זכויות הגבר בישראל

פורסם בבלוג Velvet Underground של העיתונאית דבורית שרגל ב16 בפברואר 2012.

בעידן הפמיניזם המיליטנטי, העתונות הישראלית כבר לא ראויה בעיני לשם "עתונות", משום שהיא משתיקה את הפגיעה המאסיבית והשיטתית ביותר בזכויות אדם שמתרחשת במדינה. כוונתי לפגיעה בילדים ובאבות – ובנשים שאוהבות אותם – שמתבצעת תחת דגל הפמיניזם המיליטנטי. מכיוון שגם העתונות לוקה באותה מחלה שהשלטון לוקה בה, לקורבנות השיטה אין לאן לפנות במצוקתם. הממסד כולו נגדם ואילו "כלב השמירה" שומר על הממסד מפני הזכרים, להם הוא מותיר לכל היותר את זירת הטוקבקים (וגם זה לא, כפי שיראה מי שישרוד עד סוף הפוסט הזה).

הערה: אני משתמש במונח "פמיניזם מיליטנטי" בכדי לתאר זרם שאני רואה אותו ככת שלטונית לא-נבחרת הפועלת במקביל לשלטון הרגיל, בתחרות עמו ואף בחתירה תחתיו. אני מבין שרוב הנשים שרואות עצמן כפמיניסטיות לא יגדירו את עצמן כפמיניסטיות מיליטנטיות. מצד שני, גם רוב המוסלמים הפונדמנטליסטיים לא יגדירו עצמם ככאלה, וגם אנשי הימין הקיצוני לא יגדירו עצמם ככאלה. מי שמביט מבחוץ על תנועה, בעין ביקורתית, לא תמיד ישתמש באותם המונחים שבהם משתמשים חברי התנועה לגבי עצמם.

הנושא יכול למלא עשרה ספרים שמנים (רק שאף אחד לא ידפיס אותם בעידן הנוכחי), אבל זהו רק פוסט אורח בוולווט אנדרגראונד, לכן אסתפק בנגיעה קלה בשני נושאים: סיקור מקרי רצח במשפחה ודו"ח ועדת שניט. אפשר להרחיב בטוקבקים, שהם כנראה ממילא זירת הביטוי הטבעית שלי, כגבר שמסרב להיות "חדש".

הבית כשדה קרב

הדוגמה הבולטת לפמיניזציה של העתונות היא התייחסותה המוטה למקרי אלימות במשפחה – התייחסות התואמת את תיאוריית הפטריארכיה. לפי תיאוריה זו, הדומיננטיות הגברית בעולמנו נובעת מכך שגברים שולטים בנשים ובילדים בכוח הזרוע ובאיומים. שלטון אימים זה נסמך על ייצורה של תודעה כוזבת ("מיסתורין נשי") המשכנעת את האשה להיות "נשית" באופן שמתאים לאינטרס של הגברים, ועל מערכות קשרים בין החבר'ה הוותיקים (old boys) מבית הכנסת ומהצבא שמעניקות לגברים יתרון מתמיד בכל תחומי הכוח. לפי תפיסה זו, מתנהלת מלחמה של ממש בין המינים, ובמלחמה כמו במלחמה.

אם גבר רוצח אשה ו/או ילד/ים, יש לכך משמעות עמוקה בהרבה מאשר ל"סתם" רצח, בעיני הפמיניסטית המיליטנטית. לא מדובר באירוע פלילי, שמעצם הגדרתו הוא חריג המוקע על ידי החברה, אלא באקט של מלחמה. לפיכך, בעשור האחרון התקבע נוהג לפיו ידיעות מעין אלה הן כותרת ראשית ואייטם פותח במהדורה, בניגוד לרובן המכריע של הרציחות הפליליות האחרות. במקום להיות יבש ועובדתי, הסיקור שייך לסוג האמוציונאלי: הסצינה מתוארת כ"מחזה מחריד", והרצח הוא "מזעזע".

מראים לנו את כתמי הדם על הריצפה, את הגופה על האלונקה, ומתארים את בכיים של היתומים. הכתב יודע כבר שמצפים ממנו לציין אם קדמו לרצח תלונות במשטרה או לא. הרעיון היסודי שעובר לציבור – ולשוטרים – הוא שאילו פעלה המשטרה כראוי, היא היתה מונעת את הרצח.

הסיקור הזה תואם את התפיסה לפיה משפחה שיש בה אבא, אמא וילדים היא "רעה חולה" , כפי שכתבה פעם קמפיינרית ארגוני הנשים, דורית אברמוביץ'. אברמוביץ' מתארת בראיון של "הטלוויזיה החברתית" סוג של שליטה של הארגונים הללו על העתונות, ולדעתי היא עוד מצטנעת.

לעומת הסיקור מקרי הרצח ע"י גברים, שתואמים את תאוריית הפטריארכיה, כאשר אשה רוצחת גבר או ילד, הסיקור נוטה להיות מינורי – ואף אוהד. אולי הדוגמה הבוטה ביותר לכך בשנים האחרונות היתה כתבתה של בילי מוסקונה-לרמן על רגינה קרוצ'קוב, שהטביעה למוות את בנה בן הארבע, מיכאל, בגיגית. הכתבה נפתחה במילים "הלב שלי עם רגינה." פמיניזם או לא, כל קוראת עם לב המחובר לחוט שידרה מוסרי אמורה לחוש קבס כבר מהמשפט הזה.

כאשר מזל אוחנה מיבנה שחטה את בעלה יחיאל עם סכין מטבח, הכותרת ב-Ynet נתלתה בגירסתו הבלתי-סבירה של סניגורה, כאילו הסכין "עפה" לה מהידיים  – גירסה שנדחתה בהמשך בבית המשפט. כעבור שנה וחצי, כאשר בית המשפט שלח את אוחנה למאסר עולם, כמו כל רוצח – Ynet הבהיר שגזר הדין אינו מקובל עליו: "מדובר בגזר דין חריג בחומרתו לגבי עבירות של אלימות במשפחה," קבעה כותרת המשנה. זוהי כמובן הטעייה. בית משפט הרי חייב לשלוח רוצחים למאסר עולם. הכוונה של העורכ/ת היתה, כמובן, שהעונש "חריג" כשאשה היא הרוצחת. מי שמכיר את האופן שבו בתי המשפט מושפעים מכותרות בעתונות יכול לנחש שהיתה מטרה באמירה הזו. ואכן, סעיף הרצח הומתק בעליון. גם עונשה של אוחנה הופחת לתשע שנים, והיא מסתובבת מן הסתם בינינו.

אני מבין שעבור נשים שרואות את העולם דרך משקפיים פמיניסטיים-מיליטנטיים, גם נשים שרוצחות גברים וילדים הן קורבנות. אולי יש פה חשש מסויים מהתעוררותה של חמלה: אם הרוצחות אינן בהכרח קורבנות, ייתכן שדווקא הגברים הם לפעמים קורבנות, ואם הגברים הם לפעמים קורבנות, השקפת העולם הדיכוטומית והקרה של הפמיניזם המיליטנטי מאויימת. בכל מקרה, ראוי לזכור שלא כל צרכני העתונות הישראלית הם נשים פמיניסטיות. כשאני, למשל, קורא ידיעות כאלה, אני חש בחילה פיזית – כי אני יודע שדמי מותר, וכמו שהסכין עפה "בטעות" וחדרה 13 ס"מ לתוך צווארו של יחיאל, סכין אחרת יכולה לעוף בטעות ביום מן הימים לתוך הצוואר שלי, והרוצחת תקבל יחס סלחני.

היתה ועדה? אז מה!

אם במערכות העתונות פועל זרם שמסוגל להצדיק שפיכת דם של ילדים והפיכתם ליתומים, ברור שגם לגבי הפרדת אבות מילדיהם בגירושין, והקזת דמים מסוג אחר – מזונות, למשל – אין לצפות לסיקור הוגן.

ועדת שניט מונתה ב-2005 בכדי לדון בביטול חזקת הגיל הרך האנכרוניסטית, המעניקה לנשים משמורת אוטומטית על ילדי גירושין מתחת לגיל 6 – ובפועל, גם על ילדים גדולים יותר. היא ישבה 6.5 שנים – פרק זמן בלתי נסבל באורכו. מסקנות הביניים שקראו לביטול החזקה פורסמו ב-2008, אך המסקנות הסופיות בוששו לבוא. חלפה שנה, ועוד שנה, ועוד אחת. על פי עדות של אחד מחברי הוועדה, בזמן זה הפעילו ארגוני הנשים "לחץ חסר תקדים בתולדות ועדות ממשלתיות על חברי ועדת שניט, במטרה להכניס סעיף שמבטיח את שליטת האם בילדים."

פעילי האבות הסיקו בשלב מסויים שנציגות הפמיניזם המיליטנטי בוועדה תוקעות את הדיונים בכוונה תחילה, וכי אם לא יפעילו לחץ נגדי על חברי הוועדה, היא תשב גם שבעים שנה ולעולם לא תשחרר את מסקנותיה. לכן הוסרו הכפפות בשנה וחצי האחרונה והתחילו משמרות מחאה, והזהרות כי של האבות כי לא יהססו לפנות לבית המשפט ולדרוש את הגשת המסקנות. למותר לציין שאיש לא נקט פעולה לא חוקית ואם מישהו היה נוקט פעולה שכזו, הוא היה נעצר מייד, מן הסתם. וזה לא קרה.

הלחץ עבד והוועדה שחררה נוסח סופי של המלצותיה, שהיו ידועות מכבר, לבטל את חזקת הגיל הרך לטובת מודל מעט יותר שוויוני. ארגוני הנשים יצאו לקרב. כמו בקרב הקודם שלהן, נגד השוואת גיל הפנסיה, מדובר במאבק אנטי-שוויוני בעליל בו דורשים הארגונים זכות-יתר משמעותית ביותר, בסתירה למסקנותיה של ועדת מומחים שמונתה במיוחד בכדי לבדוק את הנושא. אבל הארגונים האלה כל כך בטוחים בעצמם כיום, שהם אפילו לא מתנצלים על עמדות צבועות שכאלה.

כצפוי, גייסו הארגונים את גיסותיהם התקשורתיים למערכה. ב"לונדון וקירשנבאום" ראיינו את ד"ר רות הלפרין-קדרי – אולי הדמות הבולטת בהנהגה הפמיניסטית-מיליטנטית באקדמיה – אבל שכחו להציב מולה מישהו שיציג את הצד הנגדי. ראיון דומה עם הלפרין-קדרי נערך בתוכנית המשפטית של משה נגבי ב"קול ישראל". ענת דולב ראיינה באותה תחנה את בילי מוסקונה-לרמן – עמה היתה בהסכמה מלאה, כמה מפתיע – ואילו בן כספית ראיין ב"עושים סדר" של ערוץ 2 והחינוכית את עו"ד ענבר שנהב, שהתנגדה למסקנות ועדת שניט, ללא מרואיין מאזן כלשהו.

היו גם אייטמים מאוזנים יותר, בגלי צה"ל, בערוץ 10 ובערוץ 1.

לאחר שהשר יעקב נאמן אימץ את המלצות הוועדה, פנתה אל פעילי האבות כתבת "סופשבוע" של מעריב, ליאת שלזינגר, עם סדרת שאלות ממנה היה ברור שהיא מתכננת כתבה שתציג אותנו באור נלעג ושלילי. ואכן, הכתבה שהוצגה כתחקיר – ניסתה לצייר את הפעילים כחבורה אלימה ומרושעת, ולבטל את הלגיטימיות של ועדת שניט, משום שכביכול הושפעה על ידי איומי האבות.

בצעד נדיר של פרגון בין-עיתוני, חיזקה צפי סער את המסר ב"הארץ". "חברי הוועדה בוודאי פעלו מתוך כוונות טובות ובצורה מקצועית ושקולה מבחינתם," כתבה, "אבל גם הם בני אדם ולא יכלו שלא להיות מושפעים מהלחצים המאיימים והברוטליים שהופעלו עליהם. האם ייתכן שגורלם של מאות אלפי ילדים במדינת ישראל יוכרע בנסיבות כאלה?"

ח"כיות פמיניסטיות-מיליטנטיות העלו טענות דומות כמה ימים קודם לכן בדיון שנערך בכנסת. הדיווח על הדיון ב-Ynet היה די מאוזן, אבל מישהו לא התאפק והכניס תמונה משונה של ח"כ יוליה שמאלוב-ברקוביץ', ממנה קשה בכלל לזהות אותה. התמונה הזו הוכנסה גם בעבר לכתבה שתקפה את הח"כית על רקע תמיכתה בזכויות ילדים ואבות.

מילה אחת לא נכתבה ב"תחקיר" הפטרוני של מעריב על הטענות בדבר לחצים בלתי-לגיטימיים שהופעילו ארגוני נשים על ועדת שניט, או על הסחבת בדיוניה. אולי החלק החזק ביותר בכתבה היה האיור המאוס, שהציג נשות-בית קטנות וחסודות (האם אחת מהן מחזיקה שואב אבק לרהיטים או שנדמה לי?) וגברים רעים וחסונים שגונבים מהן את ילדיהן. מבלי לתת לחוק גודווין להיכנס לפעולה, אני מנסה לדמיין עיתון ישראלי מיינסטרימי שמזמין איור דומה לגבי כל מאבק אחר בין קבוצות באוכלוסייה – ולא מצליח. האם מישהו היה מעז לצייר כך ערבים, למשל?

"סופשבוע" אפילו לא מחדש הרבה. איור דומה, של  אב מרושע הגונב את כספיהם של אשתו ובנו, הופיע ב"הארץ" לפני 3.5 שנים, בעוד כתבה מוטה-להפליא של הגב' סער.

לאחר הודעתו של השר נאמן הרהיב מישהו ב-Ynet עוז ופירסם מאמר דעה של עו"ד יעל גיל, המהלל את מסקנות ועדת שניט. המאמר קיבל כ-200 תגובות, רובן אוהדות. זה לא מפתיע: סקר שערכה מינה צמח בערך כאשר מונתה ועדת שניט הראה כי רוב מוחלט של הציבור – כולל נשים! – מצדד ברעיון המשמורת המשותפת. מה שאומר הרבה על המידה שבה ארגוני הנשים אכן מייצגים את ציבור הנשים.

ארגוני הנשים גייסו מילואים ועברו משלב הבלימה לשלב ההבקעה. כעבור שבועיים, ב-13.2.12, התפרסם מאמר נגדי של עו"ד צבי טריגר. גם כאן, רוב התגובות היו בעד ביטול חזקת הגיל הרך – ונגד עמדת הכותב. כנראה שמישהו לא יכול היה להתמודד עם התוצאה הזו והטוקבקים הפסיקו להופיע, בהמשך היום שבו המאמר עלה לאתר. מאז ועד רגע הגשת הפוסט הזה (חמש בערב, יום רביעי, 15.2.12) לא מופיעים טוקבקים שנכתבו ביומיים האחרונים, למרות שידוע לי בוודאות מעדויות של פעילי אבות שהם כתבו טוקבקים רבים.

כשהייתי ילד, בשנות ה-70, טענו הפמיניסטיות (בצדק) שהגברים חשים מאויימים מיכולתן של נשים להצליח גם בתחומים שנחשבו גבריים. האם ייתכן שכיום, הפחד מהאמת עבר לצד השני?

פורסם בNRG, גיל רונן | 31/1/2012 18:11

אישה שירתה למוות בבעלה הורשעה בהריגה בלבד. ככה זה כשמערכת המשפט מפלה רוצחות לטובה ומטפלת בהן בכפפות של משי

ושוב אותה תחושת בחילה קלה אוחזת בגרון. מבזק קטן, לא יותר מזה, מבשר: "עשר שנות מאסר נגזרו על תושבת אילת שהרגה את בעלה."

ליליאנה מנדוזה מאילת, שעבדה כמאבטחת, הורשעה בהריגת בעלה, ארנסטו, לפני כשנה וחצי. הם חזרו מבילוי, הם רבו, היא היתה שיכורה, היא נטלה את אקדחה מהארון וירתה כדור אחד שחדר לחזהו של ארנסטו והרג אותו. בידיעות שפורסמו מייד לאחר הרצח צוטטו נציגי משטרה שאמרו שלא היו בידיהם כל תלונות קודמות על אלימות בין בני הזוג.

בהמשך, כמו בכל מקרה שבו אשה רוצחת גבר, הסנגוריה טענה כי הרוצחת סבלה מהתעללות. השופטת המחוזית רויטל יפה-כ"ץ קבעה כי הירי אמנם לא בוצע בהגנה עצמית אך סיכמה כי "לאור חרטתה הכנה של הנאשמת, ניסיונה להציל את המנוח לאחר הירי והעובדה שמדובר בירייה אחת בודדת, לצד התוצאה הקשה של המעשים והכלל בדבר כיבוד קדושת החיים, אנו גוזרים על הנאשמת מאסר בפועל למשך 10 שנים." מסקנה – אם לרצוח, אז בירייה אחת בלבד.

ארנסטו ז"ל כבר לא יכול להעיד ולטהר את שמו, ואילו התביעה שטופה ברוח פמיניסטית מיליטנטית, שאינה מכירה כלל בקיומה של המילה "רוצחת." הילדים העידו לטובת אמם, ממנה הם פוחדים מן הסתם. העתונות הישראלית, מצידה, יודעת לדווח רק על דפוס אחד של התעללות בין גבר ואשה. עבורה, אין נשים חולות ומסוכנות, אין נשים רעות ומניפולטיביות. זה רק באגדות.

שיטות שונות

גם כאשר שופטי המחוזי מרשיעים אשה ברצח, שופטי העליון תמיד ימירו את האישום להריגה, בערעור. למה? ככה. יש במחוזותינו כלל בלתי כתוב שנשמר בקפידה, לפיו אשה לא תורשע לעולם ברצח בן זוגה. בהרצאה מאלפת בכנס "פנים שונות לאלימות המשפחה" שנערך באחרונה במרכז האוניברסיטאי אריאל, סקר ד"ר יואב מזא"ה מהקריה האקדמית אונו שורה ארוכה של מקרים בהם נשים שרצחו את בני הזוג שלהן או התעללו קשות בילדיהן, קיבלו יחס מלטף ממערכת המשפט. ד"ר מזא"ה אף ידע לספר על מייל שקיבל מדמות בכירה בפרקליטות שהודתה בפה מלא כי הפרקליטות מפלה לטובה נשים, והצדיקה זאת ב"שיקולים חברתיים והיסטוריים."

לכאורה, מקרים שבהם אשה רוצחת גבר הם נדירים יותר ממקרים שבהם גבר רוצח אשה. אלא שיש כאן תעתוע סטטיסטי: מה שנכון הוא שיש יותר גברים מנשים שרוצחים בשיטות גבריות. אבל כשמדובר בשיטות רצח נשיות, הנתונים שונים לגמרי.

תגיד תודה ארנסטו

השיטה הפופולארית ביותר לחיסול גברים בידי נשים כיום היא השימוש בעלילות שווא. מגישים תלונות כוזבות נגד הבעל, מרחיקים אותו מילדיו, נוטלים את רכושו וכספו, ואז פשוט נותנים לו להתאבד, או למות משברון לב, או סתם להפוך למת-חי. בנובמבר האחרון אישר נציג משרד החוץ, ארתור לנק, בפני ועדת האו"ם לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בז'נבה, כי מתוך כ-400 התאבדויות בשנה בישראל, 150 הן של גברים גרושים.  

רבים מהאבות המתאבדים הללו ויתומיהם הם למעשה קורבנות של המדינה, אשר פיתחה מערכת שתפקידה לנתק אותם אלה מאלה. ח"כ עתניאל שנלר הפנה ב-.10.1.12 שאילתה במליאת הכנסת לשר הרווחה, משה כחלון, לגבי השימוש המופרז של עובדות סוציאליות בהפניית ילדי גירושין ל"מרכזי הקשר", שם הם רואים את אבותיהם פעם בשבוע למשך כשעה, תחת פיקוח צמוד. כחלון לא הכחיש את הנתון המדהים לפיו בישראל, שיעור ההפניה למרכזי הקשר גבוה פי ששה מהממוצע בעולם המפותח.

תחשבו על זה: המדינה אישרה רשמית כי כשלושה גברים גרושים מתאבדים מדי שבוע. אבל בעתונות לא תקראו עליהם מילה. תגיד תודה, ארנסטו, לפחות את שמך הזכירו.

קישורים בנושא:

• גם אישה יכולה לרצוח

• ולנשים מותר לרצוח?

• בישראל, אישה לא תורשע ברצח

• נשים שרוצחות יותר מדי

בשם האבות המעוכים - גיל רונן, פורסם בNRG ב16.1.2012

משמיצים אותנו, מתעלמים מזכויותינו, משסים בנו את השוטרים ומציגים אותנו כאלימים - אבל בסוף האמת תנצח. תגובה לבילי מוסקונה-לרמן

בילי מוסקונה-לרמן הקדישה טור ארוך, רצוף באי-דיוקים ובהרבה רצון רע, לכנס הפמיניסטי-מיליטנטי שהתקיים באוניברסיטת בר-אילן לפני כשבועיים, ולמערך האבטחה הכבד-יחסית שליווה את קיומו. המערך הזה נדרש – כך טענה – בשל פעולת מחאה של "לובי גברי חזק" שהתרחשה בעת האירוע. מוסקונה-לרמן אף מצטטת אמירה מתלהמת שהופיעה, לדבריה, בדף הפייסבוק הפרטי של אחד הפעילים, כהוכחה לכך שהאבטחה היתה חיונית.

בואו נעמיד דברים על דיוקם. איני יודע מה באמת כתב או לא כתב אותו פעיל אלמוני שמוסקונה-לרמן מצטטת, אבל מי שרוצה לראות גם אמירות אנטי-גבריות קיצוניות של נשים לא צריך להיכנס לדף פייסבוק פרטי של אף אחת. הוא יכול להיכנס לפורום פמיניזם בפורטל האינטרנט הקרוב אליו, או סתם לקרוא טוקבקים למאמרים על חשודים בהטרדה מינית. אם לנשים מותר לדבר שטויות, גם לגברים מותר לדבר שטויות. מכל מקום, ברור שמארגני המחאה לא תכננו שום אלימות, ואכן לא היה שם שום דבר שאפילו מזכיר אלימות.

המחאה התמצתה בהענקת פרחים לעובדות סוציאליות, חלוקת סטיקרים בנוסח "אשה שווה לא פחות ולא יותר מגבר" ו"גבר שווה לא יותר ולא פחות מאשה", והנפה של כמה שלטים שבהם שונה הלוגו של בר אילן ל"בת אילן". היו גם כמה אבות ששמו איזולירבנד על הפה, כמחאה על השתקתם.

אין ארגוני אבות חזקים

היו שם פחות מ-30 אבות. הלוואי שהמחאה היתה גדולה יותר – אבל לצערי, בניגוד לדבריה של מוסקונה-לרמן, אין ארגוני אבות חזקים. יש עשרות אלפי אבות גרושים שהמדינה הזו מחקה אותם וחיסלה אותם באכזריות שלא תתואר, למרות שלא עשו שום דבר שמצדיק ענישה. מדובר בבני אדם רגילים לחלוטין, אזרחים טובים ואפילו טובים מאוד, שמצאו עצמם יום אחד נרדפים על ידי רשויות החוק בשל עבירות פליליות חמורות שלא ביצעו. במקביל ניטלה מהם הזכות לשהות במחיצת ילדיהם, בשל "מסוכנות" ערטילאית שלא צריך להוכיח ואי אפשר להפריך. הם הורחקו מבתיהם ורכושם נלקח מהם. הם הושמצו בקרב חבריהם ומכריהם. הם אולצו לשלם לנשותיהם-לשעבר סכומי עתק שלא היו ברשותם, ובצר להם עברו לגור אצל ההורים הזקנים, בקרוואנים או במחסנים. חלקם נעצרו לתקופות ארוכות בשל עלילות זדוניות או בשל חובות כספיים, והפכו לשכניהם של אנסים ורוצחים בתאי בתי סוהר צואים.

יש מאות אלפי גברים שמודעים למה שקרה לאותם עשרות אלפים וחיים בפחד שזה יקרה גם להם. יש כמה אלפי גרושים ש"מסתובבים" בכמה עמודי פייסבוק המוקדשים לנושא, ויש 150 או 200 פעילים, שמאוגדים ב-4 או 5 קבוצות עם דגשים רעיוניים שונים, וטרם נמצאה הנהגה שתצליח לגבש ולהוביל אותם במחאה אפקטיבית. מדובר בתנועה זעירה ללא שום תקציב, של אנשים שבורים, הורים שכולים לילדים חיים. זו התנועה שמוסקונה-לרמן רוצה שתפחדו ממנה.

כל רצח של אישה הוא סיבה להתגולל על כלל הגברים

בעת האחרונה הצליחה התנועה, בקטנה, לעקוף את מסך ההשתקה של מנגנון הדיכוי הפמיניסטי-מיליטנטי, שהשפעתו בעיתונות גדולה. כאבם של הקורבנות נחשף באחרונה מדי פעם בתוכנית "העולם הבוקר" בערוץ 2, ובתוכנית "המילה האחרונה" בגל"צ. סיפורם של מרכזי הקשר האיומים אליהם נשלחים ילדים להיפגש עם אבותיהם לשעה בשבוע, תחת פיקוח משפיל של עובדת סוציאלית, סופר השנה בתוכנית הלילית של דנה ספקטור ורן שריג בערוץ 24, ובפוסט אחד בבלוג של מנחם בן, כאן ב"מעריב".

הפריצה הגדולה ביותר בשנה באחרונה באה בזכות ח"כ יוליה שמאלוב-ברקוביץ', שהרימה לפני כשנה את דגל המאבק נגד מה שהיא מכנה "הג'יהאד הפמיניסטי" באומץ רב ולא נרתעה, למרות קיתונות של בוז וארס ששפכו עליה הפמיניסטיות המיליטנטיות.

עדיין, מרבית הפוליטיקאים והעיתונאים חוששים למתוח ביקורת על ההתאכזרות הפמיניסטית-מיליטנטית לאבות ולילדים, שמא יבולע להם. מכונת התעמולה וההמרדה של ארגוני הנשים עובדת היטב. ציון "יום האשה הבינלאומי" (חג סובייטי, אגב) ו"יום המאבק באלימות נגד נשים" מדי שנה מבטיח שהתעמולה אף פעם לא תרד מסדר היום למשך זמן רב מדי. בין לבין, כל רצח של אשה הוא סיבה טובה להתגולל על כלל הגברים בישראל, ותמיד אפשר גם לדבר על הדרת נשים, פערי שכר, ושאר נושאים שמתאימים לאג'נדה האנטי-גברית. כל מחאה של אבות מוגדרת מראש כ"אלימוּת" והסיכוי שטענותיהם יקבלו סיקור הוגן ב"עושים צהריים", או תחקיר ב"עובדה" אפסי.

התרגיל האכזרי שהוציא אותנו למחות

מרבית התקוות של פעילי תנועת האבות הקטנה והמיוסרת התנקזו בשנים האחרונות לדיוניה של ועדה בראשות פרופ' דן שניט, אשר נועדה לתת אלטרנטיבה ל"חזקת הגיל הרך" המיושנת והפטריארכאלית, שמעניקה לנשים את הילדים באופן אוטומטי בגירושין. הוועדה ישבה שש וחצי שנים ארוכות, וכיום ברור שאם הדבר היה תלוי בנציגות הפמיניזם המיליטנטי בוועדה, היא היתה יושבת עוד 60 שנה בלי לפרסם מסקנות סופיות. ח"כ זהבה גלאון קראה בגלוי לקבור את מסקנות הוועדה "קבורת חמור". לחץ של פעילי אבות גרם לוועדה לפרסם בכל זאת את מסקנותיה, המבטלות את החזקה המפלה ומאמצות גישה יותר שוויונית לשאלת ההורות אחרי גירושין.

במקביל יושבת עוד ועדה – בראשות פרופ' פנחס שיפמן – שאמורה להמליץ לגבי נוסחה לחישוב תשלומי מזונות בגירושין. גם כאן צפויה הוועדה להמליץ על נוסחה שוויונית והגיונית, שתתחשב בהכנסות של שני בני הזוג ולא תאפשר, לדוגמה, לאשה שמרוויחה 12,000 ₪ לקחת 5,000 ₪ לחודש מגבר שמרוויח חצי ממנה, לטובת שני ילדים שהוא ממילא מכלכל במחצית מימות השבוע. עיוותים מעין זה נפוצים מאוד תחת השיטה הקיימת, וארגוני הנשים חושבים שזה בסדר גמור.

הכנס בבר-אילן עורר כעס ותסכול אצל האבות משום שהוא המחיש שגם סיום דיוני ועדת שניט לא יביא את הגאולה בעתיד הנראה לעין. הכנס נערך תחת הכותרת המעליבה והמזלזלת "הקימותי ועדה" ונוהל על ידי פמיניסטית לוחמנית במיוחד בשם ד"ר רות הלפרין-קדרי, ראש מכון רקמן לקידום מעמד האשה, בשיתוף עם ד"ר דפנה הקר מהחוג למגדר באוניברסיטת ת"א, מייסדת ומנהלת ארגון "איתך-מעכי" הקיצוני של הקרן החדשה לישראל. שניט ושיפמן השתתפו בכנס, אבל הלפרין-קדרי והקר בעצם עשו מהם צחוק: בחלקו הראשון והסגור של הכנס השתתפו מאות עובדות סוציאליות ששמעו הרצאות מפיהן של שלוש דוברות, שכולן מתנגדות לביטול חזקת הגיל הרך.

הרעיון של המארגנות ברור למדי, למי שמכירים את המניפולטיביות הפמיניסטית-מיליטנטית: תנו לשניט להרגיש חשוב ולשאת נאומים. אנחנו נדאג, באמצעות נציגותינו בכנסת, שהמלצותיו לא יגיעו לכדי חקיקה וייבלמו בוועדה לקידום מעמד האישה. במקביל, נתדרך את העובדות הסוציאליות להתעלם מהמלצות ועדת שניט וניתן להן כלים להילחם בכל אבא שיבקש מבית המשפט לפסוק לו משמורת שוויונית ברוח המלצות הוועדה.

התרגיל האכזרי הזה הוליד את המחאה. לא הופתענו מהפעלת המשטרה נגדנו. אנו, פעילי האבות, רגילים לכך שנוטלים את זכויות היסוד שלנו, משסים בנו את השוטרים ומציגים אותנו כאלימים. הטור של מוסקונה-לרמן לא מעלה ולא מוריד, והאמת תנצח.

אחת הטעויות או ליתר דיוק ההטעיות המקוממות ביותר היא המחשבה כאילו בעידן של שוויון, גברים ונשים יוכלו להתחרות ביניהם כשווים מול שווים באופן שקול והוגן ורק מי שבאמת טוב יותר ינצח בין אם מדובר בתחרות כלשהי, התמודדות על מקום עבודה, תפקיד בכיר וכו'. בפועל המציאות מוכיחה אחרת לחלוטין - שלא משנה בכלל התחרות והתהליך שצריכים לעבור המתחרים/מתמודדים, בסופו של דבר הזכייה משוריינת מראש לטובת האישה ויעשו הכל כדי שהיא תנצח.

אני מעולם לא אשכח את פניו ההמומות ודמעות העלבון של נציג עולי אתיופיה במפלגת העבודה בראשות אהוד ברק שבזמנו פשוט נדחק החוצה מהרשימה עקב הקפצתה של אישה ממוצא רוסי למקומו. זה המחיש בצורה מחרידה איך האינטרס של קידום ושריון מקומות לנשים עולה בהרבה על קידום עניינם של עולי אתיופיה, האוכלוסייה הכי מוזנחת ומקופחת בחברה הישראלית. זה מוכיח עד כמה הכלי הזה המכונה אפליה/העדפה מתקנת הוא מכוער, גועלי, מפלה ופוגעני ולא רק ביחסי המינים - גברים ונשים אלא מזיק לחברה כולה לטווח הארוך.

הבעיה שניתן למצוא מדיניות אפלייתית זו לא רק בפוליטיקה אלא בכל תחומי החיים: לאחרונה חבר טוב שלי התמודד בתחרות שגריר להודו במסגרתה הזוכה היה נשלח להודו בתור יחצ"ן של החברה לתקופה של כמה חודשים טובים. התחרות נמשכה מספר חודשים ובסופו של דבר מתוך עשרות מועמדים, חבר שלי הגיע לגמר הסופי מול מתמודדת בודדה אחת. רק הוא והיא עמדו בכל התנאים, הדרישות והמשימות ונמצאו מתאימים ביותר לתפקיד. שופטי התחרות הודו שמאוד קשה להם להכריע כי שניהם נמצאו מתאימים ביותר ואם זה היה אפשרי, היו שולחים את שניהם. ההכרעה התעכבה אך בסופו של דבר הצוות בחר את האישה ואפילו לא הסתיר את העובדה שהם בחרו בה בגלל היותה אישה - הם אמרו זאת בגלוי.

ניסיתי להזהיר את החבר שכל תחרות בה גבר מתמודד מול אישה היא תחרות מכורה מראש ויעשו הכל כדי שהאישה תנצח ואם זה לא יעזור - בגמר - יעדיפו מראש את האישה. ייחלתי לו בהצלחה מכל הלב ובאמת רציתי שיזכה אך לא האמנתי לצערי שבחברה החולנית שבה אנחנו חיים, שבה יש שליטה מוחלטת לנשים, יש לו בכלל סיכוי מול אישה.

אני אישית הסתכסכתי קשות עם ידידה לשעבר, מעריצה "מורעלת" של תוכנית "כוכב נולד", כי טענתי ואני עדיין טוען שהתחרות כולה מכורה מראש ויעשו הכל כדי שתזכה אישה. "איך זה שזכו בעיקר גברים במהלך השנים??", היא שאלה בכעס. ההסבר שלי הגיוני ביותר: עקרונית התחרות אכן מאוד קשה, כל מתמודד שרוצה שיהיה לו בכלל סיכוי להשתתף צריך לעמוד מראש בתנאי קבלה נוקשים ביותר, לא רק מבחינת כישורי קול ושמיעה מוזיקלית אלא גם מבחינת מראה חיצוני, סגנון ומה הוא משדר כלפי חוץ.

בתור מוזיקאי מקצועי, הספיקה לי צפייה במספר עשרות אודישנים להבין שצוות השופטים מעניק מראש יחס מועדף למתמודדות-נשים ויחס עוין, חשדני ומזלזל כלפי כל מתמודד-גבר. ראיתי שהם נוהגים להתעלם מכל טעות אפילו משמעותית שמבצעת אישה, תוך כדי התייחסות רצינית לכל תירוץ שלה (אחת למשל אמרה שקר לה - אז הוציאו את כל ההפקה החוצה לשמש). לעומת זאת, הם מחפשים ממש בנרות כל טעות קטנה ביותר כדי להעיף מתמודדים זכרים ומספיקה אפילו פליטת פה קטנה כדי שישימו מתמודד זכר ללעג עד כדי דחייתו.

בתנאים כאלה, כשמראש הגברים שנכנסים לתחרות הם כאלה שעמדו בדרישות ובתנאים הכי נוקשים, הגיוני שבמהלך שלבי התחרות עצמה יהיו להם ביצועים טובים הרבה יותר מאשר לנשים המתמודדות שמראש וויתרו להם והורידו מהן את רמת הדרישות (כדי שיהיו יותר נשים מאשר גברים ע"מ להגדיל למקסימום את הסיכוי שבסוף תזכה אישה). בין היתר מי שמכריע זה גם אותם מעריצים ובעיקר מעריצות בנות טיפש עשרה שמחפשות כל דמוי "ג'סטין ביבר" שעבורו הן מוכנות "לסמס" ולהצביע.

אגב שימו לב שבכל שלבי הגמר של כל תוכניות "כוכב נולד" היו יותר נשים מאשר גברים. אינני חושב שזה מקרי. אבל גם זה לא מנע מהפמיניסטיות לבוא בדרישה לשריין לנשים את הזכיות, כפי שדרשה בגלוי הגברת הזאת. אנחנו אולי לא יודעים מה קרה מאחורי הקלעים אבל אני משוכנע שהלחץ השפיע כי בשתי העונות האחרונות זכו נשים.

מדיניות העדפת נשים קיימת למעשה בכל תחום, גם בעולם העבודה, בצבא, באקדמיה וכו'. בכל מקום נשים מקודמות ונבחרות לתפקידים רק בגלל היותן נשים תוך כדי שנציגות מאלפי ארגוני הנשים בישראל לא מפסיקות לקטר ולהתבכיין ש"הנשים מקופחות" ממש כמו מיליונר שצורח:"אין לי כסף!!" על קבצנים ברחוב (כנראה אנחנו הגברים, אנחנו הקבצנים).

מעבר לכך, ישנו אפילו חוק שקובע מפורשות שבכל מקרה שבו ישנו מועמד-גבר ומולו מועמדת-אישה עם אותם כישורים ונתונים זהים אחד לאחד - חובה להעדיף את האישה. החוק אומנם מתייחס לדירקטוריונים ממשלתיים ותפקידי ניהול אבל אין ספק שהוא משפיע ומקרין ישירות על כל התחומים וכל המעמדות.

לסיכום אני ממליץ בצער רב לכל גבר להימנע עד כמה שאפשר מלהיכנס לכל תחרות מול אישה כי זה משחק מכור מראש וגבר תמיד יפסיד. הרי אם לדוגמא גבר ינצח אישה במשחק טניס, כולם יגידו לו:"אתה לא הוגן, זאת לא חוכמה, אתה יותר חזק ממנה!" וכו'. אם האישה תנצח, כולם יצחקו לו, כולל ובעיקר נשים, "איך הפסדת לאישה, אתה כזה אפס". בכלל הקונספט הפמיניסטי של "האגו הגברי" זה בלוף חסר כל אחיזה במציאות כי אלה בעיקר הנשים שכל הזמן מודדות גברים ואת הגבריות שלהם במונחים של הצלחה, ניצחון והישגים כאלה או אחרים, בכל תחומי החיים.

כך בעצם יוצא, שהגבר תמיד מפסיד והאישה רק מנצחת.

ג'ק

ימית סול, ראיתי את קטע ההתנצלות שלך בקמפיין הפרסום למסטיק 'עלמה' של עלית אך אני נאלץ לדחות את התנצלותך מהנימוקים שאביא בהמשך דבריי. ראשית הדבר היחיד ששימח אותי שסוף סוף, אחרי 40 שנות פמיניזם קיצוני ושנאת גברים רצחנית, פונים לגברים כאל קבוצה בציבור, זה כבר מראה שיש הישג מסויים למאבק שלנו, לוחמי זכויות הגבר, להפסיק להתעלם מאיתנו כאילו היינו אוכלוסייה סוג ב' שבכלל לא ראויה ליחס כלשהו.

שנית, לא הופתעתי שבדיוק לאחר דברי ההתנצלות לכאורה, את מתחילה לדבר על "הגבר הרגיש", המתואר לעיתים כ"גבר החדש" - עוד גימיק פמיניסטי חלול מתוכן שבעצם מתאר עבד וכלי שרת שנועד רק לשרת את הנשים ולציית להן בנאמנות עיוורת, פרי יצירה של ארגוני פמיניסטיים קיצוניים כמו "התנועה לגבריות חדשה" של ד"ר חן נרדי שטוען ש"בכל גבר ישנו טרזן קטן שרוצה לשלוט בנשים".

את רק ילדה, ימית סול, אך רעיונות השנאה עליו מתבסס קמפיין מסטיק עלמה אותו ניסחו פרסומאיות פמיניסטיות (80 אחוז מתעשיית הפרסום נמצאת בידי נשים) קיים למעלה מ100. למעשה הקמפיין שלכם נראה לי כגלגול של קריקטורות גזעניות בהן תוארו בעבר ה"כושים" באמריקה כיצורים נחותים, עלובים, מלוכלכים, מגעילים, ניאנדרטלים ובעיקר קופים - בדיוק כמו בקמפיין בו את מככבת.

ראי לדוגמא פרסומת לסבון מלפני 100 שנים עם ציור של "כושי":

קריקטורה שמצאתי באתר גזעני שמטיף לעליונות הגזע הלבן:

קריקטורה ישנה של "תינוק כושי" המזכיר מאוד את הילד-קוף שהופיע בפרסומת של מסטיק עלמה:

אני חוזר ומדגיש: גם אותם גזענים באמריקה המכונים אדומי-עורף (Rednecks) בארה"ב, ממשיכים עד היום במסורת שלהם לתאר "כושים" כקופים בכל הזדמנות.

אז אני שואל: האם אינך רואה את הדמיון המצמרר והמזעזע בין הגזענות שלהם לגזענות שלך בקפמיין המשווה את הגברים לקופים?!?!?

ולפרסומאיות בעלות הגישה החזירית-שוביניסטית-נשית אני רוצה לומר: לא הפתעתן אותי כלל מאחר ונתקלתי לא מזמן בעבודה של סטודנטית לקולנוע שתיארה גברים לוחמי זכויות הגבר כ"אנשי מערות", "ניאנדרטלים" וקופים עם פסקול של ג'ונגל ברקע. היוצרת עוד בחוצפתה כתבה לי "דווקא היינו בבלוג שלך כתחקיר לסרטון הזה" ו"תחזור למערה שלך, בבקשה"!

בסופו של דבר אי אפשר לצפות ממני להתייחס ברצינות להתנצלות שבאה כה מאוחר, לאחר קפמיין שרץ שבוע שלם - מאות פעמים לעיני מיליוני צופים ועדיין יש לו אתר אינטרנט. עולם הפרסום הרי מתבסס על גישת הפרובוקציה וההתגרות המכוונת ותגובת השרשרת שמגיעה בעקבותיה ורק תורמת להצלחתו ופרסום המוצר כך שברור שמדובר בתרגיל שקוף ומוכן מראש.

למרות שאני אישית אהבתי את מסטיק עלמה בילדותי לפני למעלה מ20 שנה, אני חושב שלהשוות את הנשים הישראליות לעלמות זה פשוט מגוחך, עובדה שהן נעשות יותר ויותר אלימות ותוקפניות, במיוחד ה"עלמות" הצעירות כיום. שימו לב למשל לדוגמא הזאת של חברת הכנסת לשעבר ענבל גבריאלי:

אותי מדאיג הרבה יותר מה יהיה השלב הבא? מה עוד מתכננות פרסומאיות פמיניסטיות שונאות גברים שפשוט נהנות לפגוע, להשפיל, ללעוג ולהכניס כמה שיותר חזק לגברים ה"נחותים"?

ג'ק

קישורים בנושא:

המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון, המחלקה לקרימינולוגיה מזמינה אתכם להשתתף ביום עיון בנושא:

"פנים שונות לאלימות במשפחה": מבט מפוכח על קורבנות של אלימות במשפחה: נשים וגברים, ילדים וקשישים בהנחיית: ד"ר חגית בוני-נח

יום העיון יתקיים ביום ב', 21.11.2011, 9:00 - 15:00 באודיטוריום ראאב, בניין 52, קמפוס תחתון, במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון

למידע נוסף אנא פנו אל: גב' איילין אשרף, מזכירת החוג לקרימינולוגיה, טלפון:03-9765744
[email protected]

9:30 - 9:00 התכנסות וכיבוד

10:00 - 9:30 ברכות:

* פרופ' ישראל נבנצאל, דיקן הפקולטה למדעי החברה, המרכז האוניברסיטאי אריאל
* פרופ' שרה בן דוד, ראש המחלקה לקרימינולוגיה, המרכז האוניברסיטאי אריאל
* ח"כ אלכס מילר, יו"ר ועדת החינוך בכנסת וסגן יו"ר הכנסת

חלק א'
10:20 - 10:00 - "מדדים של בעיית האלימות במשפחה כלפי נשים, ילדים, קשישים וגברים: הטיה או מציאות אובייקטיבית?",
ד"ר חגית בוני-נח, המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון והמכללה האקדמית בית-ברל.

10:40 - 10:20 - "אלימות כלפי ילדים במשפחה", ד"ר (נצ"מ בדימ.) סוזי בן ברוך, לשעבר ראש מחלקת נוער במשטרה.

11:00 - 10:40 - "אלימות כלפי נשים במשפחה: איך מתגרשים ונשארים בחיים", גב' רונית לב ארי, קרימינולוגית ומומחית למניעת אלימות, לשעבר יו"ר הרשות לקידום מעמד האישה.

11:30 - 11:00 - הפסקה

חלק ב'

11:50 - 11:30 - "המורכבות בטיפול האכיפתי בעבירות של אלימות בין בני זוג", סגן ניצב אורנה נחמני ארזי עו"ד, ראש מדור נפגעי עבירות משטרת ישראל.

12:10 - 11:50 - "הסלחנות של מערכת המשפט כלפי אלימות נשית במשפחה", ד"ר יואב מזא"ה, עו"ד, הקריה האקדמית אונו, מכון ון ליר.

12:30 - 12:10 - "עמדות כלפי קורבנות של גברים בקרב שוטרים", ד"ר אינה לוי, המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון והמכללה האקדמית צפת.

13:00 - 12:30 הפסקה

חלק ג'

13:20 - 13:00 - "תלונות שווא על אלימות בתהליך הגירושין", חגית לב, עו"ד לענייני גירושין.

13:40 - 13:20 - "הקורבנות המושתקת של גברים", מר גיל רונן, עיתונאי

14:00 - 13:40 - "המאבק באלימות נגד זקנים - הורינו אינם שקי איגרוף!", ד"ר אבי ביצור, אוני' בר-אילן, המכללה האקדמית בית-ברל, מנכ"ל המשרד לענייני גימלאים לשעבר.

14:30 - 14:00 דיון בנושא "עתיד ההתמודדות והמניעה של קורבנות על רקע אלימות במשפחה" בהשתתפותם של: פרופ' שרה בן
דוד, מר גיל רונן, ד"ר חגית בוני-נח, ד"ר יואב מזא"ה, וד"ר אינה לוי.

מארגני יום העיון:
פרופ' שרה בן דוד, ד"ר חגית בוני-נח, ד"ר יואב מזא"ה, ד"ר אינה לוי, מר גיל רונן, ד"ר יעל אביעד-וילצ'יק

אחרי ההסתערות על דעת הציבור עם הקמפיין הבלתי-פוסק נגד ההפרדה בקווי המהדרין, הפמיניסטיות ממשיכות לחפש דרכים נוספות לחדור בצורה אגרסיבית לתוך העולם הדתי בשאיפה לכבוש קהל נשים גדול יותר ולשכנען שהן קורבנות דיכוי גברי אכזרי, שהגברים החרדים שונאים אותן ומנהלים נגדן מלחמה: עובדה שהחרדים (דגש על לשון זכר) מוצגים לעיתים קרובות כ"איום גדול יותר על החברה הישראלית מאשר ארגוני הטרור"!

אני אינני אדם דתי למרות שבהחלט יש לי אמונה עמוקה ואמיתית בבורא עולם. יש הרבה דברים בדת שמפריעים לי, מקוממים ומרחיקים אותי מהדת (כמו למשל טקס ברית המילה) אך עם זאת יש לזכור שזכותו הפרטית של כל אדם לחיות על פי אמונתו הדתית, זוהי זכות אדם בסיסית ביותר שאסור לנסות לשלול בטח לא באמצעות כפייה, פרובוקציות וענישה מפלצתית, כפי שעושות הפמיניסטיות לגברים דתיים כמו אותם צוערים אומללים שהודחו מקורס קצינים רק כי יצאו מהאולם בעת שירת חיילות.

המקרה הזה בצה"ל הוא שיא הצביעות, הציניות והשקר בו עושים שימוש מניפולטיבי וניצול בידי גורמים אינטרסנטיים 'טרמפיסטיים' כמו רבניות רפורמיות, עיתונאיות פמיניסטיות ונציגות ארגונים פמיניסטיים המתחזים לדתיים, הכל כאמור כדי להגיע לקהל יעד גדול יותר. עובדה: לפי חוקי צה"ל, זוהי זכותו של כל חייל וחיילת דתיים לדרוש להפרדה מגדרית - מתוך אתר יוהל"ן הרשמי (יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים) :

"...על פי פקודות צה"ל רשאי/ת חייל/ת אשר מקיימים אורח חיים דתי לבקש לעבור הכשרה במסגרת חד מגדרית, פקודה זו מתקיימת הלכה למעשה בקורסי היסוד וכן בקורסי פיקוד."

במילים אחרות, אפשר לראות שבפועל רק לחיילות יש את הזכות לדרוש שלא לפגוע ברגשותיהן הדתיים ולא לכפות עליהן לעשות משהו המנוגד לאמונתן. הגברים כמו תמיד נשארים חסרי כל זכויות ואפשרויות בחירה.

זכויות מול חובות

אחת המניפולציות המרכזיות שמפעילות הפמיניסטיות בנושא יהדות ודת היא הטשטוש המכוון של העובדה שעבור גברים יהודים מילוי מצוות ע"פ תורה (כמו לקום ב6 ולעיתים ב4 בבוקר כדי ללכת להתפלל כל יום בבית הכנסת) זה לא עניין של בחירה או זכות חופשית אלא חובה אבסולוטית, מוחלטת לחלוטין, שהעונש עליה הוא במקרה הטוב נידוי חברתי ועד עונש מוות בסקילה כפי שהיה מקובל לפני אלפי שנים כשנחקקו חוקי התורה, אך בעיקר עונשים משמיים, בבית דין של בורא עולם - מטען פסיכולוגי ופחד אימים שהגברים הדתיים חיים בצילו מאז שנולדו.

האם אותן פמיניסטיות "דתיות" שמבלבלות את השכל יומם ולילה על זכותן של הנשים להיאבק כדי להתפלל ולעסוק בתורה בדיוק כמו הגברים היו מוכנות לקחת על עצמן גם את העונשים האיומים על אי-מילוי של מצוות התורה? האם הן היו מוכנות לחשוף את ציבור הנשים הדתיות מגילאים רכים בילדותן לדברים המחרידים, האיומים, המפחידים והמרתיעים פסיכולוגית שיכולים לקרות להן אם לא ימלאו את כל מצוות התורה בדיוק כמו הגברים?? כמובן שלא!

אני מכיר גברים חרדים רבים, עיניהם בדרך כלל אדומות ונפוחות מעייפות וחוסר שינה, כל הזמן חיים בלחץ זמן ופחד שחלילה לא יספיקו להגיע לתפילה בזמן. אני בשום פנים ואופן לא מקנא בהם ולא חושב שיש למישהו זכות לטעון כאילו הם "מלקקי דבש" אם פסיכולוגית 24 שעות הם מחוייבים רק למלא מצוות, לשרת, להתפלל ולבצע כל מיני טקסים וריטואלים שונים (חלקם נראים לי מוזרים). זוהי עבדות פסיכולוגית משתקת ששום אישה לא מסוגלת בכלל לדמיין לעצמה, בטח לא בתקופתנו.

רבנים מסבירים שהסיבה בגללה לנשים יש פטור מרוב מצוות התורה הוא בגלל שחייהן הם בלאו הכי קשים ויש להן מספיק נטל אם זה להוליד ילדים ולגדל אותם, לעשות את עבודות הבית, לבשל, לנקות וכו', לכן התורה מתחשבת בהן. אבל הרי בתקופתנו זה אבסורד כי הנשים כיום לא מחוייבות לכלום, אפילו לא ע"פ תורה: אישה לא חייבת להתחתן, אישה לא חייבת להוליד ילדים, אישה לא חייבת לעבוד ואישה לא חייבת לפרנס אף אחד. אף אחד לא על הארץ ולא בשמיים יחשוב אפילו להעניש אישה על אי מילוי חובות כאלה או אחרות ובטח לא יכריח אותה לעשות משהו שהיא לא רוצה בלב שלם. עובדה זו יוצרת מציאות בה לנשים יש זכויות יתר וחופש מוחלט שגברים לא יעזו אפילו לחלום עליו אז עדיין לטעון ש"הנשים מקופחות" זה פשוט חוצפה שאין כדוגמתה.

אפרטהייד מגדרי

הטענה שההפרדה בין גברים ונשים בקהילות דתיות וחרדיות "מפלה ומקפחת את הנשים" היא אבסורד עד כי טמטום כי ראשית כל, ההפרדה היא מאוד סימטרית ומאוד שוויונית. אין שום דבר שהגברים מקבלים יותר מהנשים, כלום!! מעבר לכך, כמות הנשים העצומה שמגיעות לאירועי דת, לדוגמא 40,000 הנשים שהגיעו לטקס הגדול באצטדיון רמת גן לפני כחודש, מוכיחה שלא מדובר בדיכוי, החלשה או השפלה אלא להיפך - הנשים חשות מחוזקות, מוערכות ומחוזרות מעל ומעבר מכל קבוצה אחרת. יש אפילו רבנים ורבניות שטוענים ומלמדים כיום ש"האישה היא במעמד רוחני הרבה יותר גבוה מהגבר".

שנית, כפי שהסברתי בעבר, מי שמעודד בדלנות וקנאות מיגדרית ודורש ופועל כדי שתהיה הפרדה לא-שוויונית ולא סימטרית אלה הן הפמיניסטיות והן בלבד: בדומה למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה כיום יש יותר ויותר מקומות ציבוריים, שירותים שונים ומועדונים למיניהם תחת הכותרת "לנשים בלבד" בזמן שאין שום דבר מקביל עבור גברים (אולי חוץ מגברים הומוסקסואליים). אפשר למצוא זאת בכל מדינה מודרנית (כולל ישראל) שבה שולטות הפמיניסטיות ומכתיבות כל דבר באמצעות החוק.

אין גבולות לדמיון היצירתי של הפמיניסטיות כמו למשל החוק המוזר הזה (כן, אנחנו מדברים על מדינת ישראל!): לפי סעיף 211 בעבירת התחזות (עבירה פלילית לכל דבר) -

"גבר הנכנס בבגדי אישה למקום המיוחד לנשים דינו מאסר שנה אחת"

נתחיל בחלק השני של המשפט: מטריד אותי בעיקר ה"מקום המיוחד לנשים" - נוסח מאוד כללי ומעורפל שלמעשה יכול להיות כל מקום ציבורי, אפילו מרכז קניות שלם כמו קניון גבעתיים שנמצא תחת הקונספט "לנשים בלבד" ועלול להפוך כל עובר אורח ממין זכר ל"עבריין" ו"מסיג גבול"!

ניתן לראות שגם בחלק הראשון של הנוסח ישנה בעיה: הרי לפני 100 שנה אישה לא יכלה ללבוש מכנסיים כי זה נחשב "לבוש גברי". יש תרבויות, כמו הסקוטים, אצלם הלבוש המסורתי של גברים הוא חצאית (ולא ניכנס כרגע לכמות הבדיחות, ה"ירידות" והזלזול שיש נגד הסקוטים בגלל לבוש זה) מכאן ניתן ללמוד שהפמיניסטיות, שהן עובדתית השולטות והדומיננטיות ביותר בכל מה שקשור לחקיקה מיגדרית, מסוגלות ויהיו מסוגלות לבצע הפרדה שרירותית בין גברים ונשים באמצעות כוח החוק, המשטרה ומערכת המשפט, הפרדה שהיא גדולה, חזקה וחשוכה בהרבה אפילו מהמשטרים האפלים ביותר של מדינות כמו איראן ואפגניסטן.

הטיעון הכי מקומם וגזעני כדי להצדיק את רעיון ה"לנשים בלבד" הוא "כדי להגן על נשים מפני הטרדות מיניות" כי הוא בעצם הופך אוטומטית כל גבר לעבריין מין פוטנציאלי בהתבסס על נתונים ומחקרים מפוברקים, מנופחים שאין להם שום נגיעה במציאות, בזמן שבפועל נשים מטרידות מינית גברים לא פחות מאשר ההיפך אם זה בנגיעות גופניות, לבוש חושפני ביותר (עבירות 'התערטלות בציבור' ו-'חשיפה בלתי מהוגנת של הגוף'), אמירות ורמיזות מיניות עד כדי סחטנות.

לפי הפמיניסטיות זכותה של אישה להתהלך חצי עירומה בשכונה חרדית אבל לטעון שהיא מטרידה אותם מינית זה בעצם "בלתי לגיטימי" ו"חשוך"!!

בסופו של דבר האמת היא שיש כאן "מאבק" על שליטה פמיניסטית דיקטטורית וטוטאליטרית, אם הפמיניסטיות במדינות אירופה כמו שוודיה וגרמניה מסוגלות להכריח גברים להשתין בישיבה, אין למעשה שום גבול לכוח השליטה של הפמיניסטיות והבריונות שלהן.

יעקב

קישורים בנושא:

• הרב יצחק פנגר בשירות הפמיניסטיות
• כל ישראל חברות - חגי סגל
• בלוף "מסורבות הגט"
• די לכוחניות של קולך - גיל רונן
• גברים, היזהרו - חגי סרי-לוי

לא האמנתי ואני לא מאמין לרגע שהנשיא לשעבר משה קצב באמת אנס. אני לא היחיד, יש הרבה אנשים שראו בעצמם כמה הפרשה הזאת מוזרה ואיך נבנתה באופן מלאכותי בעיקר ע"י התקשורת שהתגייסה מלכתחילה לטובת המתלוננות וגופים בעלי אינטרס שדחפו את הפרשה בכל הכוח. לפניכם מסמך מעניין שקיבלתי במייל, אני ממליץ לכם בחום לקרוא אותו בסבלנות:

מסמך זה בא לענות למספר נושאים עיקריים הנזכרים בפסק הדין של שופט בית המשפט המחוזי, ג'ורג' קרא בעניינו של נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, אגב התייחסויות לתהליך כולו.

עוד עיתונאית פמיניסטית עומדת להגיש סדרה של כתבות בערוץ 10 בנושא גירושין וכרגיל להאשים אך ורק את הגברים.

טליה פלד-קינן היא עיתונאית פמיניסטית ידועה בדעותיה החד-סטריות שכמיטב מסורת הסילוף, העיוות והעריכה המגמתית, מחפשת בצורה סלקטיבית רק את מקרי הגירושין הנדירים בהם הגבר הוא אגואיסט, רשע ולא איכפת לו מהילדים, כדי לנפנף במקרים האלה להראות שוב כמה כל הנשים הגרושות הן "קורבנות, מסכנות, טהורות וטובות לב" וכל האבות הגרושים הם "חלאות" ו-"Deadbeat Fathers" כמו שהפמיניסטיות בארה"ב אוהבות להציג בתקשורת.

לפניכם התיעוד המצולם המלא של כנס "שוויון בין המינים למען הילדים" שארגנה ויזמה חברת הכנסת האמיצה יוליה שמאלוב-ברקוביץ' ב15.2.2011:

חלק ראשון - דברי פתיחה מאת ח"כ יוליה שמאלוב-ברקוביץ'

נו, אז מה יהיה עם הרציחות האלה?

גיל רונן, יו"ר עמותת הפמיליסטים 27.2.2011 ראשית, חבל על כל נפש שאובדת לעולם. חבל על הנרצחים, חבל על הילדים היתומים, ולפעמים חבל גם על הרוצחים-מתאבדים. ברם, מניפולציה מתוחכמת של המגדריסטיות בכלי התקשורת מצליחה להפוך את מקרי הרצח במשפחה שמבוצעים ע"י גברים לכתב אישום מתמשך, מתגלגל ואינסופי נגד המין הגברי המצדיק כביכול אמצעים דרקוניים נגד הגבר בכל מערכת יחסים זוגית.

צפו במערכון הזה של האחים טרוס שממחיש בצורה יוצאת מהכלל את הקלות הבלתי נסבלת שכל אישה כיום יכולה לקום ולהגיד שהבוס שלה או למעשה כל גבר חף מפשע (אפילו סתם מישהו שעבר לידה ברחוב) "הטריד אותה מינית" :

לפני מספר שנים הודיע לי חבר על סרט מחריד שראה בערוץ 2. הסרט נקרא "שליחות קטלנית ברמת גן" והוא נעשה כפרויקט סטודנטים בביה"ס לטלוויזיה וקולנוע "סם שפיגל" בהשתתפות שחקנים מקצועיים כמו אורנה פיטוסי (ה"מחסלת" הגיבורה) ודורון צפריר (ה"איש הרע"). לפני שאסביר מדוע וכיצד סרט זה מראה שנאת הגברים רצחנית ופמיניזם קיצוני, תוכלו לראות את הסרט בYOUTUBE :

חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ' מתכבדת להזמינך לכנס

"שוויון בין המינים למען הילדים"

הכנס יתקיים ביום ג', 15.02.2011, י"א אדר א', באולם "נגב" (משכן הכנסת, ירושלים) בשעה 14:45.

להרשמה נא לפנות במייל: [email protected] או בטלפון: 052-5227714