנשים אם הן אכן מסכימות למהלך. הנשים, עבור השמאל, הן עדר צייתני של שפחות פוליטיות, שניתן לעשות בהן שימוש ולזרוק אחר כך.

מה שהעיתונות לא מספרת לציבור זה שקיימות בעיות קשות מאוד עם מסלול השירות הקרבי לנשים. יש ראיות לכך שהוא מהווה סכנה פיזית מיותרת לבנות שמשרתות בו – פחות מ-3% מהמתגייסות – ושהוא מחליש את הצבא, ולכן מסכן את כולנו.

ניסיונותי להכניס מאמרים בנושא הזה לעיתונות החילונית נכשלו. אפילו הכתבים הצבאיים המהוללים ביותר מודעים לעובדות אבל פוחדים לנסות אפילו לפרסם אותן.
אז קבלו בכל זאת כמה עוּבדות.

קיימים מספר הבדלים פיזיולוגים מרכזיים בין נשים וגברים, חוץ מהבדלי המשקל והגובה.
אחוזי השומן אצל הנשים נעים בסביבות ה-25%-30%. אצל גברים בסביבות ה-10%-15%.

אצל גברים קיים יתרון מהותי במאסת השריר המתבטאת בכוח שריר. בנוסף, פעולת ההורמונים הגבריים מקנה להם יתרון בפיתוח מאסת השריר. כלומר, הפער בין הגברים לנשים הולך וגדל ככול שהם מתאמנים יותר. דו"ח של משרד ההגנה הבריטי קבע שבמה שקשור להתפתחות שרירים וכושר אירובי, רק אחוז אחד מהנשים מגיע לתפקוד של גבר ממוצע. בצבא האמריקאי, רק 2.5% מהנשים הגיעו לציון הממוצע של הגברים בריצת שלושה קילומטר.

סקר של צה"ל מצא שנשים מועדות לשברי מאמץ ופגיעות אורתופדיות אחרות בשיעורים הגבוהים עד פי 10 ויותר (!!!) ביחס לגברים מקבוצת גיל דומה הנחשפים לאותם העומסים הגופניים.

הרעיון שנשים צריכות לשרת ביחידות קרביות לא הגיע מהצבא, אלא מעסקניות הפמיניזם המיליטנטי, שהפעילו לחץ אינטנסיבי בעיתונות, בבג"צ ובכנסת. אבל בהתחשב בנתונים שהבאנו, זה דומה למצב בו שדולת יצרני הברזל תתעקש שהצבא ייצר גם סדרת טנקים מברזל רגיל ולא רק מפלדה. ברור שזה יוביל לבעיות קשות. ואכן, זה מה שקרה.

בשנים האחרונות יצא לי לעבוד מול גוף קטן וממזרי הקרוי הפורום לחוסן צה"ל, המורכב ממספר קצינים בכירים במיל., וחוקרות מקצועיות. הפורום ערך לאורך שנים מחקר מקיף על מה שבאמת קורה ביחידות בהן שובצו נשים בתפקידים קרביים. כצפוי, מסתבר ששיעורי הפציעות בקרב הבנות אכן גבוהים בהרבה משיעורי הפציעות של הבנים.

בדיקה פנים-צה"לית השוותה בין אחוזי פציעות של נשים וגברים במספר יחידות מעורבות. בקרב המשנים הטכניים בסוללת תותחנים שנבדקה, שליש מהבנות הוגדרו כפגועות. ביחידת חילוץ והצלה של פיקוד העורף, מחצית הבנות הוגדרו כפגועות. בגדוד המעורב 'קרקל' – 22%, ובקרב מטהרות אב"כ בבית הספר להנדסה צבאית – 20%. שיעור הבנים הפגועים בכל אחת מהיחידות האלה היה 10% בלבד.

בסיכום שערך מפקד גדוד אב"כ 76 נקבע: "בפלוגה ג', מתוך סד"כ של 18 לוחמות – 11 לא כשירות. בפלוגה א' מתוך סד"כ של 11 לוחמות (כולל סגל) – 9 אינן כשירות".
עוד התברר שלא רק שיעור הפציעות גבוה יותר אלא גם חומרתן. שבר הליכה נחשב חמור יותר ככל שהוא נמצא גבוה יותר מעל כף הרגל. אצל בנים, מרבית שברי ההליכה הם בעצם השוק. אצל בנות – באגן.

החוקרים אף מצאו כי בנות ביחידות הקרביות סובלות מצניחות רחם בשיעור מדאיג.

חיילות קרביות שרואיינו על ידי חוקרת של הפורום סיפרו: "יש הרבה מאוד בנות עם בעיות רפואיות... כשהגענו לכאן הכל התנפץ. תוך חודשיים שלושה – מתוך 30 בנות נשארו אולי 7. לי יש צניחת רחם, לחברה שלי גם, עוד בנות עם שברי הליכה באגן". השיחות מוקלטות.

חוקרי הפורום, האמינים עלי לחלוטין, טוענים גם שלתיקים הרפואיים של בנות שנפגעו יש נטייה משונה להיעלם – מה שלא מאפשר להן לתבוע את הצבא.
בכדי לחפות על ההבדלים הפיזיולוגיים, צה"ל הוריד את דרישות הקבלה עבור בנות המבקשות להתקבל ליחידות הקרביות. במסגרת אימון, כשצריך לטפס על קיר, מצמידים אליו ספסל עבור הבנות (וכעת כבר מתכננים להנמיך את הקירות). בגדוד קרקל, קצב ההליכה הואט עבור הבנות והפק"לים הוקטנו.

יש גם משהו שנקרא "אימון מטשטש הבדלים". אם נותנים לבנות ולבנים לרוץ מנקודה א' לנקודה ב', הבנים משיגים את הבנות וזה לא נעים. לכן מעדיפים ביחידות המעורבות לרוץ במעגלים. ככה, גם אם הבנים כבר בהקפה העשירית והבנות רק בשביעית (נניח), עדיין יש תחושה של ביחד...

ברור שיש פה חשש כבד לפגיעה בכושר הקרבי של הגדודים, או לכל הפחות הסחת דעת וביזבוז משאבים. ועוד לא דיברנו על הפגיעה במה שהמומחים מכנים "לכידוּת היחידה", ועל מה שקורה כשצלף וצלפית בני 20 שוכבים יחדיו במארב במשך 72 שעות.

אם גם החיזבאללה והחמאס היו מוכנים לפגוע בכושר הקרבי שלהם בשם הניסויים הפמיניסטיים, אזי לא היתה בעיה. אבל ככל הידוע, הם לא בעניין.

אז למה אין על כל זה תחקירים בעיתונים? למה לא דנים בזה בטלוויזיה ובכנסת? מסיבה אחת. העסקניות הפמיניסטיות לא מאפשרות את הדיון הזה. נראה כי עבורן, החיילות הן בסך הכל בשר תותחים, במלוא מובן המילה, במלחמתן הפוליטית בגברים, במסורת היהודית ובעצם הרעיון שאיש הוא איש ואישה היא אישה, ושניהם נועדו לחיות יחדיו בהרמוניה ולגדל ילדים.

אבל המדינה קטנה, והאינטרנט חופשי, והיום אי אפשר להשתיק נושא אם מספיק אנשים רוצים לדבר עליו. אז קדימה, בואו נדבר על זה.

אני ממליץ לכם בחום לצפות בסרטו החשוב של הבמאי ישרי הלפרין "זכות אבות" שעוקב אחר מאבקם של אבות גרושם לקשר עם ילדיהם, מול ממסד שלם של פמיניסטיות שונאות גברים ששולטות בכל המערכות ומאפשרות לגרושותיהם לנתק מהם את ילדיהם בשר מבשרם. הסרט שודר מספר פעמים בטלוויזיה וזכה בפרס חביב הגולשים במסגרת פסטיבל דוק אביב גליל 2011.

כל גבר בישראל שחושב אי פעם להתחתן, להקים משפחה ולהביא ילדים חייב לראות את הסרט הזה ולהבין באיזו מציאות בלתי נסבלת אנחנו חיים, איך הפכו נישואין למלכודת מוות לגברים ובאיזו קלות ניתן לנתק אב נורמטיבי מילדיו האהובים והיקרים לו מכל, הכל בשם הדיקטטורה הפמיניסטית שפועלת להפוך את האב במשפחה ל"מיותר, בלתי רלבנטי ולא רצוי".

זאת עובדה: 90 אחוז ממקרי הגירושין כיום הם ביוזמת הנשים, בגלל לחץ עצום ואינספור פיתויים שמציעים אלפי ארגוני הנשים שחולשים על המדינה וכל מטרתם לעודד נשים להתגרש ולפרק כמה שיותר משפחות.

אני גאה לקחת חלק במאבק החשוב והצודק הזה. אני לומד וחוקר את הנושא באופן עצמאי כבר 20 שנה ושמח שישנה התעוררות והתקדמות משמעותית בשנים האחרונות במודעות של גברים בישראל -

הישגי שנת 2011 - תמיכתה האמיצה של ח"כ יוליה שמאלוב ברקוביץ' במאבק האבות

יעקב

פורסם באתר NRG מעריב בתאריך 16/5/2012

צריך ממש להתאמץ בכדי לא לשים לב שבראש כל מפלגות הקואליציה עומדים כיום גברים, כולל מפקד סיירת מטכ"ל בדימוס ושניים מפקודיו לשעבר, ואילו בראש מפלגות האופוזיציה היהודיות-חילוניות עומדות שתיים מהמנהיגות הבולטות ביותר של הפמיניזם המיליטנטי בישראל – שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון.

צירוף מקרים? לאו דווקא. לחלוקה המסורתית בין שמאל לימין נוסף בעשורים האחרונים פן אידיאולוגי-מגדרי מובהק. סקרים בישראל ובארה"ב מראים שיותר גברים מצביעים לימין, ויותר נשים מצביעות לשמאל. האם זה אומר שנשים הן יותר שמאלניות או פציפיסטיות באופן טבעי? לא בהכרח. דומה שהרבה נשים פשוט התרגלו לציית לעיתונאיות ולעסקניות הפמיניסטיות בכל עניין ודבר. העסקניות – רובן ככולן נשות שמאל מובהקות – קראו לנשים להצביע לציפי לבני בבחירות הקודמות, ובבאות הן יקראו להן, מן הסתם, להצביע ליחימוביץ' וגלאון.

כאשר שלי יחימוביץ' וכרמלה מנשה ניהלו מתוך אולפני "קול ישראל" קמפיין ליציאה מיידית של צה"ל מלבנון בשנים 1997-2000, רעיון הנסיגה הוצג כמשהו שמייצג "חשיבה נשית". אין הצדקה אמיתית לאמירה הזו: אישה הרי יכולה להעדיף שצה"ל יחזיק רצועת ביטחון בלבנון בדיוק כמו שגבר יכול להעדיף את ההיפך. השאלה אם לסגת או לא היא אסטרטגית וצבאית, לא מגדרית. בהצגת רעיון הנסיגה כביטוי ל"חוכמה נשית" יש חנופה לנשים, אבל יש גם הונאה.

יש פה גם חוסר כבוד לציבור הנשים הישראליות. האם לא היה ראוי לשאול את הנשים לדעתן במקום לכפות עליהן אותה? לא זכור לי שיחימוביץ' ומנשה ערכו משאל בכדי לבדוק אם נשים באמת מעדיפות שצה"ל יצא מלבנון באופן החפוז שבו עשה זאת. בהחלט ייתכן שאם היו שואלים אותן, רבות מהנשים היו מעדיפות שצה"ל ישהה בדרום לבנון, מאשר שנסראללה ישב שם עם הטילים שלו. ייתכן מאוד שרובן גם היו מעדיפות שצה"ל יישאר בעזה, במקום שיירו משם גראדים על באר שבע, אשדוד ואשקלון. ואף על פי כן, גם ההתנתקות קיבלה רוח גבית חזקה מפוליטיקאיות ועיתונאיות פמיניסטיות, שתמיד מתנגדות לכל פיתרון צבאי ו"מאצ'ואיסטי".

נראה כי ההטייה השמאלית חזקה יותר אצל עסקניות הפמיניזם המיליטנטי אפילו מהצורך להגן על נשים. קשה לא לשים לב, למשל, שנציגות התנועה בעיתונות ובפוליטיקה רואות חשיבות עצומה בכל מקרה שבו יהודים – ובמיוחד אנשי ציבור וקצינים בכירים – חשודים בעבירות מיניות. כבר 15 שנה לפחות שאנו חווים שוב ושוב את הפרשיות האלה, ותמיד הן משאירות טעם מוזר: תמיד משתמשים במילים "אונס" ו"תקיפה מינית" בצורה שנראית לא-מתאימה. תמיד המתלוננת נקראת "הקורבן" מהרגע הראשון. כמעט תמיד, התנהגות הנשים המעורבות לא מתאימה למה שהיית מצפה מנשים שנאנסו. תמיד הפוליטיקאיות והעיתונאיות מעורבות עד הצוואר בהליכים הפליליים ומנהלות את המשפט מעל דוכן הכנסת ובעיתונים.

מצד שני, כאשר מתרחשים מקרים שבהם החשוד אינו יהודי, אבל ברור הרבה יותר שאכן היה אונס ברוטאלי – דווקא אז, העסקניות ממלאות פיהן מים. אני מדבר על מקרים כמו שתי התקיפות האחרונות בתל אביב. ביום שלישי אחר הצהריים, יחימוביץ' פירסמה סטטוס פייסבוק זועם – לא לגבי שני מקרי אונס צעירות שאירעו במהלך 72 שעות, אלא לגבי נתן אשל. בכך שנתניהו ממשיך להיעזר באשל, היא כתבה, הוא "מגביר את תחושת הייאוש של נפגעות ומוטרדות." ומה לגבי נשות תל אביב אחרי מעשי האונס הנוראים? הן לא מיואשות?

זה לא מקרה, לדעתי, שציפי לבני – שעברה פמיניזציה רצינית בשנים האחרונות – לא הסכימה לשבת בממשלה של נתניהו, ומופז כן. הגברים מזהים את הסכנה החיצונית ומבינים שצריך להתאחד מולה. אבל מבחינת הפמיניסטיות המיליטנטיות – הסכנה האמיתית היא הגברים עצמם.

בשנתיים האחרונות פירסמו עיתונאי 'מעריב', בן כספית, בן-דרור ימיניוקלמן ליבסקינד, שורה של תחקירים חשובים על מעללי "הקרן החדשה לישראל" ונשיאת הקרן, פרופ' נעמי חזן, לשעבר חברת כנסת מטעם מרצ. התמונה העולה מהתחקירים היא של גוף המממן ומכוון מערך של ארגוני "זכויות" שמחליש את המדינה ואת צה"ל.

למרבה הצער, התמונה המבהילה הזו היא רק קצהו של קרחון ענק מימדים. בכדי לראות את הקרחון לעומקו, עלינו להרכיב על חוטמינו משקפי תלת-מימד מיוחדים, שיחשפו לעינינו את מימד הפוליטיקה המגדרית. אלה אותם המשקפיים דרכן צופות נשים פמיניסטיות בעולם הסובב אותן, רק שאנחנו נביט דרכם מבלי לוותר על הביקורתיות שלנו. כעת נגלה כי הרבה לפני  שנתמנתה לנשיאת "הקרן החדשה", הניחה חזן, ביחד עם חברותיה לממסד הפמיניסטי-מיליטנטי, את התשתית המגדרית למנגנון אותו היא מפעילה כיום באמצעות "הקרן החדשה".

מצויידים במשקפינו החדשים, בואו נצלול 20 שנה אחורה במימי הזמן הקפואים, לשנת 1992. באותה שנה הקימה ח"כ-דאז חזן את הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, בשיתוף עם ח"כ יעל דיין (עבודה). חה"כ לימור לבנת ונעמי בלומנטל (ליכוד) צורפו אף הן, לאחר שעברו "הכשרה" אידיאולוגית בידי עמותת "שדולת הנשים", והפכו בכך מרצונן החופשי לעלי תאנה עבור מפעל של שמאל קיצוני. "שדולת הנשים", שחזן נמנית עם המייסדות שלה, היתה באותן שנים ארגון דגל של "הקרן החדשה". חזן, מצידה, היתה חברת הנהלת "הקרן החדשה" לפני שנבחרה לכנסת.

559 הצעות חוק

הסוציולוג-היסטוריון ד"ר עוז אלמוג קובע במאמר "ממצ'ואיזם לפמיניזם" כי רק בכנסת ה-13 וה-14 הוגשו 559 (חמש מאות חמישים ותשע) הצעות חוק פמיניסטיות על ידי שמונה חברות כנסת. היום אנו כבר בכנסת ה-18. חלק ניכר מהצעות החוק הללו הן פרי עבודתה של "שדולת הנשים", והן מוגשות לחברי הכנסת כאשר הן כבר מוכנות לחתימה והגשה.

בשנת 1995 הוקמה בכנסת הוועדה לזכויות הילד, ביוזמת חברת הכנסת הקומוניסטית תמר גוז'נסקי. זוהי ועדה משלימה לוועדה לקידום מעמד האישה, וכפי שהסברנו בעבר – והוכחש על ידי הדוברת המשותפת לשתי הוועדות – מדובר בכלים שלובים. יחדיו, מקדמות הוועדות גירסה מערבית של תפיסה קומוניסטית ישנה אשר מסכסכת בין אבות ואמהות ומחלישה את שניהם מול ילדיהם. פועלן המצטבר של הוועדות תרם לערעור יציבות התא המשפחתי במדינת ישראל והעניק כוח רב לעסקניות המגדר בכל הרמות.

בשנת 1998 הקימה חזן את הרשות לקידום מעמד האישה במשרד רוה"מ. זו זרוע ביצועית של המנגנון המגדרי, שנהנית מגישה ממסדית שוטפת לתקציבים, למשרדי הממשלה על כל יחידותיהם, לרשויות מקומיות, למפעלים ולארגונים בכל הרמות והגדלים. חזן עומדת עד עצם היום הזה בראש הוועדה המייעצת של הרשות, וגם אם ראש הרשות – ורד סוויד – באה כיום מהמרכז-ימין הפוליטי, הרי שעולם המושגים שהיא פועלת במסגרתו מוכתב על ידי חזן וארגוני הקרן. אותה הדינמיקה פועלת במקרה של הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, שבראשה עומדת לכאורה אשת ימין דתית, ח"כ ציפי חוטובלי.

מהפכה בצבא

ב-2001 הוקם גוף הקרוי "יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים" (יוהל"ן) במקום חיל הנשים של צה"ל, במסגרת מהפכה פנים-צבאית שהובילה חזן, ביחד עם נבחרת "חוקרות" אולטרא-שמאליות. חזן וחברותיה הוכרו כ"צוות מגדר" והתוו את קו הפעולה של יוהל"ן, תוך שהן מקבלות גישה בלתי-אמצעית לבסיסי צה"ל, למאגרי המידע שלו ולמפקדיו הבכירים ביותר.

המנגנון הפמיניסטי-מיליטנטי בישראל פועל בסימביוזה עם ממסד בינלאומי בעל קשר איתן לאו"ם והטיה אנטי-ישראלית מובהקת. חזן היא יו"ר ועדת ההיגוי הישראלית של גוף ששמו "נציבות הנשים הבינלאומית" (IWC), אשר פירסם עצומה ביום הראשון של מבצע "עופרת יצוקה" בו גינה את "הטבח" שמבצעים חיילי צה"ל בעזה. גוף זה מקדם מאז אמצע שנות ה-2000, ביחד עם עמותת "איתך-מעכּי" של "הקרן החדשה" והוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, חקיקה שנועדה לאפשר החדרת נשות שמאל ונשים ערביות לגופים ממשלתיים בעלי רגישות לאומית וביטחונית.

כל אחד מהסעיפים שהעלינו כאן ראוי, כמובן, לטיפול עיתונאי מעמיק ולבדיקה על ידי גורמים רשמיים כמו הכנסת. אם איננו רוצים לטבוע במצולות, עלינו לראות סוף-סוף את הקרחון, ולהיות מסוגלים להבחין בין מאבקים אמיתיים על טובתם של נשים וילדים לבין חתרנות חמורה המסכנת את כולנו – גברים, נשים וטף.

קישור בנושא:

אתר עמותת הפמיליסטים

פורסם בבלוג Velvet Underground של העיתונאית דבורית שרגל ב16 בפברואר 2012.

בעידן הפמיניזם המיליטנטי, העתונות הישראלית כבר לא ראויה בעיני לשם "עתונות", משום שהיא משתיקה את הפגיעה המאסיבית והשיטתית ביותר בזכויות אדם שמתרחשת במדינה. כוונתי לפגיעה בילדים ובאבות – ובנשים שאוהבות אותם – שמתבצעת תחת דגל הפמיניזם המיליטנטי. מכיוון שגם העתונות לוקה באותה מחלה שהשלטון לוקה בה, לקורבנות השיטה אין לאן לפנות במצוקתם. הממסד כולו נגדם ואילו "כלב השמירה" שומר על הממסד מפני הזכרים, להם הוא מותיר לכל היותר את זירת הטוקבקים (וגם זה לא, כפי שיראה מי שישרוד עד סוף הפוסט הזה).

הערה: אני משתמש במונח "פמיניזם מיליטנטי" בכדי לתאר זרם שאני רואה אותו ככת שלטונית לא-נבחרת הפועלת במקביל לשלטון הרגיל, בתחרות עמו ואף בחתירה תחתיו. אני מבין שרוב הנשים שרואות עצמן כפמיניסטיות לא יגדירו את עצמן כפמיניסטיות מיליטנטיות. מצד שני, גם רוב המוסלמים הפונדמנטליסטיים לא יגדירו עצמם ככאלה, וגם אנשי הימין הקיצוני לא יגדירו עצמם ככאלה. מי שמביט מבחוץ על תנועה, בעין ביקורתית, לא תמיד ישתמש באותם המונחים שבהם משתמשים חברי התנועה לגבי עצמם.

הנושא יכול למלא עשרה ספרים שמנים (רק שאף אחד לא ידפיס אותם בעידן הנוכחי), אבל זהו רק פוסט אורח בוולווט אנדרגראונד, לכן אסתפק בנגיעה קלה בשני נושאים: סיקור מקרי רצח במשפחה ודו"ח ועדת שניט. אפשר להרחיב בטוקבקים, שהם כנראה ממילא זירת הביטוי הטבעית שלי, כגבר שמסרב להיות "חדש".

הבית כשדה קרב

הדוגמה הבולטת לפמיניזציה של העתונות היא התייחסותה המוטה למקרי אלימות במשפחה – התייחסות התואמת את תיאוריית הפטריארכיה. לפי תיאוריה זו, הדומיננטיות הגברית בעולמנו נובעת מכך שגברים שולטים בנשים ובילדים בכוח הזרוע ובאיומים. שלטון אימים זה נסמך על ייצורה של תודעה כוזבת ("מיסתורין נשי") המשכנעת את האשה להיות "נשית" באופן שמתאים לאינטרס של הגברים, ועל מערכות קשרים בין החבר'ה הוותיקים (old boys) מבית הכנסת ומהצבא שמעניקות לגברים יתרון מתמיד בכל תחומי הכוח. לפי תפיסה זו, מתנהלת מלחמה של ממש בין המינים, ובמלחמה כמו במלחמה.

אם גבר רוצח אשה ו/או ילד/ים, יש לכך משמעות עמוקה בהרבה מאשר ל"סתם" רצח, בעיני הפמיניסטית המיליטנטית. לא מדובר באירוע פלילי, שמעצם הגדרתו הוא חריג המוקע על ידי החברה, אלא באקט של מלחמה. לפיכך, בעשור האחרון התקבע נוהג לפיו ידיעות מעין אלה הן כותרת ראשית ואייטם פותח במהדורה, בניגוד לרובן המכריע של הרציחות הפליליות האחרות. במקום להיות יבש ועובדתי, הסיקור שייך לסוג האמוציונאלי: הסצינה מתוארת כ"מחזה מחריד", והרצח הוא "מזעזע".

מראים לנו את כתמי הדם על הריצפה, את הגופה על האלונקה, ומתארים את בכיים של היתומים. הכתב יודע כבר שמצפים ממנו לציין אם קדמו לרצח תלונות במשטרה או לא. הרעיון היסודי שעובר לציבור – ולשוטרים – הוא שאילו פעלה המשטרה כראוי, היא היתה מונעת את הרצח.

הסיקור הזה תואם את התפיסה לפיה משפחה שיש בה אבא, אמא וילדים היא "רעה חולה" , כפי שכתבה פעם קמפיינרית ארגוני הנשים, דורית אברמוביץ'. אברמוביץ' מתארת בראיון של "הטלוויזיה החברתית" סוג של שליטה של הארגונים הללו על העתונות, ולדעתי היא עוד מצטנעת.

לעומת הסיקור מקרי הרצח ע"י גברים, שתואמים את תאוריית הפטריארכיה, כאשר אשה רוצחת גבר או ילד, הסיקור נוטה להיות מינורי – ואף אוהד. אולי הדוגמה הבוטה ביותר לכך בשנים האחרונות היתה כתבתה של בילי מוסקונה-לרמן על רגינה קרוצ'קוב, שהטביעה למוות את בנה בן הארבע, מיכאל, בגיגית. הכתבה נפתחה במילים "הלב שלי עם רגינה." פמיניזם או לא, כל קוראת עם לב המחובר לחוט שידרה מוסרי אמורה לחוש קבס כבר מהמשפט הזה.

כאשר מזל אוחנה מיבנה שחטה את בעלה יחיאל עם סכין מטבח, הכותרת ב-Ynet נתלתה בגירסתו הבלתי-סבירה של סניגורה, כאילו הסכין "עפה" לה מהידיים  – גירסה שנדחתה בהמשך בבית המשפט. כעבור שנה וחצי, כאשר בית המשפט שלח את אוחנה למאסר עולם, כמו כל רוצח – Ynet הבהיר שגזר הדין אינו מקובל עליו: "מדובר בגזר דין חריג בחומרתו לגבי עבירות של אלימות במשפחה," קבעה כותרת המשנה. זוהי כמובן הטעייה. בית משפט הרי חייב לשלוח רוצחים למאסר עולם. הכוונה של העורכ/ת היתה, כמובן, שהעונש "חריג" כשאשה היא הרוצחת. מי שמכיר את האופן שבו בתי המשפט מושפעים מכותרות בעתונות יכול לנחש שהיתה מטרה באמירה הזו. ואכן, סעיף הרצח הומתק בעליון. גם עונשה של אוחנה הופחת לתשע שנים, והיא מסתובבת מן הסתם בינינו.

אני מבין שעבור נשים שרואות את העולם דרך משקפיים פמיניסטיים-מיליטנטיים, גם נשים שרוצחות גברים וילדים הן קורבנות. אולי יש פה חשש מסויים מהתעוררותה של חמלה: אם הרוצחות אינן בהכרח קורבנות, ייתכן שדווקא הגברים הם לפעמים קורבנות, ואם הגברים הם לפעמים קורבנות, השקפת העולם הדיכוטומית והקרה של הפמיניזם המיליטנטי מאויימת. בכל מקרה, ראוי לזכור שלא כל צרכני העתונות הישראלית הם נשים פמיניסטיות. כשאני, למשל, קורא ידיעות כאלה, אני חש בחילה פיזית – כי אני יודע שדמי מותר, וכמו שהסכין עפה "בטעות" וחדרה 13 ס"מ לתוך צווארו של יחיאל, סכין אחרת יכולה לעוף בטעות ביום מן הימים לתוך הצוואר שלי, והרוצחת תקבל יחס סלחני.

היתה ועדה? אז מה!

אם במערכות העתונות פועל זרם שמסוגל להצדיק שפיכת דם של ילדים והפיכתם ליתומים, ברור שגם לגבי הפרדת אבות מילדיהם בגירושין, והקזת דמים מסוג אחר – מזונות, למשל – אין לצפות לסיקור הוגן.

ועדת שניט מונתה ב-2005 בכדי לדון בביטול חזקת הגיל הרך האנכרוניסטית, המעניקה לנשים משמורת אוטומטית על ילדי גירושין מתחת לגיל 6 – ובפועל, גם על ילדים גדולים יותר. היא ישבה 6.5 שנים – פרק זמן בלתי נסבל באורכו. מסקנות הביניים שקראו לביטול החזקה פורסמו ב-2008, אך המסקנות הסופיות בוששו לבוא. חלפה שנה, ועוד שנה, ועוד אחת. על פי עדות של אחד מחברי הוועדה, בזמן זה הפעילו ארגוני הנשים "לחץ חסר תקדים בתולדות ועדות ממשלתיות על חברי ועדת שניט, במטרה להכניס סעיף שמבטיח את שליטת האם בילדים."

פעילי האבות הסיקו בשלב מסויים שנציגות הפמיניזם המיליטנטי בוועדה תוקעות את הדיונים בכוונה תחילה, וכי אם לא יפעילו לחץ נגדי על חברי הוועדה, היא תשב גם שבעים שנה ולעולם לא תשחרר את מסקנותיה. לכן הוסרו הכפפות בשנה וחצי האחרונה והתחילו משמרות מחאה, והזהרות כי של האבות כי לא יהססו לפנות לבית המשפט ולדרוש את הגשת המסקנות. למותר לציין שאיש לא נקט פעולה לא חוקית ואם מישהו היה נוקט פעולה שכזו, הוא היה נעצר מייד, מן הסתם. וזה לא קרה.

הלחץ עבד והוועדה שחררה נוסח סופי של המלצותיה, שהיו ידועות מכבר, לבטל את חזקת הגיל הרך לטובת מודל מעט יותר שוויוני. ארגוני הנשים יצאו לקרב. כמו בקרב הקודם שלהן, נגד השוואת גיל הפנסיה, מדובר במאבק אנטי-שוויוני בעליל בו דורשים הארגונים זכות-יתר משמעותית ביותר, בסתירה למסקנותיה של ועדת מומחים שמונתה במיוחד בכדי לבדוק את הנושא. אבל הארגונים האלה כל כך בטוחים בעצמם כיום, שהם אפילו לא מתנצלים על עמדות צבועות שכאלה.

כצפוי, גייסו הארגונים את גיסותיהם התקשורתיים למערכה. ב"לונדון וקירשנבאום" ראיינו את ד"ר רות הלפרין-קדרי – אולי הדמות הבולטת בהנהגה הפמיניסטית-מיליטנטית באקדמיה – אבל שכחו להציב מולה מישהו שיציג את הצד הנגדי. ראיון דומה עם הלפרין-קדרי נערך בתוכנית המשפטית של משה נגבי ב"קול ישראל". ענת דולב ראיינה באותה תחנה את בילי מוסקונה-לרמן – עמה היתה בהסכמה מלאה, כמה מפתיע – ואילו בן כספית ראיין ב"עושים סדר" של ערוץ 2 והחינוכית את עו"ד ענבר שנהב, שהתנגדה למסקנות ועדת שניט, ללא מרואיין מאזן כלשהו.

היו גם אייטמים מאוזנים יותר, בגלי צה"ל, בערוץ 10 ובערוץ 1.

לאחר שהשר יעקב נאמן אימץ את המלצות הוועדה, פנתה אל פעילי האבות כתבת "סופשבוע" של מעריב, ליאת שלזינגר, עם סדרת שאלות ממנה היה ברור שהיא מתכננת כתבה שתציג אותנו באור נלעג ושלילי. ואכן, הכתבה שהוצגה כתחקיר – ניסתה לצייר את הפעילים כחבורה אלימה ומרושעת, ולבטל את הלגיטימיות של ועדת שניט, משום שכביכול הושפעה על ידי איומי האבות.

בצעד נדיר של פרגון בין-עיתוני, חיזקה צפי סער את המסר ב"הארץ". "חברי הוועדה בוודאי פעלו מתוך כוונות טובות ובצורה מקצועית ושקולה מבחינתם," כתבה, "אבל גם הם בני אדם ולא יכלו שלא להיות מושפעים מהלחצים המאיימים והברוטליים שהופעלו עליהם. האם ייתכן שגורלם של מאות אלפי ילדים במדינת ישראל יוכרע בנסיבות כאלה?"

ח"כיות פמיניסטיות-מיליטנטיות העלו טענות דומות כמה ימים קודם לכן בדיון שנערך בכנסת. הדיווח על הדיון ב-Ynet היה די מאוזן, אבל מישהו לא התאפק והכניס תמונה משונה של ח"כ יוליה שמאלוב-ברקוביץ', ממנה קשה בכלל לזהות אותה. התמונה הזו הוכנסה גם בעבר לכתבה שתקפה את הח"כית על רקע תמיכתה בזכויות ילדים ואבות.

מילה אחת לא נכתבה ב"תחקיר" הפטרוני של מעריב על הטענות בדבר לחצים בלתי-לגיטימיים שהופעילו ארגוני נשים על ועדת שניט, או על הסחבת בדיוניה. אולי החלק החזק ביותר בכתבה היה האיור המאוס, שהציג נשות-בית קטנות וחסודות (האם אחת מהן מחזיקה שואב אבק לרהיטים או שנדמה לי?) וגברים רעים וחסונים שגונבים מהן את ילדיהן. מבלי לתת לחוק גודווין להיכנס לפעולה, אני מנסה לדמיין עיתון ישראלי מיינסטרימי שמזמין איור דומה לגבי כל מאבק אחר בין קבוצות באוכלוסייה – ולא מצליח. האם מישהו היה מעז לצייר כך ערבים, למשל?

"סופשבוע" אפילו לא מחדש הרבה. איור דומה, של  אב מרושע הגונב את כספיהם של אשתו ובנו, הופיע ב"הארץ" לפני 3.5 שנים, בעוד כתבה מוטה-להפליא של הגב' סער.

לאחר הודעתו של השר נאמן הרהיב מישהו ב-Ynet עוז ופירסם מאמר דעה של עו"ד יעל גיל, המהלל את מסקנות ועדת שניט. המאמר קיבל כ-200 תגובות, רובן אוהדות. זה לא מפתיע: סקר שערכה מינה צמח בערך כאשר מונתה ועדת שניט הראה כי רוב מוחלט של הציבור – כולל נשים! – מצדד ברעיון המשמורת המשותפת. מה שאומר הרבה על המידה שבה ארגוני הנשים אכן מייצגים את ציבור הנשים.

ארגוני הנשים גייסו מילואים ועברו משלב הבלימה לשלב ההבקעה. כעבור שבועיים, ב-13.2.12, התפרסם מאמר נגדי של עו"ד צבי טריגר. גם כאן, רוב התגובות היו בעד ביטול חזקת הגיל הרך – ונגד עמדת הכותב. כנראה שמישהו לא יכול היה להתמודד עם התוצאה הזו והטוקבקים הפסיקו להופיע, בהמשך היום שבו המאמר עלה לאתר. מאז ועד רגע הגשת הפוסט הזה (חמש בערב, יום רביעי, 15.2.12) לא מופיעים טוקבקים שנכתבו ביומיים האחרונים, למרות שידוע לי בוודאות מעדויות של פעילי אבות שהם כתבו טוקבקים רבים.

כשהייתי ילד, בשנות ה-70, טענו הפמיניסטיות (בצדק) שהגברים חשים מאויימים מיכולתן של נשים להצליח גם בתחומים שנחשבו גבריים. האם ייתכן שכיום, הפחד מהאמת עבר לצד השני?

פורסם בNRG, גיל רונן | 31/1/2012 18:11

אישה שירתה למוות בבעלה הורשעה בהריגה בלבד. ככה זה כשמערכת המשפט מפלה רוצחות לטובה ומטפלת בהן בכפפות של משי

ושוב אותה תחושת בחילה קלה אוחזת בגרון. מבזק קטן, לא יותר מזה, מבשר: "עשר שנות מאסר נגזרו על תושבת אילת שהרגה את בעלה."

ליליאנה מנדוזה מאילת, שעבדה כמאבטחת, הורשעה בהריגת בעלה, ארנסטו, לפני כשנה וחצי. הם חזרו מבילוי, הם רבו, היא היתה שיכורה, היא נטלה את אקדחה מהארון וירתה כדור אחד שחדר לחזהו של ארנסטו והרג אותו. בידיעות שפורסמו מייד לאחר הרצח צוטטו נציגי משטרה שאמרו שלא היו בידיהם כל תלונות קודמות על אלימות בין בני הזוג.

בהמשך, כמו בכל מקרה שבו אשה רוצחת גבר, הסנגוריה טענה כי הרוצחת סבלה מהתעללות. השופטת המחוזית רויטל יפה-כ"ץ קבעה כי הירי אמנם לא בוצע בהגנה עצמית אך סיכמה כי "לאור חרטתה הכנה של הנאשמת, ניסיונה להציל את המנוח לאחר הירי והעובדה שמדובר בירייה אחת בודדת, לצד התוצאה הקשה של המעשים והכלל בדבר כיבוד קדושת החיים, אנו גוזרים על הנאשמת מאסר בפועל למשך 10 שנים." מסקנה – אם לרצוח, אז בירייה אחת בלבד.

ארנסטו ז"ל כבר לא יכול להעיד ולטהר את שמו, ואילו התביעה שטופה ברוח פמיניסטית מיליטנטית, שאינה מכירה כלל בקיומה של המילה "רוצחת." הילדים העידו לטובת אמם, ממנה הם פוחדים מן הסתם. העתונות הישראלית, מצידה, יודעת לדווח רק על דפוס אחד של התעללות בין גבר ואשה. עבורה, אין נשים חולות ומסוכנות, אין נשים רעות ומניפולטיביות. זה רק באגדות.

שיטות שונות

גם כאשר שופטי המחוזי מרשיעים אשה ברצח, שופטי העליון תמיד ימירו את האישום להריגה, בערעור. למה? ככה. יש במחוזותינו כלל בלתי כתוב שנשמר בקפידה, לפיו אשה לא תורשע לעולם ברצח בן זוגה. בהרצאה מאלפת בכנס "פנים שונות לאלימות המשפחה" שנערך באחרונה במרכז האוניברסיטאי אריאל, סקר ד"ר יואב מזא"ה מהקריה האקדמית אונו שורה ארוכה של מקרים בהם נשים שרצחו את בני הזוג שלהן או התעללו קשות בילדיהן, קיבלו יחס מלטף ממערכת המשפט. ד"ר מזא"ה אף ידע לספר על מייל שקיבל מדמות בכירה בפרקליטות שהודתה בפה מלא כי הפרקליטות מפלה לטובה נשים, והצדיקה זאת ב"שיקולים חברתיים והיסטוריים."

לכאורה, מקרים שבהם אשה רוצחת גבר הם נדירים יותר ממקרים שבהם גבר רוצח אשה. אלא שיש כאן תעתוע סטטיסטי: מה שנכון הוא שיש יותר גברים מנשים שרוצחים בשיטות גבריות. אבל כשמדובר בשיטות רצח נשיות, הנתונים שונים לגמרי.

תגיד תודה ארנסטו

השיטה הפופולארית ביותר לחיסול גברים בידי נשים כיום היא השימוש בעלילות שווא. מגישים תלונות כוזבות נגד הבעל, מרחיקים אותו מילדיו, נוטלים את רכושו וכספו, ואז פשוט נותנים לו להתאבד, או למות משברון לב, או סתם להפוך למת-חי. בנובמבר האחרון אישר נציג משרד החוץ, ארתור לנק, בפני ועדת האו"ם לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בז'נבה, כי מתוך כ-400 התאבדויות בשנה בישראל, 150 הן של גברים גרושים.  

רבים מהאבות המתאבדים הללו ויתומיהם הם למעשה קורבנות של המדינה, אשר פיתחה מערכת שתפקידה לנתק אותם אלה מאלה. ח"כ עתניאל שנלר הפנה ב-.10.1.12 שאילתה במליאת הכנסת לשר הרווחה, משה כחלון, לגבי השימוש המופרז של עובדות סוציאליות בהפניית ילדי גירושין ל"מרכזי הקשר", שם הם רואים את אבותיהם פעם בשבוע למשך כשעה, תחת פיקוח צמוד. כחלון לא הכחיש את הנתון המדהים לפיו בישראל, שיעור ההפניה למרכזי הקשר גבוה פי ששה מהממוצע בעולם המפותח.

תחשבו על זה: המדינה אישרה רשמית כי כשלושה גברים גרושים מתאבדים מדי שבוע. אבל בעתונות לא תקראו עליהם מילה. תגיד תודה, ארנסטו, לפחות את שמך הזכירו.

קישורים בנושא:

• גם אישה יכולה לרצוח

• ולנשים מותר לרצוח?

• בישראל, אישה לא תורשע ברצח

• נשים שרוצחות יותר מדי

בשם האבות המעוכים - גיל רונן, פורסם בNRG ב16.1.2012

משמיצים אותנו, מתעלמים מזכויותינו, משסים בנו את השוטרים ומציגים אותנו כאלימים - אבל בסוף האמת תנצח. תגובה לבילי מוסקונה-לרמן

בילי מוסקונה-לרמן הקדישה טור ארוך, רצוף באי-דיוקים ובהרבה רצון רע, לכנס הפמיניסטי-מיליטנטי שהתקיים באוניברסיטת בר-אילן לפני כשבועיים, ולמערך האבטחה הכבד-יחסית שליווה את קיומו. המערך הזה נדרש – כך טענה – בשל פעולת מחאה של "לובי גברי חזק" שהתרחשה בעת האירוע. מוסקונה-לרמן אף מצטטת אמירה מתלהמת שהופיעה, לדבריה, בדף הפייסבוק הפרטי של אחד הפעילים, כהוכחה לכך שהאבטחה היתה חיונית.

בואו נעמיד דברים על דיוקם. איני יודע מה באמת כתב או לא כתב אותו פעיל אלמוני שמוסקונה-לרמן מצטטת, אבל מי שרוצה לראות גם אמירות אנטי-גבריות קיצוניות של נשים לא צריך להיכנס לדף פייסבוק פרטי של אף אחת. הוא יכול להיכנס לפורום פמיניזם בפורטל האינטרנט הקרוב אליו, או סתם לקרוא טוקבקים למאמרים על חשודים בהטרדה מינית. אם לנשים מותר לדבר שטויות, גם לגברים מותר לדבר שטויות. מכל מקום, ברור שמארגני המחאה לא תכננו שום אלימות, ואכן לא היה שם שום דבר שאפילו מזכיר אלימות.

המחאה התמצתה בהענקת פרחים לעובדות סוציאליות, חלוקת סטיקרים בנוסח "אשה שווה לא פחות ולא יותר מגבר" ו"גבר שווה לא יותר ולא פחות מאשה", והנפה של כמה שלטים שבהם שונה הלוגו של בר אילן ל"בת אילן". היו גם כמה אבות ששמו איזולירבנד על הפה, כמחאה על השתקתם.

אין ארגוני אבות חזקים

היו שם פחות מ-30 אבות. הלוואי שהמחאה היתה גדולה יותר – אבל לצערי, בניגוד לדבריה של מוסקונה-לרמן, אין ארגוני אבות חזקים. יש עשרות אלפי אבות גרושים שהמדינה הזו מחקה אותם וחיסלה אותם באכזריות שלא תתואר, למרות שלא עשו שום דבר שמצדיק ענישה. מדובר בבני אדם רגילים לחלוטין, אזרחים טובים ואפילו טובים מאוד, שמצאו עצמם יום אחד נרדפים על ידי רשויות החוק בשל עבירות פליליות חמורות שלא ביצעו. במקביל ניטלה מהם הזכות לשהות במחיצת ילדיהם, בשל "מסוכנות" ערטילאית שלא צריך להוכיח ואי אפשר להפריך. הם הורחקו מבתיהם ורכושם נלקח מהם. הם הושמצו בקרב חבריהם ומכריהם. הם אולצו לשלם לנשותיהם-לשעבר סכומי עתק שלא היו ברשותם, ובצר להם עברו לגור אצל ההורים הזקנים, בקרוואנים או במחסנים. חלקם נעצרו לתקופות ארוכות בשל עלילות זדוניות או בשל חובות כספיים, והפכו לשכניהם של אנסים ורוצחים בתאי בתי סוהר צואים.

יש מאות אלפי גברים שמודעים למה שקרה לאותם עשרות אלפים וחיים בפחד שזה יקרה גם להם. יש כמה אלפי גרושים ש"מסתובבים" בכמה עמודי פייסבוק המוקדשים לנושא, ויש 150 או 200 פעילים, שמאוגדים ב-4 או 5 קבוצות עם דגשים רעיוניים שונים, וטרם נמצאה הנהגה שתצליח לגבש ולהוביל אותם במחאה אפקטיבית. מדובר בתנועה זעירה ללא שום תקציב, של אנשים שבורים, הורים שכולים לילדים חיים. זו התנועה שמוסקונה-לרמן רוצה שתפחדו ממנה.

כל רצח של אישה הוא סיבה להתגולל על כלל הגברים

בעת האחרונה הצליחה התנועה, בקטנה, לעקוף את מסך ההשתקה של מנגנון הדיכוי הפמיניסטי-מיליטנטי, שהשפעתו בעיתונות גדולה. כאבם של הקורבנות נחשף באחרונה מדי פעם בתוכנית "העולם הבוקר" בערוץ 2, ובתוכנית "המילה האחרונה" בגל"צ. סיפורם של מרכזי הקשר האיומים אליהם נשלחים ילדים להיפגש עם אבותיהם לשעה בשבוע, תחת פיקוח משפיל של עובדת סוציאלית, סופר השנה בתוכנית הלילית של דנה ספקטור ורן שריג בערוץ 24, ובפוסט אחד בבלוג של מנחם בן, כאן ב"מעריב".

הפריצה הגדולה ביותר בשנה באחרונה באה בזכות ח"כ יוליה שמאלוב-ברקוביץ', שהרימה לפני כשנה את דגל המאבק נגד מה שהיא מכנה "הג'יהאד הפמיניסטי" באומץ רב ולא נרתעה, למרות קיתונות של בוז וארס ששפכו עליה הפמיניסטיות המיליטנטיות.

עדיין, מרבית הפוליטיקאים והעיתונאים חוששים למתוח ביקורת על ההתאכזרות הפמיניסטית-מיליטנטית לאבות ולילדים, שמא יבולע להם. מכונת התעמולה וההמרדה של ארגוני הנשים עובדת היטב. ציון "יום האשה הבינלאומי" (חג סובייטי, אגב) ו"יום המאבק באלימות נגד נשים" מדי שנה מבטיח שהתעמולה אף פעם לא תרד מסדר היום למשך זמן רב מדי. בין לבין, כל רצח של אשה הוא סיבה טובה להתגולל על כלל הגברים בישראל, ותמיד אפשר גם לדבר על הדרת נשים, פערי שכר, ושאר נושאים שמתאימים לאג'נדה האנטי-גברית. כל מחאה של אבות מוגדרת מראש כ"אלימוּת" והסיכוי שטענותיהם יקבלו סיקור הוגן ב"עושים צהריים", או תחקיר ב"עובדה" אפסי.

התרגיל האכזרי שהוציא אותנו למחות

מרבית התקוות של פעילי תנועת האבות הקטנה והמיוסרת התנקזו בשנים האחרונות לדיוניה של ועדה בראשות פרופ' דן שניט, אשר נועדה לתת אלטרנטיבה ל"חזקת הגיל הרך" המיושנת והפטריארכאלית, שמעניקה לנשים את הילדים באופן אוטומטי בגירושין. הוועדה ישבה שש וחצי שנים ארוכות, וכיום ברור שאם הדבר היה תלוי בנציגות הפמיניזם המיליטנטי בוועדה, היא היתה יושבת עוד 60 שנה בלי לפרסם מסקנות סופיות. ח"כ זהבה גלאון קראה בגלוי לקבור את מסקנות הוועדה "קבורת חמור". לחץ של פעילי אבות גרם לוועדה לפרסם בכל זאת את מסקנותיה, המבטלות את החזקה המפלה ומאמצות גישה יותר שוויונית לשאלת ההורות אחרי גירושין.

במקביל יושבת עוד ועדה – בראשות פרופ' פנחס שיפמן – שאמורה להמליץ לגבי נוסחה לחישוב תשלומי מזונות בגירושין. גם כאן צפויה הוועדה להמליץ על נוסחה שוויונית והגיונית, שתתחשב בהכנסות של שני בני הזוג ולא תאפשר, לדוגמה, לאשה שמרוויחה 12,000 ₪ לקחת 5,000 ₪ לחודש מגבר שמרוויח חצי ממנה, לטובת שני ילדים שהוא ממילא מכלכל במחצית מימות השבוע. עיוותים מעין זה נפוצים מאוד תחת השיטה הקיימת, וארגוני הנשים חושבים שזה בסדר גמור.

הכנס בבר-אילן עורר כעס ותסכול אצל האבות משום שהוא המחיש שגם סיום דיוני ועדת שניט לא יביא את הגאולה בעתיד הנראה לעין. הכנס נערך תחת הכותרת המעליבה והמזלזלת "הקימותי ועדה" ונוהל על ידי פמיניסטית לוחמנית במיוחד בשם ד"ר רות הלפרין-קדרי, ראש מכון רקמן לקידום מעמד האשה, בשיתוף עם ד"ר דפנה הקר מהחוג למגדר באוניברסיטת ת"א, מייסדת ומנהלת ארגון "איתך-מעכי" הקיצוני של הקרן החדשה לישראל. שניט ושיפמן השתתפו בכנס, אבל הלפרין-קדרי והקר בעצם עשו מהם צחוק: בחלקו הראשון והסגור של הכנס השתתפו מאות עובדות סוציאליות ששמעו הרצאות מפיהן של שלוש דוברות, שכולן מתנגדות לביטול חזקת הגיל הרך.

הרעיון של המארגנות ברור למדי, למי שמכירים את המניפולטיביות הפמיניסטית-מיליטנטית: תנו לשניט להרגיש חשוב ולשאת נאומים. אנחנו נדאג, באמצעות נציגותינו בכנסת, שהמלצותיו לא יגיעו לכדי חקיקה וייבלמו בוועדה לקידום מעמד האישה. במקביל, נתדרך את העובדות הסוציאליות להתעלם מהמלצות ועדת שניט וניתן להן כלים להילחם בכל אבא שיבקש מבית המשפט לפסוק לו משמורת שוויונית ברוח המלצות הוועדה.

התרגיל האכזרי הזה הוליד את המחאה. לא הופתענו מהפעלת המשטרה נגדנו. אנו, פעילי האבות, רגילים לכך שנוטלים את זכויות היסוד שלנו, משסים בנו את השוטרים ומציגים אותנו כאלימים. הטור של מוסקונה-לרמן לא מעלה ולא מוריד, והאמת תנצח.

אחת הטעויות או ליתר דיוק ההטעיות המקוממות ביותר היא המחשבה כאילו בעידן של שוויון, גברים ונשים יוכלו להתחרות ביניהם כשווים מול שווים באופן שקול והוגן ורק מי שבאמת טוב יותר ינצח בין אם מדובר בתחרות כלשהי, התמודדות על מקום עבודה, תפקיד בכיר וכו'. בפועל המציאות מוכיחה אחרת לחלוטין - שלא משנה בכלל התחרות והתהליך שצריכים לעבור המתחרים/מתמודדים, בסופו של דבר הזכייה משוריינת מראש לטובת האישה ויעשו הכל כדי שהיא תנצח.

אני מעולם לא אשכח את פניו ההמומות ודמעות העלבון של נציג עולי אתיופיה במפלגת העבודה בראשות אהוד ברק שבזמנו פשוט נדחק החוצה מהרשימה עקב הקפצתה של אישה ממוצא רוסי למקומו. זה המחיש בצורה מחרידה איך האינטרס של קידום ושריון מקומות לנשים עולה בהרבה על קידום עניינם של עולי אתיופיה, האוכלוסייה הכי מוזנחת ומקופחת בחברה הישראלית. זה מוכיח עד כמה הכלי הזה המכונה אפליה/העדפה מתקנת הוא מכוער, גועלי, מפלה ופוגעני ולא רק ביחסי המינים - גברים ונשים אלא מזיק לחברה כולה לטווח הארוך.

הבעיה שניתן למצוא מדיניות אפלייתית זו לא רק בפוליטיקה אלא בכל תחומי החיים: לאחרונה חבר טוב שלי התמודד בתחרות שגריר להודו במסגרתה הזוכה היה נשלח להודו בתור יחצ"ן של החברה לתקופה של כמה חודשים טובים. התחרות נמשכה מספר חודשים ובסופו של דבר מתוך עשרות מועמדים, חבר שלי הגיע לגמר הסופי מול מתמודדת בודדה אחת. רק הוא והיא עמדו בכל התנאים, הדרישות והמשימות ונמצאו מתאימים ביותר לתפקיד. שופטי התחרות הודו שמאוד קשה להם להכריע כי שניהם נמצאו מתאימים ביותר ואם זה היה אפשרי, היו שולחים את שניהם. ההכרעה התעכבה אך בסופו של דבר הצוות בחר את האישה ואפילו לא הסתיר את העובדה שהם בחרו בה בגלל היותה אישה - הם אמרו זאת בגלוי.

ניסיתי להזהיר את החבר שכל תחרות בה גבר מתמודד מול אישה היא תחרות מכורה מראש ויעשו הכל כדי שהאישה תנצח ואם זה לא יעזור - בגמר - יעדיפו מראש את האישה. ייחלתי לו בהצלחה מכל הלב ובאמת רציתי שיזכה אך לא האמנתי לצערי שבחברה החולנית שבה אנחנו חיים, שבה יש שליטה מוחלטת לנשים, יש לו בכלל סיכוי מול אישה.

אני אישית הסתכסכתי קשות עם ידידה לשעבר, מעריצה "מורעלת" של תוכנית "כוכב נולד", כי טענתי ואני עדיין טוען שהתחרות כולה מכורה מראש ויעשו הכל כדי שתזכה אישה. "איך זה שזכו בעיקר גברים במהלך השנים??", היא שאלה בכעס. ההסבר שלי הגיוני ביותר: עקרונית התחרות אכן מאוד קשה, כל מתמודד שרוצה שיהיה לו בכלל סיכוי להשתתף צריך לעמוד מראש בתנאי קבלה נוקשים ביותר, לא רק מבחינת כישורי קול ושמיעה מוזיקלית אלא גם מבחינת מראה חיצוני, סגנון ומה הוא משדר כלפי חוץ.

בתור מוזיקאי מקצועי, הספיקה לי צפייה במספר עשרות אודישנים להבין שצוות השופטים מעניק מראש יחס מועדף למתמודדות-נשים ויחס עוין, חשדני ומזלזל כלפי כל מתמודד-גבר. ראיתי שהם נוהגים להתעלם מכל טעות אפילו משמעותית שמבצעת אישה, תוך כדי התייחסות רצינית לכל תירוץ שלה (אחת למשל אמרה שקר לה - אז הוציאו את כל ההפקה החוצה לשמש). לעומת זאת, הם מחפשים ממש בנרות כל טעות קטנה ביותר כדי להעיף מתמודדים זכרים ומספיקה אפילו פליטת פה קטנה כדי שישימו מתמודד זכר ללעג עד כדי דחייתו.

בתנאים כאלה, כשמראש הגברים שנכנסים לתחרות הם כאלה שעמדו בדרישות ובתנאים הכי נוקשים, הגיוני שבמהלך שלבי התחרות עצמה יהיו להם ביצועים טובים הרבה יותר מאשר לנשים המתמודדות שמראש וויתרו להם והורידו מהן את רמת הדרישות (כדי שיהיו יותר נשים מאשר גברים ע"מ להגדיל למקסימום את הסיכוי שבסוף תזכה אישה). בין היתר מי שמכריע זה גם אותם מעריצים ובעיקר מעריצות בנות טיפש עשרה שמחפשות כל דמוי "ג'סטין ביבר" שעבורו הן מוכנות "לסמס" ולהצביע.

אגב שימו לב שבכל שלבי הגמר של כל תוכניות "כוכב נולד" היו יותר נשים מאשר גברים. אינני חושב שזה מקרי. אבל גם זה לא מנע מהפמיניסטיות לבוא בדרישה לשריין לנשים את הזכיות, כפי שדרשה בגלוי הגברת הזאת. אנחנו אולי לא יודעים מה קרה מאחורי הקלעים אבל אני משוכנע שהלחץ השפיע כי בשתי העונות האחרונות זכו נשים.

מדיניות העדפת נשים קיימת למעשה בכל תחום, גם בעולם העבודה, בצבא, באקדמיה וכו'. בכל מקום נשים מקודמות ונבחרות לתפקידים רק בגלל היותן נשים תוך כדי שנציגות מאלפי ארגוני הנשים בישראל לא מפסיקות לקטר ולהתבכיין ש"הנשים מקופחות" ממש כמו מיליונר שצורח:"אין לי כסף!!" על קבצנים ברחוב (כנראה אנחנו הגברים, אנחנו הקבצנים).

מעבר לכך, ישנו אפילו חוק שקובע מפורשות שבכל מקרה שבו ישנו מועמד-גבר ומולו מועמדת-אישה עם אותם כישורים ונתונים זהים אחד לאחד - חובה להעדיף את האישה. החוק אומנם מתייחס לדירקטוריונים ממשלתיים ותפקידי ניהול אבל אין ספק שהוא משפיע ומקרין ישירות על כל התחומים וכל המעמדות.

לסיכום אני ממליץ בצער רב לכל גבר להימנע עד כמה שאפשר מלהיכנס לכל תחרות מול אישה כי זה משחק מכור מראש וגבר תמיד יפסיד. הרי אם לדוגמא גבר ינצח אישה במשחק טניס, כולם יגידו לו:"אתה לא הוגן, זאת לא חוכמה, אתה יותר חזק ממנה!" וכו'. אם האישה תנצח, כולם יצחקו לו, כולל ובעיקר נשים, "איך הפסדת לאישה, אתה כזה אפס". בכלל הקונספט הפמיניסטי של "האגו הגברי" זה בלוף חסר כל אחיזה במציאות כי אלה בעיקר הנשים שכל הזמן מודדות גברים ואת הגבריות שלהם במונחים של הצלחה, ניצחון והישגים כאלה או אחרים, בכל תחומי החיים.

כך בעצם יוצא, שהגבר תמיד מפסיד והאישה רק מנצחת.

ג'ק

ימית סול, ראיתי את קטע ההתנצלות שלך בקמפיין הפרסום למסטיק 'עלמה' של עלית אך אני נאלץ לדחות את התנצלותך מהנימוקים שאביא בהמשך דבריי. ראשית הדבר היחיד ששימח אותי שסוף סוף, אחרי 40 שנות פמיניזם קיצוני ושנאת גברים רצחנית, פונים לגברים כאל קבוצה בציבור, זה כבר מראה שיש הישג מסויים למאבק שלנו, לוחמי זכויות הגבר, להפסיק להתעלם מאיתנו כאילו היינו אוכלוסייה סוג ב' שבכלל לא ראויה ליחס כלשהו.

שנית, לא הופתעתי שבדיוק לאחר דברי ההתנצלות לכאורה, את מתחילה לדבר על "הגבר הרגיש", המתואר לעיתים כ"גבר החדש" - עוד גימיק פמיניסטי חלול מתוכן שבעצם מתאר עבד וכלי שרת שנועד רק לשרת את הנשים ולציית להן בנאמנות עיוורת, פרי יצירה של ארגוני פמיניסטיים קיצוניים כמו "התנועה לגבריות חדשה" של ד"ר חן נרדי שטוען ש"בכל גבר ישנו טרזן קטן שרוצה לשלוט בנשים".

את רק ילדה, ימית סול, אך רעיונות השנאה עליו מתבסס קמפיין מסטיק עלמה אותו ניסחו פרסומאיות פמיניסטיות (80 אחוז מתעשיית הפרסום נמצאת בידי נשים) קיים למעלה מ100. למעשה הקמפיין שלכם נראה לי כגלגול של קריקטורות גזעניות בהן תוארו בעבר ה"כושים" באמריקה כיצורים נחותים, עלובים, מלוכלכים, מגעילים, ניאנדרטלים ובעיקר קופים - בדיוק כמו בקמפיין בו את מככבת.

ראי לדוגמא פרסומת לסבון מלפני 100 שנים עם ציור של "כושי":

קריקטורה שמצאתי באתר גזעני שמטיף לעליונות הגזע הלבן:

קריקטורה ישנה של "תינוק כושי" המזכיר מאוד את הילד-קוף שהופיע בפרסומת של מסטיק עלמה:

אני חוזר ומדגיש: גם אותם גזענים באמריקה המכונים אדומי-עורף (Rednecks) בארה"ב, ממשיכים עד היום במסורת שלהם לתאר "כושים" כקופים בכל הזדמנות.

אז אני שואל: האם אינך רואה את הדמיון המצמרר והמזעזע בין הגזענות שלהם לגזענות שלך בקפמיין המשווה את הגברים לקופים?!?!?

ולפרסומאיות בעלות הגישה החזירית-שוביניסטית-נשית אני רוצה לומר: לא הפתעתן אותי כלל מאחר ונתקלתי לא מזמן בעבודה של סטודנטית לקולנוע שתיארה גברים לוחמי זכויות הגבר כ"אנשי מערות", "ניאנדרטלים" וקופים עם פסקול של ג'ונגל ברקע. היוצרת עוד בחוצפתה כתבה לי "דווקא היינו בבלוג שלך כתחקיר לסרטון הזה" ו"תחזור למערה שלך, בבקשה"!

בסופו של דבר אי אפשר לצפות ממני להתייחס ברצינות להתנצלות שבאה כה מאוחר, לאחר קפמיין שרץ שבוע שלם - מאות פעמים לעיני מיליוני צופים ועדיין יש לו אתר אינטרנט. עולם הפרסום הרי מתבסס על גישת הפרובוקציה וההתגרות המכוונת ותגובת השרשרת שמגיעה בעקבותיה ורק תורמת להצלחתו ופרסום המוצר כך שברור שמדובר בתרגיל שקוף ומוכן מראש.

למרות שאני אישית אהבתי את מסטיק עלמה בילדותי לפני למעלה מ20 שנה, אני חושב שלהשוות את הנשים הישראליות לעלמות זה פשוט מגוחך, עובדה שהן נעשות יותר ויותר אלימות ותוקפניות, במיוחד ה"עלמות" הצעירות כיום. שימו לב למשל לדוגמא הזאת של חברת הכנסת לשעבר ענבל גבריאלי:

אותי מדאיג הרבה יותר מה יהיה השלב הבא? מה עוד מתכננות פרסומאיות פמיניסטיות שונאות גברים שפשוט נהנות לפגוע, להשפיל, ללעוג ולהכניס כמה שיותר חזק לגברים ה"נחותים"?

ג'ק

קישורים בנושא:

המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון, המחלקה לקרימינולוגיה מזמינה אתכם להשתתף ביום עיון בנושא:

"פנים שונות לאלימות במשפחה": מבט מפוכח על קורבנות של אלימות במשפחה: נשים וגברים, ילדים וקשישים בהנחיית: ד"ר חגית בוני-נח

יום העיון יתקיים ביום ב', 21.11.2011, 9:00 - 15:00 באודיטוריום ראאב, בניין 52, קמפוס תחתון, במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון

למידע נוסף אנא פנו אל: גב' איילין אשרף, מזכירת החוג לקרימינולוגיה, טלפון:03-9765744
[email protected]

9:30 - 9:00 התכנסות וכיבוד

10:00 - 9:30 ברכות:

* פרופ' ישראל נבנצאל, דיקן הפקולטה למדעי החברה, המרכז האוניברסיטאי אריאל
* פרופ' שרה בן דוד, ראש המחלקה לקרימינולוגיה, המרכז האוניברסיטאי אריאל
* ח"כ אלכס מילר, יו"ר ועדת החינוך בכנסת וסגן יו"ר הכנסת

חלק א'
10:20 - 10:00 - "מדדים של בעיית האלימות במשפחה כלפי נשים, ילדים, קשישים וגברים: הטיה או מציאות אובייקטיבית?",
ד"ר חגית בוני-נח, המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון והמכללה האקדמית בית-ברל.

10:40 - 10:20 - "אלימות כלפי ילדים במשפחה", ד"ר (נצ"מ בדימ.) סוזי בן ברוך, לשעבר ראש מחלקת נוער במשטרה.

11:00 - 10:40 - "אלימות כלפי נשים במשפחה: איך מתגרשים ונשארים בחיים", גב' רונית לב ארי, קרימינולוגית ומומחית למניעת אלימות, לשעבר יו"ר הרשות לקידום מעמד האישה.

11:30 - 11:00 - הפסקה

חלק ב'

11:50 - 11:30 - "המורכבות בטיפול האכיפתי בעבירות של אלימות בין בני זוג", סגן ניצב אורנה נחמני ארזי עו"ד, ראש מדור נפגעי עבירות משטרת ישראל.

12:10 - 11:50 - "הסלחנות של מערכת המשפט כלפי אלימות נשית במשפחה", ד"ר יואב מזא"ה, עו"ד, הקריה האקדמית אונו, מכון ון ליר.

12:30 - 12:10 - "עמדות כלפי קורבנות של גברים בקרב שוטרים", ד"ר אינה לוי, המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון והמכללה האקדמית צפת.

13:00 - 12:30 הפסקה

חלק ג'

13:20 - 13:00 - "תלונות שווא על אלימות בתהליך הגירושין", חגית לב, עו"ד לענייני גירושין.

13:40 - 13:20 - "הקורבנות המושתקת של גברים", מר גיל רונן, עיתונאי

14:00 - 13:40 - "המאבק באלימות נגד זקנים - הורינו אינם שקי איגרוף!", ד"ר אבי ביצור, אוני' בר-אילן, המכללה האקדמית בית-ברל, מנכ"ל המשרד לענייני גימלאים לשעבר.

14:30 - 14:00 דיון בנושא "עתיד ההתמודדות והמניעה של קורבנות על רקע אלימות במשפחה" בהשתתפותם של: פרופ' שרה בן
דוד, מר גיל רונן, ד"ר חגית בוני-נח, ד"ר יואב מזא"ה, וד"ר אינה לוי.

מארגני יום העיון:
פרופ' שרה בן דוד, ד"ר חגית בוני-נח, ד"ר יואב מזא"ה, ד"ר אינה לוי, מר גיל רונן, ד"ר יעל אביעד-וילצ'יק

אחרי ההסתערות על דעת הציבור עם הקמפיין הבלתי-פוסק נגד ההפרדה בקווי המהדרין, הפמיניסטיות ממשיכות לחפש דרכים נוספות לחדור בצורה אגרסיבית לתוך העולם הדתי בשאיפה לכבוש קהל נשים גדול יותר ולשכנען שהן קורבנות דיכוי גברי אכזרי, שהגברים החרדים שונאים אותן ומנהלים נגדן מלחמה: עובדה שהחרדים (דגש על לשון זכר) מוצגים לעיתים קרובות כ"איום גדול יותר על החברה הישראלית מאשר ארגוני הטרור"!

אני אינני אדם דתי למרות שבהחלט יש לי אמונה עמוקה ואמיתית בבורא עולם. יש הרבה דברים בדת שמפריעים לי, מקוממים ומרחיקים אותי מהדת (כמו למשל טקס ברית המילה) אך עם זאת יש לזכור שזכותו הפרטית של כל אדם לחיות על פי אמונתו הדתית, זוהי זכות אדם בסיסית ביותר שאסור לנסות לשלול בטח לא באמצעות כפייה, פרובוקציות וענישה מפלצתית, כפי שעושות הפמיניסטיות לגברים דתיים כמו אותם צוערים אומללים שהודחו מקורס קצינים רק כי יצאו מהאולם בעת שירת חיילות.

המקרה הזה בצה"ל הוא שיא הצביעות, הציניות והשקר בו עושים שימוש מניפולטיבי וניצול בידי גורמים אינטרסנטיים 'טרמפיסטיים' כמו רבניות רפורמיות, עיתונאיות פמיניסטיות ונציגות ארגונים פמיניסטיים המתחזים לדתיים, הכל כאמור כדי להגיע לקהל יעד גדול יותר. עובדה: לפי חוקי צה"ל, זוהי זכותו של כל חייל וחיילת דתיים לדרוש להפרדה מגדרית - מתוך אתר יוהל"ן הרשמי (יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים) :

"...על פי פקודות צה"ל רשאי/ת חייל/ת אשר מקיימים אורח חיים דתי לבקש לעבור הכשרה במסגרת חד מגדרית, פקודה זו מתקיימת הלכה למעשה בקורסי היסוד וכן בקורסי פיקוד."

במילים אחרות, אפשר לראות שבפועל רק לחיילות יש את הזכות לדרוש שלא לפגוע ברגשותיהן הדתיים ולא לכפות עליהן לעשות משהו המנוגד לאמונתן. הגברים כמו תמיד נשארים חסרי כל זכויות ואפשרויות בחירה.

זכויות מול חובות

אחת המניפולציות המרכזיות שמפעילות הפמיניסטיות בנושא יהדות ודת היא הטשטוש המכוון של העובדה שעבור גברים יהודים מילוי מצוות ע"פ תורה (כמו לקום ב6 ולעיתים ב4 בבוקר כדי ללכת להתפלל כל יום בבית הכנסת) זה לא עניין של בחירה או זכות חופשית אלא חובה אבסולוטית, מוחלטת לחלוטין, שהעונש עליה הוא במקרה הטוב נידוי חברתי ועד עונש מוות בסקילה כפי שהיה מקובל לפני אלפי שנים כשנחקקו חוקי התורה, אך בעיקר עונשים משמיים, בבית דין של בורא עולם - מטען פסיכולוגי ופחד אימים שהגברים הדתיים חיים בצילו מאז שנולדו.

האם אותן פמיניסטיות "דתיות" שמבלבלות את השכל יומם ולילה על זכותן של הנשים להיאבק כדי להתפלל ולעסוק בתורה בדיוק כמו הגברים היו מוכנות לקחת על עצמן גם את העונשים האיומים על אי-מילוי של מצוות התורה? האם הן היו מוכנות לחשוף את ציבור הנשים הדתיות מגילאים רכים בילדותן לדברים המחרידים, האיומים, המפחידים והמרתיעים פסיכולוגית שיכולים לקרות להן אם לא ימלאו את כל מצוות התורה בדיוק כמו הגברים?? כמובן שלא!

אני מכיר גברים חרדים רבים, עיניהם בדרך כלל אדומות ונפוחות מעייפות וחוסר שינה, כל הזמן חיים בלחץ זמן ופחד שחלילה לא יספיקו להגיע לתפילה בזמן. אני בשום פנים ואופן לא מקנא בהם ולא חושב שיש למישהו זכות לטעון כאילו הם "מלקקי דבש" אם פסיכולוגית 24 שעות הם מחוייבים רק למלא מצוות, לשרת, להתפלל ולבצע כל מיני טקסים וריטואלים שונים (חלקם נראים לי מוזרים). זוהי עבדות פסיכולוגית משתקת ששום אישה לא מסוגלת בכלל לדמיין לעצמה, בטח לא בתקופתנו.

רבנים מסבירים שהסיבה בגללה לנשים יש פטור מרוב מצוות התורה הוא בגלל שחייהן הם בלאו הכי קשים ויש להן מספיק נטל אם זה להוליד ילדים ולגדל אותם, לעשות את עבודות הבית, לבשל, לנקות וכו', לכן התורה מתחשבת בהן. אבל הרי בתקופתנו זה אבסורד כי הנשים כיום לא מחוייבות לכלום, אפילו לא ע"פ תורה: אישה לא חייבת להתחתן, אישה לא חייבת להוליד ילדים, אישה לא חייבת לעבוד ואישה לא חייבת לפרנס אף אחד. אף אחד לא על הארץ ולא בשמיים יחשוב אפילו להעניש אישה על אי מילוי חובות כאלה או אחרות ובטח לא יכריח אותה לעשות משהו שהיא לא רוצה בלב שלם. עובדה זו יוצרת מציאות בה לנשים יש זכויות יתר וחופש מוחלט שגברים לא יעזו אפילו לחלום עליו אז עדיין לטעון ש"הנשים מקופחות" זה פשוט חוצפה שאין כדוגמתה.

אפרטהייד מגדרי

הטענה שההפרדה בין גברים ונשים בקהילות דתיות וחרדיות "מפלה ומקפחת את הנשים" היא אבסורד עד כי טמטום כי ראשית כל, ההפרדה היא מאוד סימטרית ומאוד שוויונית. אין שום דבר שהגברים מקבלים יותר מהנשים, כלום!! מעבר לכך, כמות הנשים העצומה שמגיעות לאירועי דת, לדוגמא 40,000 הנשים שהגיעו לטקס הגדול באצטדיון רמת גן לפני כחודש, מוכיחה שלא מדובר בדיכוי, החלשה או השפלה אלא להיפך - הנשים חשות מחוזקות, מוערכות ומחוזרות מעל ומעבר מכל קבוצה אחרת. יש אפילו רבנים ורבניות שטוענים ומלמדים כיום ש"האישה היא במעמד רוחני הרבה יותר גבוה מהגבר".

שנית, כפי שהסברתי בעבר, מי שמעודד בדלנות וקנאות מיגדרית ודורש ופועל כדי שתהיה הפרדה לא-שוויונית ולא סימטרית אלה הן הפמיניסטיות והן בלבד: בדומה למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה כיום יש יותר ויותר מקומות ציבוריים, שירותים שונים ומועדונים למיניהם תחת הכותרת "לנשים בלבד" בזמן שאין שום דבר מקביל עבור גברים (אולי חוץ מגברים הומוסקסואליים). אפשר למצוא זאת בכל מדינה מודרנית (כולל ישראל) שבה שולטות הפמיניסטיות ומכתיבות כל דבר באמצעות החוק.

אין גבולות לדמיון היצירתי של הפמיניסטיות כמו למשל החוק המוזר הזה (כן, אנחנו מדברים על מדינת ישראל!): לפי סעיף 211 בעבירת התחזות (עבירה פלילית לכל דבר) -

"גבר הנכנס בבגדי אישה למקום המיוחד לנשים דינו מאסר שנה אחת"

נתחיל בחלק השני של המשפט: מטריד אותי בעיקר ה"מקום המיוחד לנשים" - נוסח מאוד כללי ומעורפל שלמעשה יכול להיות כל מקום ציבורי, אפילו מרכז קניות שלם כמו קניון גבעתיים שנמצא תחת הקונספט "לנשים בלבד" ועלול להפוך כל עובר אורח ממין זכר ל"עבריין" ו"מסיג גבול"!

ניתן לראות שגם בחלק הראשון של הנוסח ישנה בעיה: הרי לפני 100 שנה אישה לא יכלה ללבוש מכנסיים כי זה נחשב "לבוש גברי". יש תרבויות, כמו הסקוטים, אצלם הלבוש המסורתי של גברים הוא חצאית (ולא ניכנס כרגע לכמות הבדיחות, ה"ירידות" והזלזול שיש נגד הסקוטים בגלל לבוש זה) מכאן ניתן ללמוד שהפמיניסטיות, שהן עובדתית השולטות והדומיננטיות ביותר בכל מה שקשור לחקיקה מיגדרית, מסוגלות ויהיו מסוגלות לבצע הפרדה שרירותית בין גברים ונשים באמצעות כוח החוק, המשטרה ומערכת המשפט, הפרדה שהיא גדולה, חזקה וחשוכה בהרבה אפילו מהמשטרים האפלים ביותר של מדינות כמו איראן ואפגניסטן.

הטיעון הכי מקומם וגזעני כדי להצדיק את רעיון ה"לנשים בלבד" הוא "כדי להגן על נשים מפני הטרדות מיניות" כי הוא בעצם הופך אוטומטית כל גבר לעבריין מין פוטנציאלי בהתבסס על נתונים ומחקרים מפוברקים, מנופחים שאין להם שום נגיעה במציאות, בזמן שבפועל נשים מטרידות מינית גברים לא פחות מאשר ההיפך אם זה בנגיעות גופניות, לבוש חושפני ביותר (עבירות 'התערטלות בציבור' ו-'חשיפה בלתי מהוגנת של הגוף'), אמירות ורמיזות מיניות עד כדי סחטנות.

לפי הפמיניסטיות זכותה של אישה להתהלך חצי עירומה בשכונה חרדית אבל לטעון שהיא מטרידה אותם מינית זה בעצם "בלתי לגיטימי" ו"חשוך"!!

בסופו של דבר האמת היא שיש כאן "מאבק" על שליטה פמיניסטית דיקטטורית וטוטאליטרית, אם הפמיניסטיות במדינות אירופה כמו שוודיה וגרמניה מסוגלות להכריח גברים להשתין בישיבה, אין למעשה שום גבול לכוח השליטה של הפמיניסטיות והבריונות שלהן.

יעקב

קישורים בנושא:

• הרב יצחק פנגר בשירות הפמיניסטיות
• כל ישראל חברות - חגי סגל
• בלוף "מסורבות הגט"
• די לכוחניות של קולך - גיל רונן
• גברים, היזהרו - חגי סרי-לוי