זכויות הגבר בישראל

אני מקדיש את הקריקטורה הזאת לכל אותם גברים שחושבים עצמם גיבורים גדולים ואין להם שמץ של מושג באיזה קלי קלות אישה יכולה להפיל אותם כי בישראל, כל גבר הוא על הכוונת של הארגונים הפמיניסטיים!!

מעט רקע: "חזקת הגיל הרך" הוא חוק שערורייתי, מפלה, אפל, ברברי, מיושן ופרימיטיבי מאין כמותו שמעניק לנשים חזקה אוטומטית על הילדים במקרי גירושין.

קיימת התנגדות מאוד אגרסיבית ובוטה של פמיניסטיות, נציגות ארגוני נשים, פוליטיקאיות ועסקניות מגדר שונות אפילו לנסות לגעת בחוק הזה כי זוהי למעשה מחלבת הכספים הכי גדולה שלהן שמפרנסת אלפי אנשי מקצוע למיניהם - עורכי דין, יועצות זוגיות, מגשרות, עובדות סוציאליות, פסיכולוגיות וכו', כולם מגלגלים מיליונים סביב תעשייה שמטרתה להרוס משפחות, לפתות ולעודד נשים להתגרש (נשים יוזמות 90 אחוז מהגירושין כיום) והכי חשוב - לקרוע אבות מילדיהם.

ביום חמישי האחרון, הפמיניסטיות של חדשות ערוץ 2 פרסמו בהתלהבות דברי הסתה שלטענתן פורסמו בקבוצת האבות "א' זה אבא" אבל מי שמכיר מעט את התקשורת יודע עד כמה צביעות ומניפולטיביות יש בהתנהלות שלהן עצמן, שהן מחפשות בנרות איך להפיל את מאבק זכויות הגבר ממש כמו למצוא גרגיר זהב בחול של שפת הים (ובקבוצה עם יותר מ14 אלף איש, זוהי בפירוש לא הגזמה).

בתמונות שלפניכם:

1. הפרסום הנלהב של חדשות ערוץ 2

2. איום מפורש ברצח שחברי הקבוצה קיבלו מפמיניסטית

3. צוות צבא הפמיניסטיות ששולט בחדשות ערוץ שתיים (וידוע לי ממידע פנימי שיחס הגברים-נשים במערכת הוא גבר אחד על כל עשר נשים!!!).

שיהיה ברור ושקוף: גם אני לגמרי נגד הסתה, איומים ואלימות מילולית וחושב שזה אינטרס מרכזי שלנו הגברים לשמור על שפה כמה שיותר נקייה, רהוטה, עניינית ולגופו של עניין דווקא בגלל שאנחנו הצד החלש, הצד השנוא, הצד שכל המערכת נהנית ואוהבת כ"כ לרדוף ולהתנכל ולדכא ולהשפיל ולהכניס לכלא על כל שטות ופיפס (בזמן שאישה שרוצחת בדם קר את אימא שלה, מקבלת שנתיים גג 3 שנים בכלא).

לכן חשוב מאוד שכל התבטאות שלנו תהיה חכמה, עם מידה מסויימת של תחכום והכי חשוב - מחושבת מראש!!!

ג'ק

בשבוע שעבר ראיינו אותי לתוכנית הרדיו של דנה ספקטור ביחד עם רון קופמן שהחליף את רן שריג. למעשה זה הראיון הראשון שלי בתקשורת וממה שחברים וקרובי משפחה התרשמו - אמרו לי שהראיון היה מוצלח למדי (אני מודה שמאוד התרגשתי). הופתעתי שהראיון הגיע כמעט ל10 דקות, כי ידעתי שיגבילו אותי בזמן (חשבתי 5 דקות) וכפי שניתן לשמוע, כמה פעמים נאבקתי להשלים את המשפט במיוחד מול רון קופמן שכל שנייה התפרץ עליי. דנה ספקטור, לעומתו, הייתה הוגנת ופתוחה איתי.

כפי שציינתי בראיון, אני לומד וחוקר את נושא השתלטות הפמיניזם יותר מ20 שנה, אפילו עוד מהיותי נער בן 14 (כתבתי על כך בהרחבה בפוסט ישן יותר שלי) לגבי השאלה מדוע אני רווק מבחירה, כפי שציינתי אני עוסק באמנות, לכך אני מקדיש את חיי ואני מודה כל בוקר לבורא עולם שנתן לי את המתנה הזאת ואני לא מתכוון רק לתחום המוזיקה אלא גם לנושא של גרפיקה ואנימציה תלת מימדית (החלום שלי תמיד היה לעשות סרטים). אתם מוזמנים לבקר בבלוג האמנות שלי ולגלות בין היתר שאני דווקא מאוד אוהב לצייר נשים. אני אף פעם לא טורק את הדלת ואם יהיה לי המזל להכיר אישה טובה שהיא גם כמוני אובססיבית וחולת אמנות ויצירה (ותדבר איתי באותה שפה), אני מאוד אשמח אבל אני באמת משאיר זאת בידי האל.

לא ציינתי את העובדה שאני סובל מנכות פיזית קשה (מחלת ניוון שרירים נדירה וחסוכת מרפא) כי היה לי חשוב יותר לשים דגש על עובדות כמו האופן בו אני נלחם שנים רבות להביא מידע לציבור, תוך כדי התמודדות עם בריונות אינסופית, איומים, סתימת פיות, צנזורה, מחיקת חומרים וסגירת הבלוג המצליח שלי.

רון קופמן שאל אותי בפליאה "מה בארץ אין אנשים רציניים?" ומאחר ולא הספקתי להשלים את תשובתי, ארחיב מעט:

יש 3 סיבות עיקריות לשליטה הכל-כך מוחלטת של הפמיניסטיות במדינת ישראל:

1. ריבוי ארגוני נשים, אלפי ארגוני נשים שחולשים על המדינה בכל תחומי החיים ומגיעים לכל קבוצת נשים ללא הבדל גיל, לאום, עדה, שפה או מעמד סוציו-אקונומי וכו', תחת כינויים כמו "העצמת נשים" או "מעגל נשים", כאשר המכנה המשותף תמיד לגייס נשים למלחמת השנאה הקולקטיבית נגד הגברים וה"פטריארכיה" הדמיונית (תמיד עם תקציב בלתי מוגבל מהמדינה, משלם המיסים, תרומות ותזרים מזומנים מארגוני שמאל קיצוניים בעולם כמו הקרן החדשה לישראל)

2. התמכרות של הציבור לאמצעי התקשורת - כנראה משום שישראל נמצאת בסכנה ביטחונית מאז הקמתה, כולם כאן דבוקים לתקשורת באובססיביות חולנית כמעט. אנשים כל הזמן מקשיבים לחדשות ו"בולעים" כל פיפס שמגיע לכותרות הראשיות והופך בשניות לשיחת היום בכל פינה בכל בית (רוב הציבור לא מבין שהם רואים בתקשורת אולי רק אחוז אחד מהמציאות במקרה הטוב. לדוגמא לפני שבועיים היה פיגוע פלילי ו100 מטר מהבית שלי עבריינים פוצצו משאית אבל שום אמצעי תקשורת לא דיווח על כך!!!)

3. האופי של הישראלי וה"ראש הקטן", כלומר במילים אחרות "אם אני לא מרוויח מזה, למה שזה יעסיק אותי?", כפי שתיאר היטב חבר שלי שגדל ברוסיה - הישראלי הממוצע יודע לשחק עצמו תמים ו"לא ידעתי, לא שמעתי, לא ראיתי" אבל כשהוא רוצה להשיג משהו פתאום הוא הופך לפרופסור לפילוסופיה ולוגיקה!!

שילוב שלושת גורמים אלה ביחד עם העובדה שישראל יחסית מדינה קטנה שקל לשלוט באנשים ולמנוע ולהסתיר מידע מקבוצה גדולה מאוד של אנשים, רוב הציבור למעשה, הפכה את ישראל לגן עדן של פמיניסטיות פנאטיות ומלכודת מוות לגברים (תרתי משמע).

הרבה פעמים שאלו ושואלים אותי:"למה אתה בכלל עוסק בנושא? מה יוצא לך מזה? מה אתה מרוויח? אתה הרי רווק וחופשי!" אז התשובה נורא פשוטה - עניין של יושר אינטלקטואלי ויכולת לראות ולהראות את מה שרוב האנשים במדינה מעדיפים לא לראות או להתעלם לגמרי. במשך שנים קראתי ולמדתי את הנושא לעומק מאתרים ופורומים מחו"ל מאנשים כמוני שאיכפת להם, הם מבינים את החשיבות האסטרטגית של הנושאים עליהם אני מדבר וברגע שיש להם מידע, הם לא שומרים אותו לעצמם אלא מעבירים אותו הלאה. (ייתכן שאני מושפע מגיבור ילדותי טינטין שהוא גיבור סופר חסר-אגו שמניח תמיד את טובת הכלל לפניו)

זה משהו שלצערי אין במנטליות הישראלית בנוסף לעובדה שהגבר הישראלי, בניגוד לתעמולת השקר הפמיניסטית, הוא דווקא הכי חלש, כנוע, צייטן, נרמס, מפוחד ופאסיבי יותר מכל גבר אחר בעולם.

הרבה מאוד פעמים גברים אמרו ואומרים לי עד היום:"אין מה לעשות, הן יותר חזקות מאיתנו", משהו שמעולם לא שמעתי מגברים מחו"ל. הם גם מבקשים ומתחננים בפניי ב4 עיניים "אל תגלה לאף אחד שדיברתי איתך על זה!".

יעקב

חושב להתחתן? ברוך הבא למסלול נגמז: נישואין - גירושין - מזונות

1. האישה לחוצה להתחתן, היא טוענת שהיא מחפשת גבר רציני ובוגר לקשר מחייב לטווח ארוך. היא פמיניסטית שאפתנית עם 2 תארים אקדמיים אבל מבהירה לך מראש שהיא מצפה ממך להיות ג'נטלמן ואדיב, להזמין אותה למסעדות, לשלם עליה, לפתוח לה דלתות וכו' כי "ככה זה תמיד היה נהוג!".

2. עברו מספר שנות נישואין, יש לכם ילד או שניים, דירה ורכוש משותף ופתאום ביום בהיר האישה מחליטה שנמאס לה, היא משועממת ממך ורוצה גבר איכותי ומעניין יותר. עובדה: 90 אחוז מהגירושין הם ביוזמת הנשים!!!

3. אחרי שהפשיטה אותך מהדירה, מהמכונית, מהרכוש והכי מכאיב מכל - מונעת ממך קשר עם ילדיך (שבמקרה הטוב תראה אותם שעה בשבוע או שבועיים) היא תובעת דמי מזונות כל חודש. הסכום יכול להיות פי 1 וחצי, 2 ואפילו יותר מההכנסה החודשית שלך אפילו אם היא מרוויחה יותר ממך. אם לא תשלם בזמן, המדינה תשלם לגרושתך דרך ביטוח לאומי, ואתה תצבור חוב מזונות. הוצל"פ ייעקלו לך את המשכורת וכל מה שנשאר לך אם בכלל, בנוסף לכניסה ויציאה מהכלא מדי פעם (ואל תדאג, גם כשאתה בכלא ולא יכול לעבוד, אתה ממשיך לצבור חוב מזונות!!)

החלק הכי מתסכל, מעצבן ודוחה במלחמה על זכויות הגבר לה אני שותף כבר יותר מ20 שנה בתור חוקר עצמאי ובלתי תלוי, זוהי התנפלות שמגיעה כלפיי מדי פעם דווקא מגברים, כולל כאלה שנפגעו ע"י המערכת ויוצאים נגד הקיפוח של זכויות הגבר בגירושין, למרות שלדעתי גירושין זה רק תחום בודד אחד מבין תחומים רבים ורחבים מאוד שבהם הגבר מקופח ונמצא מראש בעמדת נחיתות ענקית (בלשון המעטה).

לפני שאפרט את המקרה האחרון שקרה לי בפייסבוק, אדגיש שזה לא המקרה הראשון, לא השני וגם לא המאה שדווקא גברים מתנפלים עליי בפורום/דיון/קבוצה (או אף שיחה פנים מול פנים), שאמורה לעסוק בזכויות הגבר. פעמים רבות אני מודה שכמעט נשברתי ואמרתי: "חלאס! מה אני צריך את החרא הזה, אני הרי לא מעורב אישית, למזלי אני רווק, אני חופשי ומאושר תודה לאל - שהגברים יאכלו את החרא שהן מרשים לנשים להאכיל אותם יומם וליל!". אבל בסופו של דבר אני תמיד מגיע לאותה מסקנה שאני במאבק הזה באמת לא כי אני בעד גברים או כי אני נגד נשים אלא כי אותי מעניין רק דבר אחד וזה לחשוף את המציאות והאמת כפי שהיא באמת אחד לאחד, בלי פילטרים, בלי פוזות, בלי משחקים ובלי שום מניפולציות ואינטרסים פוליטיים. יש מישהו (הממסד כולו בעצם) שדואג להסתיר את האמת וזה האתגר האמיתי שתמיד הנחה, הניע והוביל אותי למה שאני.

ההבדל העיקרי בין נשים וגברים הוא שנשים מתואמות, מתוזמנות ומאוחדות ביניהן בסולידאריות נשית קולקטיבית אוניברסאלית, משהו שהוא כנראה עמוק בטבע הנשי, בזמן שאצל הגברים ההיפך המוחלט הוא נכון: גבר יתווכח בקולי קולות בלי שום פשרות שעות על גבי שעות אפילו עם גבר שהוא 100 אחוז מסכים לדעתו העקרונית ויש לו את אותו אינטרס משותף!! עבור גבר להיאבק באישה זה משהו בלתי אפשרי ובלתי נתפש ולא משנה כמה אישה יכולה לתקוף גברים מילולית ולהביע טענות גזעניות גורפות כלפי כל הגברים (כולל "מוות לכל הגברים") - הגבר הממוצע יעדיף להתייחס אליה בכפפות משי ולנסות לפייס אותה (כי "זה לא מנומס להתווכח עם אישה", "מסכנה, בטח נפגעה" וכו'). כמו השמאלן המצוי שמנסה להבין את מצוקת המחבל ובייחוד המחבלת הרצחנית שמתנפלת על חפים מפשע עם סכין - פתאום הוא הופך ל"שווייץ" (ניטראלי).

עוד נקודת חולשה מעניינת שתמיד שמתי אליה לב היא שגברים נוטים להתעלם מפרטים קטנים כמו מילה פה מילה שם, פה עקיצה, שם הערה ופה רמיזה, שנשים כ"כ אוהבות לזרוע בשטף המלל המטורף שהן יודעות להפגיז אינסטינקטיבית. אני למזלי קולט את הניואנסים הקטנים האלה ואוי כמה שזה מעצבן אותן...

מקרה שהיה כך היה ...

גבר גרוש פרסם מאמר בו שיתף באופן די נדיר וחשוב מה קורה עם הצד השני של גברים שמסרבים לחתום על הגט - נושא, שחשוב לציין, הוא מאוד סבוך וטעון, והקדשתי לו פוסט מאוד מעמיק שמנתח את הנושא לעומקו ולרוחבו.

בתגובה לפוסט, הגיבה גב' כלשהי, נקרא לה X:

"איך נשמע למישהו הגיוני לקחת חירות של מישהו אחר כדי להלחם? תלחמו- בבית המשפט, בבית הדין, תעשו מה שאתם רוצים. אבל לנצל את הכוח ההלכתי שלכם בשביל לגזול חירות של מישהי? איך זה בסדר?"

אני הגבתי לה:

"וזה שנשים גוזלות מגברים את כל הרכוש, הכסף, האבהות שלהם, שמם הטוב וביתם עד כדי שהם נזרקים לרחוב חסרי כל - זה לא נקרא בעינייך לקחת חירות של מישהו אחר ????????????"

בתגובה אליי, כתבה גב' אחרת, אותה נכנה Y:

"בד"כ המקרה הפוך. אתה יכול להיות דמגוגי אבל זה לא ישנה את המציאות. ברוב המקרים (תמיד יש מיעוט חריג) הסרבן הוא זה שסוחט.

משא ומתן על פתרון ופשרה הוא לגיטימי. לא לגיטימי כשרק לצד אחד יש את הכוח להטיל וטו"

שימו לב שהיא מצטטת מילה במילה את התעמולה הפמיניסטית השקרית שאנחנו שומעים כל הזמן בתקשורת המיין סטרים ולכן שאלתי אותה ישירות: "כלומר במילים אחרות את אומרת שהגבר הוא תמיד הרע והאישה היא תמיד התמימה והטובה"

ואז... שימו לב! כותב המאמר בכבודו ובעצמו התנפל עליי !!!!!!!!!

"לא יעקב, Y לא אמרה את זה ואינה חושבת כך."

(הוא גם בוחן כליות ולב - הבנתם?????)

ניסחתי תגובה מאוד רהוטה ומנומקת היטב:

"בוא נראה:

Y כותבת:"בד"כ המקרה הפוך. אתה יכול להיות דמגוגי אבל זה לא ישנה את המציאות" כלומר את זה היא כותבת אחרי ששאלתיה מה לגבי גברים שנסחטים וכל זכויות האדם הכי בסיסיות שלהם וכל מה שהיה להם - הכל נלקח מהם!! היא מכנה אותי דמגוג כלומר קשקשן ותעמולן ואני מאמין שהפוסל במומו פוסל. אני שומע ה-מ-ו-ן שנים את אותן טענות מנשים שוב ושוב ושוב:"נכון, יש גם גברים שנפגעים אבל לרוב אלה הגברים שפוגעים בנשים והנשים שנפגעות" (ויש גם כאלה שמוסיפות "בגלל זה החוק לטובת האישה - כי כמעט תמיד האישה היא זאת שנפגעת"). זו מלכתחילה הייתה ההודעה שלה הגברת לה הגבתי (והיא בפירוש השתמשה בלשון זכר תוקף - קורבן נקבה - תקרא שוב):

"אבל לנצל את הכוח ההלכתי שלכם בשביל לגזול חירות של מישהי?"

עכשיו אדוני היקר, תעשה 1 + 1 ותבין אולי למה אנחנו הגברים בנקודת נחיתות כ"כ אסטרונומית מול הנשים.GOOD DAY!!!"

ואיך הגיב האדון? בבריונות לשמה!!!!

"אנחנו לא נמשיך להתווכח על הנושא ואני מבקש ממך להפסיק."

אני כתבתי לו:

"100 אחוז, אני רק מבקש ממך לחשוב טוב טוב על מה שהסברתי לך."

כלומר הסכמתי להפסיק את הדיון אבל... תנחשו איך הגיבה גב' Y...

"חחחחחחחחחחח"

"אגב שים לב שערבבת את ההודעות שלי ושל X אבל שיהיה, העובדות לא באמת מעניינות אותך. חוסר הבנת הנקרא אצלך זה אנדרסטייטמנט"

כלומר שתי הגבירות הנכבדות נקטו במספר טכסיסים נשיים:

1. לצטט תעמולה פמיניסטית שקרית לחלוטין כאילו רק נשים נפגעות בכל הקשור לסרבנות גט

2. כששואלים אותן להבהרות, הן מעמידות פני תמימות ומשחקות את הקורבן - מה שגורר תגובה בריונית של גבר ("אביר לבן") שיוצא להגנת ה"מסכנות" ומשתיק את הדיון (שמהצד שלי היה לחשוף את פניהן האמיתיות של שונאות הגברים)

3. למרות שהגבר בעמדת כוח, במקרה הזה כותב הפוסט - הגיע איתי להסכמה להפסיק את הדיון - הגברת Y נוקטת בטקטיקת השיימינג הנשית הכי עתיקה: צחקוק נשי. ואח"כ היא גם מוצאת טעות טכנית שולית שכנראה עשיתי בלהט הכתיבה ומכנה אותי בעוד כינויים מעליבים ומשפילים.

"תהיה גבר, תשפיל את עצמך"

עוד נושא שמצאתי פעמים רבות בויכוח ראש בראש גם עם גברים שהם באמת חברים טובים ואני אוהב כאחיי, אבל חושפים דעות קדומות ופרימיטיביות להחריד לגבי "חובתו הטבעית" של הגבר להגן על האישה בכל מחיר ולרצותה, לכרוע לה ברך, לשלם עליה במסעדות, לפתוח לה את הדלת, לתת לה זכות קדימה בנוסח "ליידיס פירסט", תמיד לוותר לה, לסלוח לה וכו'. אלה מנהגים ברבריים. אומנם מקורם באירופה אך הובילו במקרים רבים לעימותים, לאלימות ולשפיכות דמים נוראית (כדוגמת דו-קרבות) וזוהי בעצם ההגדרה האמיתית של ג'נטלמן, כפי שמסביר ד"ר וורן פארל: שומר ראש אישי של האישה שמוכן ודרוך תמיד לשלוף את חרבו ולערוף ראשו של כל גבר שיעז להעליבה.

אין לי ספק לרגע שזה בדיוק מקור הכוח והדלק המרכזי של הפמיניזם המודרני המיגדרי שכל הזמן רק מלמד נשים איך להיכנס בגברים כמה שיותר חזק, ומחפש עוד ועוד דרכים להחליש ולסרס את הגברים מגיל 0.

אני מודה לאל ואני מודה למשפחתי ההודית שלא מאמינה במנהג הברברי הזה של התבוסתנות, הגינוצנטריות וההתרפסות של הגבר בפני האישה. אותי חינכו שכל אדם ולא משנה אם זה גבר או אישה, קודם כל הוא נשמה בפני עצמה, הגוף זה רק בגד, קליפה וכיסוי חיצוני. אם אתה מכבד, סוגד ומתחשב בבן אדם רק בגלל איך הוא לבוש חיצונית (ולא משנה אם זה בגלל מוסכמות חברתית, משהו שאתה רוצה להשיג או מישהי שאתה מנסה להרשים) - סלח לי אך אתה אינך בן אדם ומבחינתי גם אתה מייצג את אויבי האנושות בדיוק הפמיניסטיות!!!!

להבדיל מהתרבות ההודית שאני גאה שהייתי מספיק חכם ללמוד ולקחת ממנה את מה שבאמת חשוב - התרבות המערבית שכוללת את מדינת ישראל היא תרבות מטריארכאלית שבה גברים הם אך ורק חפץ, עבדים, בשר תותחים זול וכלי שנועד לשרת את האישה. תמיד.

אם יש משהו שאני מסכים איתו לגבי פמיניזם, זו העובדה שהפמיניסטיות הוכיחו שלגברים יש נקודת תורפה וחולשה מאוד רגישה, ממש דפיקות, פגם גנטי ו/או נחיתות של ממש והיא לגבי היכולת של גבר להתגונן מפני התקפות קולקטיביות של נשים פמיניסטיות שונאות גברים עם רצח בעיניים שרואות בכל גבר אויב היסטורי שיש לנקום בו בכל הזדמנות ולסגור חשבון בכל צורה אפשרית, כי זה מה שדוחפים להן מגיל 0!!!

אם גברים לא ילמדו לעקוף את החולשה הנוראית הזאת, עתיד האנושות יהיה בסכנה נוראית, כמו שאומרת בדיחה ישנה: רימו אותך פעם? שיתביישו! רימו אותך בפעם השנייה? שיתביישו שוב!! אבל רימו אותך בפעם השלישית? תתבייש אתה בעצמך!!!!!!!

ג'ק

מדוע אם שרצחה ילדיה זוכה לאהדתנו? - עו"ד תמר הר-פז

אימהות שנטלו את חיי ילדיהן מצטיירות בכלי התקשורת כסובלות ממחלות נפשיות, ואילו האבות הגרושים סומנו במשטרה כפושעים הבאים

תמר הר-פז | 30/9/2013 18:38, אתר NRG

אלי גור הוא רוצח מתועב שעשה מעשה שאין לו כפרה, ואם הוא היה נשאר בחיים, הוא היה צריך לשבת בכלא, עד שארית חייו. אבל בזה אין להצדיק את גל המעצרים של אבות גרושים שעורכת משטרת ישראל בימים האחרונים.

ארגוני האבות מדווחים שמאז הרצח ביום רביעי האחרון, נעצרו תשעה אבות עקב תלונות מצד גרושותיהם, בינהם אב נכה מקרית גת שנעצר ושוחרר בתנאים מגבילים בגלל סטטוס שהעלה בפייסבוק בו נאמר ששירותי הרווחה צריכים לבקש ממנו סליחה, ואב מאשדוד שנעצר, אחרי שגרושתו התלוננה שבעת שהילדים שהו בדירתו הוא לא אפשר להם לערוך עמה שיחה בסקייפ. אבות נוספים נעצרו בגלל שאיחרו להשיב את ילדיהם לגרושה. כל זאת, כששבוע לפני שאירע הרצח הנורא בתל-אביב, ארע רצח נורא אחר בירושלים של ילדים על ידי אימם, שעלתה עמם לארץ מאוקראינה - ולא שמענו על גל של מעצרי אמהות, או של עולות מאוקראינה.

גם סיקור פרשת הרצח בירושלים היה שונה מסיקור הרצח בתל אביב. בשעה שלגבי גור, שמענו שוב ושוב דיווחים לפיהם נהג באלימות כלפי הילדים וכלפי אשתו, שנסמכו אך ורק על עדותה של אשתו בנפרד, שהייתה נתונה עמו בסכסוך גירושים. הרי שבמקרה של האם הרוצחת, בחרו כל העת להדגיש שמדובר באם חד הורית, מובטלת, עולה חדשה שלא השתלבה בארץ, והתקשתה להתמודד עם החיים כגרושה.

זו לא הפעם הראשונה שכלי התקשורת מתייחסים בכפפות של משי לאמהות שרצחו את ילדיהן. רגינה קרוצ'קוב, שהטביעה את בנה בגיגית, זכתה לכתבה אוהדת שהציגה אותה כאם מסורה שרצתה לגאול את ילדה מחיי עוני, והאשימה במצבה את בעלה לשעבר שבחוסר רגישות על שהתגורר עם בת זוגו החדשה בקרבתה; אולגה בוריסוב, שהטביעה את בנה בים, תוארה כמי שסבלה מדכאון ומבדידות, מיחסים מתוחים עם בעלה והייתה מודאגת מהקשיים ההתפתחותיים של הבן שלה.

"איש לא ראה את המצוקה של אחי"

גם סביבתה של אם רוצחת מתגלה פעמים רבות כמי שבוחרת לתמוך בה, חרף מעשה הרצח. כך למשל, גיסה של האם הרוצחת מירושלים הבטיח כי תזכה לחיבוק מהמשפחה, ואמר כי היא אדם מאוד עדין ואחרי שתחלים תבין מה עשתה. כך היה גם במקרה של אחלאס אלערג'אן, האם הרוצחת מרהט, שהרגה שלושה מילדיה במהלומות אכזריות בסכין לשחיטת כבשים. מייד לאחר הרצח אמר בעלה: "כואב לה. היא נפלה קורבן, אבל אני אוהב אותה ואלחם בשבילה".

על הרקע הזה בולט היחס השונה שקבלה חגית כהן , אחותו של אלי גור, לאחר שהעלתה סטטוס בפייסבוק עם גרסתה לארועים שלפני הרצח. לדבריה, אחיה מעולם לא גילה אלימות כלפי ילדיו , וכל התלונות של אשתו בנפרד, היו חלק ממלחמת הגרושים שהתנהלה בינהם. לטענתה, המערכות כולן גילו העדפה מובנית למצג הקורבנות שהציגה אשתו. גם צו ההרחקה שהוצא נגדו , כך היא סבורה, נבע מרצונה של האישה להשאיר את ביתם המשותף רק לעצמה ובמילותיה. עוד היא טוענת, כי המערכת לחצה את אחיה בשורה של צעדים, כמו למשל אילוץ לעבור בדיקה פסיכיאטרית משפילה רק על סמך תלונות של אשתו בנפרד ומבלי שהיו הוכחות כלשהן להתנהגות חריגה מצדו.

"צריך לעשות פה בדק בית טוב ורציני כדי לבדוק מה קרה פה, ואיך הפכו את אלי לקרבן של הפרקטיקות הידועות של עורכי הדין: תלונות שווא על אלימות כדי ליצור 'רושם'; תלונות שווא על איומים ברצח כדי ליצור רושם ולהשיג רווח אסטרטגי במשפטי הגירושין; אי מתן זכות ביקור לאב בצורה אוטומטית והפיכתו לארנק, ואסיר פיננסי", טענה.

"הטירוף הרצחני והאלים שאלי נקלע אליו עד שוויתר על חייו ולקח איתו גם את חיי ילדיו שכל כך אהב, הטירוף הזה לא התחיל אתמול. משהו גרם לו להתרחש, ואותו משהו היה שאיש במערכת לא הקשיב לאלי, איש לא ראה את המצוקה הענקית שאלי נקלע אליה, כולם היו עסוקים (ועדיין) רק בלעטוף את רונית באהדה וחמלה".
הסטטוס הזה זכה לאינספור תגובות כעוסות במרחבי הרשת, עד שבסופו של דבר כהן הייתה צריכה להתראיין לערוץ 2 ולהבהיר כי לא התכוונה להגן על מה שאחיה עשה. קל לסווג את האחות כמי שצערה טשטש את כושר השיפוט שלה, או כמי שאינה מוכנה להכיר באחריות של אחיה למעשיו האיומים, אבל קשה להתעלם מהעובדה שהביקורת שהיא נתונה לה לא הייתה מנת חלקם של אלה, שתמכו באמהות רוצחות.

אבל גם בלי ההשוואה הזו, כדאי לפחות להקשיב לדבריה. בעיקר כי נראה שהמערכת מגיבה על הרצח במחזור הפתרונות הישנים והמוכרים לה. ח"כ זהבה גלאון, הודיעה כבר שתנסה לקדם הצעת חוק שתחמיר עם גברים המפרים צווי הרחקה, ובכנסת יו"ר הועדה לזכויות הילד, אורלי לוי, בעלת האוריינטציה הפרו-ממסדית המובהקת, דורשת ישום מהיר של המלצות דו"ח משרד הרווחה לאיתור ילדים בסיכון (דו"ח וינטר), או במילים אחרות: עוד כוח למערכת הרווחה להתערב במרחב המשפחתי האישי.

היה קל אולי לקבל את הדרישה, אילו מערכות הרווחה היו אכן כל-כך מוכיחות את עצמן, אבל חמישה מקרי רצח ילדים מתחילת השנה, רובם ממשפחות המוכרות לשירותי הרווחה, מחייבות קודם לעשות בדק בית של מערכת הרווחה עצמה.

גור היה בן אדם לא יציב, על החלק הזה אין ויכוח, אבל הוא הצליח להגיע לנקודה הזו בחייו בלי להסתבך. אם יש אמת, אפילו חלקית, בדברים של אחותו, ומנגנוני הרווחה והאכיפה אכן מוטים תמיד לטובת האם (מה שמקבל חיזוק מגל מעצרי האבות האחרון) אנו עלולים למצוא עצמנו מייצרים רק עוד ועוד גברים שימצאו עצמם בתחושה שממילא אין להם מה להפסיד ומגבירים את מה שאנחנו מנסים למנוע.
  

אורלי לוי-אבקסיס ח"כ בעלת מודעות חברתית, או רודפת פרסום סדרתית? - עו"ד תמר הר-פז

דיון סוער נערך ביום רביעי שעבר בכנסת על דו"ח ה - OECD  האחרון. במהלך הדיון תקפה ח"כ אורלי לוי -אבקסיס את הממשלה על אופן ניהול התקציב. בתגובה שחרר לעברה שר הרווחה עקיצה כשאמר כי ח"כ הוגן המתנגד לתקציב – צריך להצביע נגדו גם בשעת-האמת במליאה.  בכך רמז לעובדה כי לוי למרות דבריה, הצביעה בעד התקציב והתנהלות הממשלה האמורים. דבריה של לוי-אבקסיס, זכו למתקפה אף מח"כים נוספים בקואליציה על רקע התקדים הפרלמנטרי שיצרה. לראשונה ח"כ מהקואליציה תוקף את  הממשלה על התנהלותה התקציבית[1] .

כזכור ניסיונותיה של אורלי לוי לחדור לחיקה החם של הפוליטיקה הישראלית החלו במגעים עם פואד בן אליעזר ממפלגת העבודה, שבמהלכם אמרה  "תוכנית הליכוד הרסנית לציבור הישראלי,  ונראה לי שדווקא העבודה היא זו שתוביל את השינוי". במקביל למגעים עם פואד , נפגשה גם עם יוסי שריד כדי לבדוק אפשרות להצטרף למפלגת מרצ[2]. לאחר שנכשלה בניסיונותיה להתקבל לשתי המפלגות האלה, פנתה לאביגדור ליברמן, שהסכים לקלוט אותה  במפלגת "ישראל ביתנו".

מאז ועד היום נראה שהיא חדרה לתוך חיינו ואנחנו לא מפסיקים לשמוע ממנה התבטאויות דעתניות כמעט בכל דבר ועניין. לוי –אבקסיס התראיינה ושחררה הודעות לתקשורת באינספור נושאים : מצב הקשישים בישראל, טיפולי השיניים לילדים, הקמת מוסדות לנוער עברייני, טיפול בפגים בישראל, סבסוד הדיור הציבורי, בעלי מוגבלויות, הוצאת ילדים מהבתים, חד הוריות וכו'. כל פעם שנושא מסויים עולה לכותרות אורלי ממהרת לצאת לתקשורת ודואגת לטפח את הדימוי שלה כמושיעת החלשים והמדוכאים.

ואין ספק שכל הנושאים שהוזכרו חשובים, אבל מישהו בדק פעם האם לאחר שהיא יוצאת בהכרזות תקשורתיות לוי –אבקסיס באמת מטפלת בכל הנושאים האלה, או שהיא שוכחת מהם דקה לאחר שהפלאשים כבים? האם זה הגיוני שח"כ אחד יכול להעניק טיפול רציני ומעמיק לכל כך הרבה נושאים בקדנציה אחת?

הפרשה של סילמן היתה דוגמה טובה לכך, דקה לאחר מותו הטראגי הופיעה לוי-אבקסיס  בעיתונות ובישרה שהיא ניסתה לעזור לסילמן. אין שום דרך לדעת אם זה נכון וגם אם זה נכון,  לפי התוצאה , העזרה של לוי לא ממש הוכיחה את עצמה.  אבל מה שבאמת מטריד זה המהירות שבה רצה אורלי לוי לגזור קופון תקשורתי על חשבון הטרגדיה של סילמן.

גם לויכוח הסוער שהתנהל ביום רביעי במליאה, השאלה הזו רלוונטית. זכותם של חברי הכנסת שהתעמתו עם לוי-אבקסיס להרגיש שכשאורלי לוי נואמת נגד הצעת התקציב, שהיא עצמה הצביעה בעדו זה חוסר כנות, וניסיון להרוויח  נקודות בדעת הקהל בצורה לא הוגנת.  זכותם להתנגד לנאום שאמור למצב את לוי-אבקסיס כמעין צ'ה גווארה,  בשעה שבפועל תמכה בתקציב. בקיצור הקול קול יעקב והידיים ידי עשו .

ולזה תוסיפו את סגנונה האישי, שיצא לו שם בוטה במקצת. לוי-אבקסיס כבר הספיקה לכנות את פקידי האוצר חזירים[3]  ואבות, שהורחקו מילדיהם על ידי רעיותיהם לשעבר והופיעו בפני ועדה בכנסת בבקשה לסיוע כונו על ידה חוצפנים, כי כפי שדאגה להסביר להם, להשקפתה זכויות האם קודמות לזכויות האב .

נשאלת השאלה האם מי שיחד עם עוד ששה מבני משפחתו "עלה בהגרלה" של מגרשים במחירים מוזלים שנערכה בבית שאן בביתן סגור וללא פרוטוקול, ושהייתה מיועדת מלכתחילה לזוגות צעירים ולמחוסרי דיור[4]  רשאי להציג עצמו כל העת כהתגלמות המלחמה בשחיתות וכאביר הצדק החברתי?  האם מי שבצע זיגזגים פוליטיים מהעבודה למרץ ולישראל ביתנו במרוץ אחר כסא בכנסת, יכול כל העת להטיף מוסר לאחרים?

[1] http://www.news1.co.il/Archive/001-D-329087-00.html

[2] http://www.nrg.co.il/online/1/ART/855/663.html

   http://celebs.walla.co.il/?w=/30/657077

[3] http://www.themarker.com/consumer/health/1.2006962

[4] http://www.mako.co.il/news-israel/local/Article-e050dbf8a7c4731018.htm

http://www.israelhayom.co.il/site/newsletter_article.php?id=17081&newsletter=15.05.2012

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4229136,00.html

http://news.walla.co.il/?w=/90/2533075

הנכם מוזמנים לכנס היסוד של השדולה לחיזוק מבנה המשפחה והקהילה בראשות חה"כ משה פייגלין, בשיתוף עם העמותות "מנהיגות יהודית" ו"הפמיליסטים".

הכנס יתקיים בעז"ה ביום ד' כ"א אייר תשע"ג (1/5/13) באולם ירושלים בכנסת.

לפרטים: מיכאל פואה 052-4202884, [email protected]

לרישום ואישור כניסה: גיל רונן 052-5227714, [email protected]

"המשפחה היא מסגרת התמיכה הטבעית של כל אדם ואבן היסוד בבניין האומה"

פורסם ב: 11/03/13, 10:23, גיל רונן, ערוץ7

הגברים צריכים להתמרד נגד התפיסה לפיה הם האחראיים לעבודות הקשורות לאוכל, סדר וניקיון. ופייגלין קשור, גם.

לדעתי יש ביזוי ואפליה מגדרית בכך שהגברים צריכים לעשות את מרבית העבודות הקשורות בהכנת אוכל, סדר, וניקיון, כולל עבודות לא נעימות הקשורות לבתי שימוש, במדינה שלנו. בכלל, צריך להשתחרר מהתפיסה לפיה גברים אחראיים על כל מה שקשור לבית.

אוכל: מי מגדל את הפרות שהופכות לשניצל הקפוא, שהנשים המסכנות שמרב מיכאלי מדברת עליהן מכניסות למיקרו? בעיקר גברים. כנ"ל לגבי גידול כל שאר בעלי החיים והירקות המשמשים אותנו כאוכל. החקלאים נלחמים כמו אריות על השדות שלהם מול תקיפות בלתי פוסקות של בדואים. תשאלו את אנשי השומר החדש. למה רק הגברים צריכים לדאוג לאוכל?

סדר: מי אחראי על העבודות הבלתי פוסקות בכבישים שמאפשרות סדר תחבורתי במקום אנדרלמוסיה? מי צובע את הפסים הכתומים והלבנים האינסופיים בכביש באמצע הלילה, מי בונה את הגשרים והמחלפים? מי בולעים אבק ועשן אגזוזים בזמן שהנשים שלהם מורחות לק על ציפורניהן ומתבשמות? כמעט אך ורק הגברים.

ניקיון: מי מנקה את צידי הכבישים ואת הרחובות בערים, כשהוא חשוף לסכנת דריסה, עבור שכר מינימום? מי אוסף את הזבל בקור של שעות הבוקר המוקדמות ביותר? מי פותח את הסתימות בבתי השימוש בבתים? מי נכנסים לתוך צינורות הביוב ותעלות הניקוז בכדי לאפשר חיים טובים ונקיים לכולנו? גברים. גברים שזה תפקידם בבית, וגברים שזו עבודתם.

בית: מי בונה את הבתים? מי מניח את הצינורות, את הבטון, את הרצפות את והחרסינות? מי מבין שני בני הזוג הוא זה שסטטיסטית, יש סיכוי רב יותר שהוא יהיה אחראי על בניית הבית, אם במימון ואם בליווי ו/או השתתפות פיזית בתהליך הבנייה עצמו? מי הם הפועלים שבונים את הבתים, ומי המפקחים על הפועלים? מי נופל מהפיגומים ונהרג, מדי כמה זמן, וזוכה במקרה הטוב לאזכור של משפט אחד בעמוד אחורי בעיתון?

הגברים האלה שקופים, כנראה. איש לא רואה אותם ואיש לא סופר אותם.

מרב מיכאלי (עבודה), יעל גרמן (יש עתיד), מיכל רוזין (מרצ) ואורלי לוי-אבקסיס (הליכוד / ישראל ביתנו) הקימו בשבוע שעבר את "שדולת חברות הכנסת" בכנסת החדשה. זהו מעין איגוד של כל חברות הכנסת ממין נקבה, ויש מי שיטען כי היקף ההשפעה של הקבוצה הזו הופך אותה, למעשה, למפלגה השנייה בגודלה בכנסת. בכל הדיונים והרעש העיתונאי שהשדולה החדשה הזו תיזום, אפשר להיות בטוחים שההקרבה היומיומית של הגברים לא תוכר ולא תוזכר.

יש לקוות ששדולת כנסת אחרת שהוקמה בימים האחרונים – השדולה לחיזוק מבנה המשפחה והקהילה, בראשות ח"כ משה פייגלין – תיתן את המענה לחוסר הזה בחיינו הציבוריים ובתודעה שלנו. מול מלחמת המגדרים בת 40 השנה המתחוללת במחוזותינו, ובניגוד מוחלט לתדמיתו הציבורית, ח"כ פייגלין מתגלה כאיש של שלום, וכממשיכו של אהרון הכהן, אשר היה משכין שלום בין גברים ונשים.

בכדי לעשות שלום בין גברים ונשים, כמו בכל תהליך שלום אחר, יש להכיר תחילה בכך שלשני הצדדים מגיע כבוד. לשני המינים מגיעה הוקרה, על ההקרבה שלהם למען הכלל. הדמוניזציה צריכה להיפסק, והשד המגדרי צריך לחזור לבקבוק שלו.

כשאבא ואמא ילמדו לחיות יחד בשלום, נוכל לגשת למלאכתנו העיקרית כבוגרים – גידול הדור הבא במדינה הזו. מנהיגות יהודית אמיתית היא זו שדואגת לבית היהודי. ומי שמחזק את הבית היהודי הקטן, בעיר ובכפר, מכין את הקרקע עבור הבית הגדול על ההר.

שלי יחימוביץ', יו"ר מפלגת העבודה היא אישה מאוד קיצונית ופנאטית שיכולה ממש לסכן את מדינת ישראל, אם תיבחר בבחירות הקרובות. מי שחושב שהיא באמת דואגת לעניים, לחלשים ולמעמד הפועלים פשוט לא מכיר אותה, לא מכיר את השקרים שלה, גישתה העויינת ואת כישרון המניפולציה היוצא מהכלל שניצלה לרעה בהיותה עיתונאית, מגישה ודמות תקשורתית מובילה שהשפיעה והכתיבה את סדר היום בנושאי ביטחון, כלכלה וחברה - ותמיד לרעתנו.

שלי - לטובת החזקים

נחמיה שטרסלר, פרשן הכלכלה של ערוץ 2: "שלי יחימוביץ' היא בעד הוועדים הגדולים, ואנחנו משלמים על זה את המחיר":

"סיפרתי על כך שהיא תמכה בכנסת בבקשה של נוחי דנקנר לחזק את מונופול המלט שלו, נשר, על ידי צירוף חברת הנסון-בטון. ח"כ חיים אורון, אז יו"ר מרצ, סוציאליסט אמיתי, התנגד לעסקה. הוא הבין שחיזוק המונופול יעלה את מחירי המלט ומחירי הדירות. אבל יחימוביץ' תמכה בדנקנר. היא רצתה רק דבר אחד: לתמוך בוועד החזק של נשר. באותו דיון בכנסת אמרה: "מונופול זה לא תמיד רע". איזה חוסר הבנה.

המשכתי וסיפרתי על התנגדותה למחאת הקוטג'. מבחינתה, שכולנו נשלם 7.3 שקלים עבור קוטג' ואף יותר, העיקר שהיא תקבל את תמיכת הוועד של תנובה. לא אכפת לה אפילו שקרן איפקס, ששולטת בתנובה, תמשיך להרוויח מיליונים רבים על חשבון האזרחים.

אחר כך סיפרתי על התנגדותה למבצע "עוף בשקל" של רמי לוי, כי מבחינתה גם אין בעיה שכולנו נשלם 20 שקל לק"ג עוף.

המשכתי ואמרתי שהיא משרתת את הוועדים הגדולים במשק, ולא את האזרחים. אנחנו משלמים בעצם "מס חשמל", "מס רשות הנמלים", "מס רשות שדות התעופה" ו"מס בנקים". צריך להבין שברגע שיש 2,000 עובדים מיותרים בחברת החשמל, אז האזרחים כולם, כולל הכי חלשים, משלמים את זה דרך החוב האדיר של חברת החשמל - 63 מיליארד שקל, שהמדינה תיאלץ יום אחד להחזיר מהתקציב או דרך העלאת תעריפים דרמטית.

צריך גם להבין שאנחנו משלמים יותר עבור כל המוצרים במשק עקב העיצומים האינסופיים בנמלי ישראל, ומשלמים יותר ריבית ועמלות, עקב עודף כוח האדם בבנקים. ההגנה על הוועדים הגדולים ועל הקביעות הטוטאלית במגזר הציבורי והמונופוליסטי, היא מהות הסוציאליזם המיושן של יחימוביץ'. היא תומכת בהכי חזקים, בהכי מקושרים, בהכי מונופוליסטים ובבעלי המשכורות הגבוהות, על חשבון כל האזרחים שמקבלים שירות גרוע ונאלצים לשלם מסים אדירים כדי לממן את הוועדים האלה.

במלים אקטואליות: יחימוביץ' בעד המודל היווני שקרס והתמוטט, לעומת המודל השוודי שמקדש את התחרותיות ואת הגמישות בשוק העבודה, תוך כדי מתן הכשרה מקצועית לכל מפוטר.

שלי - פמיניסטית קיצונית

בהיותה מגישת טלוויזיה בערוץ 2 שלי יחימוביץ' ראיינה ב2002 את ד"ר אורלי לחם קפלן בהתרגשות והתלהבות, בחיוך רחב ובעיניים בורקות רק מעצם הרעיון שניתן יהיה תיאורטית להביא ילדים לעולם בלי צורך בתאי זרע גבריים. "את מבינה שהשיטה שפיתחת מבטלת את הצורך במחצית אוכלוסיית העולם?", היא שאלה בקול נרגש את המדענית.

כל מי שעקב אחר שלי יחימוביץ' בקריירה התקשורתית שלה מכיר את שנאתה לגברים. כשביבי נתניהו עלה לשלטון ב96' היא הכריזה בקול כמעט בוכה כשכיכבה בפאנל תוכנית הטלוויזיה "פופולטיקה" (ערוץ 1), מול חברי כנסת ממפלגות דתיות:"מעכשיו יסתמו לנשים את הפה". והקהל מחא לה כפיים. המרירות בה דיברה תמיד בחוסר אונים במסכנות תהומית הייתה משכנע, אני מודה, אפילו מעט מבחינתי אבל איך שהשנים עברו, רק הבנתי עד כמה אבסולוטי הוא כוחן של נשים פמיניסטיות כמו שלי יחימוביץ' בתקשורת. זוהי למעשה בריונות שאין חמורה יותר ממנה בעולם בו אנו חיים היום.

למעשה המעבר החד שלה לפוליטיקה לא הפתיע כלל כי אין זה סוד שלנציגי התקשורת כיום יש הרבה יותר כוח השפעה, שליטה והכרעה על דעת הציבור, הרבה מעבר לפוליטיקאים שהפכו לבובות-על-חוט, והם אלה שמכתיבים באמת את סדר היום.

שלי יחימוביץ' אחראית אישית לתעמולה ושטיפות מוח שהובילו לחקיקה דרקונית נגד כל גבר שרק חשוד בעבירות אלימות במשפחה, חוקים המפתים ומאפשרים לכל אישה שנמצאת בסכסוך גירושין להגיש תלונות כזב נגד בעלה על-מנת להשיג יתרונות ופריבילגיות שונות, ובסופו של דבר האישה מקבלת פטור אוטומטי מהעמדה לדין על תלונתה השקרית והזדונית, בזמן שחייו של הגבר נהרסים לחלוטין.

ד"ר חנן נווה סיפר ב"כנס הרדיו הראשון" ב2007 :
"אני רוצה לרגע לספר על שני מקרים שבהם היתה לנו אג'נדה, לעיתונאים. אולי לא בצורה קוספירטיבית מתוכננת. בשני המקרים מעורבות העיתונאיות הלוחמניות של 'קול ישראל' – אחת לשעבר, שלי יחימוביץ', היום חברת כנסת, וכרמלה מנשה. עניין אחד הוא האלימות במשפחה, אין לי ספק שאנחנו לקחנו את זה כאג'נדה, לא קונספירטיבית, של 'קול ישראל' – אבל דחפנו, יחד עם יתר העיתונות... (פונה לדליה יאירי) ואת גם... והדבר השני שהיית שותפה לו ביחד עם כרמלה ושלי ... הוא הנושא של הנסיגה מלבנון לקראת שנת 2000."

(עוד בנושא במאמרו של גיל רונן "אלימות וגבריות: שטיפת המוח הגדולה")

לא מפתיע גם האופן האוטומטי בו העיפה שלי יחימוביץ' את אלוף במיל' אורי שגיא שהתמודד ברשימת מפלגת העבודה, רק בגלל תלונה מעורפלת של אישה שטענה שהטריד אותה מינית לפני כמעט 40 שנה: שלי הייתה הראשונה שהתגייסה באופן אישי לטובת א', המתלוננת הראשונה נגד הנשיא משה קצב שבסופו של תהליך אפילו מני מזוז בכבודו בעצמו (האיש שמלכתחילה התחיל ודחף את הפרשה) הודיע:"אני לא מאמין לא', היא משקרת".

עוינות כלפי אבות גרושים

נציגי זכויות אבות שנאבקים על זכות האדם הבסיסית ביותר שלהם לקשר בריא ותקין עם ילדיהם בשר מבשרם, זוכים בהתעלמות מוחלטת משלי יחימוביץ', ואף ליחס עויין של ממש: כשפנה אליה נציג מטעם הפמיליסטים (קבוצה שאני משתייך אליה) וניסה לדבר איתה, היא אמרה לו בצורה בוטה:"אתם פוסט נאצים!".

אלי בוסקילה, פעיל למען נכים גרושים בארגון שהצליח בין היתר לבלום העלאת תעריפי המים, ניסה לפנות אל שלי יחימוביץ' לגבי מקרה קשה מאוד של נכה גרוש חולה סרטן שהוצאה לפועל עיקלה את קצבת הנכות שלו בגלל חוב מזונות והשאירה אותו מחוסר כל, אך זכה מחברת הכנסת להתעלמות מוחלטת, בניגוד לח"כים אחרים אליהם פנה ונענו בחיוב ועזרו. פשוט לא איכפת לשלי מאף אחד!

אל תאמינו גם לכל הטרמפיסטים האלה של "מחאת האוהלים 2011" שמצטרפים ליחימוביץ' (סתיו שפיר, איציק שמולי ואחרים): הם כבר שיקרו לעם בלי בושה כאילו המאבק שלהם ל"צדק חברתי" הוא מאבק לא-פוליטי למען טובת "כל" העם בלי קשר לדעות פוליטיות לימין או לשמאל, אך הצביעות, היהירות, רדיפת הכוח והשררה שלהם מראה לנו בסופו של דבר את פניהם האמיתיות, לאחר שניצלו באופן ציני, מחושב וקר את המסכנים האמיתיים המתגוררים עד היום בגן תחנת הרכבת ארלוזורוב באוהלים קיץ - חורף 2012, בעוד הם ישנים בביתם החמים והנעים.

טרמפיסטים לא-ראויים נוספים המתמודדים ברשימת מפלגת העבודה הם יריב אופנהיימר מתנועת "שלום עכשיו" שיודע רק לסכסך ולהטיף לשנאת חינם בתוך עמנו, ומר נועם שליט, המתמודד תוך כדי ניצול ציני ו"רכיבה" על האהדה הציבורית הרחבה שניתנה לו לשחרור בנו.

הגיע הזמן שעם ישראל יתפקח ויתעורר ויכיר באמת את פרצופה האמיתי: שלי יחימוביץ' מסוכנת לישראל, היא מסוכנת לכולנו ואסור לנו לתת לה עוד כוח!

בעקבות תלונות של שופטי משפחה החל גל מעצרים של גברים ונשים גרושים שנלחמים על הזכות לראות את ילדיהם. כך נראית מערכת שלא רגילה לקבל ביקורת

קבוצה של שופטי בתי המשפט למשפחה החליטה באחרונה לנקוט מדיניות של יד ברזל נגד תנועת האבות, לאחר שזו החלה לחשוף את קלונה של המערכת באמצעות תביעות נזיקין בארה"ב, פניות לגופי הרווחה של האו"ם ועתירות לבג"צ. 

הקבוצה הכריזה על המדיניות החדשה בכתבה ב"הארץ" (29.8) שבה התלוננו שופטי משפחה אלמוניים כי הפכו "לשקי חבטות" והודיעו שפנו אל מנהל בתי המשפט "באופן יוצא דופן, בבקשה כי יפעל נגד גל ההסתה". גל המעצרים כבר היה אז בעיצומו. 

ראשון העצורים היה אמיר שיפרמן, קבלן בנייה פתח תקוואי בן 30, אב לילדה מתוקה בת שנתיים וחצי שאותה אינו זוכה לראות ולחבק כבר ארבעה חודשים. שיפרמן נחקר במשטרת פתח תקווה ב-31.7 בגין משמרת מחאה שערך יומיים קודם לכן, באישור ובליווי המשטרה, מחוץ לביתה של השופטת אסתר שטיין. לדבריו, החוקרים האשימו אותו בהוצאת דיבה, הטרדה, העלבת עובד ציבור ושיבוש הליכי משפט, והחרימו את מחשבו האישי בחיפוש שעשו בביתו. 

ב-10.8 נעצר גם גיא שמיר, בן 41, אב שנאבק על זכותו לגדל את בתו בת ה-8 ובנו בן ה-5. ארבעה ימים לפני כן, התקשרה אליו מזכירתה של השופטת אספרנצה אלון. לטענתה, אמר לה בטלפון "השופטת מזמן לא מעניינת אותי" והוסיף "תמסרי לה שתשמור על ילדיה". המזכירה אומרת שבשלב זה ניתקה את השיחה. שמיר אומר כי אינו זוכר מה אמר. האם אמר את הדברים? האם המזכירה ניתקה לו את הטלפון באמצע משפט בנוסח "תמסרי לה שתדאג לילדים שלה ושתעזוב את הילדים שלי בשקט"? קשה לדעת. ככל הידוע, השיחה לא הוקלטה. 

שמיר ישב במעצר במשך 32 ימים עד ששוחרר ביום שישי האחרון למעצר בית בתנאים מגבילים. 
במקרה או שלגמרי לא במקרה, מעצריהם של שיפרמן ושמיר נערכו כמה שבועות לאחר שהשניים חתמו על תצהירים לבית המשפט בניו ג'רזי בתביעה נזיקית על מיליוני דולר המתנהלת שם נגד שר המשפטים יעקב נאמן ושר הרווחה משה כחלון. התובעים טוענים כי מדינת ישראל מבצעת פשעים נגד האנושות ומתעלמת מאמנות בינלאומיות בכל הקשור לניתוק ילדים מהוריהם. 

שבע שנות עיכוב

בכלל, שמיר היה פעיל מאוד מבחינה משפטית בחצי השנה האחרונה בנושא זכויות אבות. בין היתר, הגיש בג"צ נגד משרד המשפטים לזירוז הגשת מסקנותיה הסופיות של ועדת שיפמן אשר אמורה להודיע על רפורמה שוויונית בתחום המזונות אך מתמהמהת כבר שבע שנים (!) מול לחץ עסקניות הנשים. בנוסף, פנה לבג"צ נגד השר כחלון בדרישה למנות נציגי אבות ואמהות למועצה לעבודה סוציאלית, כנדרש על פי חוק. 

בבג"צים הללו מעורב גם המשפטן צ.ז., בן 40, ממרכז הארץ, שקשור אף לתביעות שהוגשו בחו"ל ולפניות לאו"ם. ביום שבו פורסמה הכתבה ב"הארץ" על השופטים שהפכו "לשקי חבטות," נעצר צ.ז. בביתו בגין איומים כביכול נגד השופטת אלון. הוא נלקח למשטרת חיפה, שם הוצג בפניו איור ובו הופיעה תמונתה של אלון על כרזת מבוקשים בנוסח המערב הפרוע, עם הכיתוב "מבוקשת בשל פגיעה בזכרים" והצעת פרס היתולית בסך 2,500 דולר. האיור הופיע, לטענת המשטרה, באתר שהוא נוהג לכתוב בו, לצד מספר הטלפון שלו. 

המשטרה ביקשה להאריך את מעצרו של צ.ז., אך השופט שמעון שר נאות לאשר רק שלושה ימי מעצר בית. "אני הייתי משחרר אותו מיד", העיר. את האיור כינה "צורם" אך ציין שבשם חופש הביטוי יש לאפשר פרסומים שכאלה. "עלי כבר הייתה ביקורת הרבה יותר חמורה מזה," הוסיף. 

החוקרים לא מצאו סיבה למעצר

בסך הכל נעצרו ונחקרו בחודשיים האחרונים כעשרה פעילי זכויות הורים שונים. לא כולם גברים: לורי שם-טוב מגבעתיים, בת 43, היא אם לשני בנים, בני 8 ו-10, שנלקחו ממנה. עקב הטרגדיה שלה, שם-טוב הפכה לבלוגרית עם תעודת עיתונאי אשר פעילה למען שוויון הורי בגירושים. לדבריה, היא נעצרה בגלל ביקורת שכתבה על השופט נפתלי שילה, שהגיש נגדה תלונה ב-30.8 על פרסום לשון הרע וזילות בית המשפט. היא סבורה שהשופט שילה זועם משום שהפוסט על אודותיו הוא כיום הדבר הראשון שמוצאים כשמחפשים את שמו בגוגל. 

שם-טוב נחקרה ביחידה הארצית לחקירות הונאה ושוחררה לאחר שהחוקרים לא מצאו עילה למעצר. נראה כי שופטי המשפחה הזועמים מקבלים גיבוי חלקי מאוד מעמיתיהם במערכת האכיפה. 

גל המעצרים מעיד על לחץ. מדובר במערכת שרגילה לפעול בידיעה שגם החלטותיה המקוממות ביותר מוגנות מביקורת בשל החיסיון על דיוני בתי המשפט למשפחה. אולם תנועת האבות (והאמהות) מצליחה באחרונה בכל זאת לשפוך אור על המתרחש בין הכתלים, וידועה קביעתו של השופט העליון האמריקאי לואיס ברנדס כי "אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר". 
האם מישהו מנסה לחסום את האור הזה בעזרת אזיקים? 

קישורים בנושא:

• ח"כ יוליה שמאלוב ברקוביץ' על גל המעצרים נגד פעילי זכויות אבות

• האתר של שדולת המשפחה

באתר "גלובס" התפרסמו לאחרונה שני מאמרי דעה, של שתי עורכות דין, שהציגו אבות כמפלצות מסוכנות, או מפלצות מסוכנות בפוטנציה, מעצם היותם גברים

פורסם ע"י גיל רונן, אתר 'גלובס', 01/08/2012

כגבר ואב לשני ילדים, בן ובת, חשתי מועקה כשקראתי את מאמריהן של עו"ד רות דיין וולפנר ושל עו"ד ורדית אבידן, שפורסמו באתר "גלובס". המאמרים דנו בשאלה: האם ניתן להאשים עובדות סוציאליות בכך שלא צפו מראש רצח שלילדים בידי אבותיהם? עו"ד דיין טענה שלא, עו"ד אבידן טענה שכן. אבל מה שגרם אצלי למועקה משותף לשני המאמרים: התחושה שקיבלתי מקריאתם היא שאבות הם מפלצות מסוכנות, או מפלצות מסוכנות בפוטנציה, מעצם היותם גברים.

הכותבות הביאו דוגמאות להורים שרצחו את ילדיהם - פשע שלדעת רובנו אין נורא ממנו. הן התייחסו ל-3 רוצחים: איתי בן-דרור, אסף גולדרינג ואלי פימשטיין. מדוע נבחרו דווקא המקרים הללו, ומדוע מצאו לנכון שתי הכותבות להתייחס רק למקרים שבהם אב רצח את ילדיו?

הרי היו לנו בשנים האחרונות לא פחות מקרים שבהם אימהות רצחו את ילדיהן. עורכות הדין יכלו להזכיר במאמריהן גם את מיכל אלוני, רגינה קרוצ'קוב, אולגה בוריסוב ומארי פיזם. ובכל זאת, בחרו להביא אך ורק דוגמאות גבריות.

אילו היתה זו הפעם הראשונה שנתקלתי בתופעה כזו, הייתי זוקף אותה ליד המקרה. אולם ההטייה הזו מוכרת מאוד לכל מי שעוקב אחרי הפרסומים בנושא. התחושה העולה מקריאת רבים מהמאמרים שנכתבים על נושא הגירושים ועל סכסוכים במשפחה היא שאיזשהו כוח נעלם, איזשהו מניע שאיננו יכולים לדמיין אותו, גורם לבעלי טור - ובמיוחד כאלה הקשורים לתעשיית הגירושים - להתייחס לתופעות שליליות שונות כאילו הן אפשריות רק אצל גברים.

לא רק על רציחות ילדים מזוויעות מדובר, אלא על אלימות לכל סוגיה. הנטייה המובהקת של כותבות וכותבים רבים היא לייחס את תכונת האלימות - שהגדרתה הורחבה בשנים האחרונות, והיא כוללת עתה גם אלימות רגשית, מילולית ואפילו "אלימות כלכלית" - אך ורק למין הגברי.

מכיוון שהטורים של עוה"ד דיין ואבידן עסקו בפגיעה בילדים, אציין כי הסטטיסטיקות הרשמיות בארה"ב, כמו גם סטטיסטיקות של אל"י והמועצה לשלום הילד בישראל, מראות דווקא כי אימהות מעורבות פי שניים מאבות באלימות כלפי ילדים, כולל התעללות פיזית קשה.

יש משהו לא רציונלי, לא מובן - אפילו מפחיד - בנטייה של כותבים שונים להתעלם לחלוטין מהמציאות הזו ולהתייחס לרוע כאילו הוא תכונה גברית במהותה. רוע, רבותיי, הוא תכונה שוויונית לחלוטין. ישנם אינספור סוגי התעללות, אך גם התעללות באמצעות אלימות - פיזית ואחרת - אינה נחלתם הבלעדית של גברים. וזה על אף שגברים יותר חזקים פיזית. ההשוואה הזו בין גבריות לאלימות פשטנית, ומי שבודק אותה לעומק רואה שהיא מופרכת.

חשוב לזכור כי גברים, לפחות בתרבות היהודית והמערבית, מחונכים מגיל צעיר שאסור להרים יד על בנות. בגיל בית-הספר, בן שמכה בת הוא מושא ללעג. בעל שמכה את אשתו בזוי בעיני רוב החברה, ואם הוא בכל זאת שוקל להרים עליה יד, הוא יודע שהוא עלול להסתבך בפלילים ולאבד את עולמו. לפיכך, גם אם הוא חזק יותר פיזית וגם אם לא חונך כראוי לכבד נשים, הרי שיש גם כוחות חזקים, תרבותיים וחוקיים, הפועלים להרתיע אותו.

סטטיסטיקה היא תחום מתעתע, שקל מאוד לעשות בו שימוש לרעה. הסטטיסטיקה על רציחות בנות זוג, במיוחד כאשר היא מנופחת בעיתונות, תורמת לדימוי שלילי ורצחני של הגברים כולם. זאת, למרות שמדובר, בשנה ממוצעת, ב-10 עד 20 מקרים, כלומר, באוכלוסיית רוצחים שמהווה פחות מאלפית אחוז מכלל הגברים (פחות מ-1 ל-100,000).

יש גם, בשנה ממוצעת, לפחות מקרה אחד או שניים שבהם אישה רוצחת את בעלה. האם ההפרש מראה שגברים הם קילרים ונשים אינן כאלה? לא בהכרח. בארצות-הברית, לדוגמה, הסטטיסטיקה הרשמית מראה כי נשים מבצעות כ-41% מרציחות בני הזוג. מאוד ייתכן שהסיבה לפרופורציה השונה בישראל היא, פשוט מאוד, שבארה"ב יש לנשים גישה קלה מאוד לנשק חם, מה שמנטרל את הנחיתות הפיזית שלהן מול הגברים.

אבל בואו נשים בצד לרגע את הסטטיסטיקות השלילות הללט ונביט בתופעה אחרת, הפוכה כמעט: כאשר אזרחים - גברים, נשים וילדים - נקלעים למצבי סכנת חיים, ועובר אורח מזנק להציל אותם, האם אותו עובר אורח הוא בדרך-כלל גבר או אישה?

רובנו נסכים שבדרך-כלל זהו גבר.

כאשר נערה טובעת בים או בירקון, כאשר משפחה זועקת לעזרה מתוך בניין בוער - ומישהו נכנס פנימה, מסכן את עצמו ולפעמים אף מוסר את נפשו בכדי להצילם - האם גם בסטטיסטיקה הזו הגברים לא מככבים?

אם מוסיפים לסטטיסטיקה את שיעור ההתנדבות לתפקידים מסוכנים - במשטרה, בצבא, במכבי האש ובכלל - הרי ששיעור ההתנדבות של הגברים ונכונותם לסכן את עצמם להצלת האחר הוא גבוה במיוחד, ושיעור הגברים שנפצעים ונהרגים במסגרת ההתנדבות הזו אף הוא גבוה מאוד לצערנו.

אתם רואים, אם כך, שאפשר להשתמש בסטטיסטיקות גם בשביל להשחיר וגם בשביל ההיפך מזה. גם בכדי לצייר גברים כרוצחים וגם בכדי לציירם כגיבורים.

אם כוונותיי היו רעות, אולי הייתי מנסה להשתמש בסטטיסטיקה הזו בכדי לטעון כי נשים הן פחדניות, או אנוכיות, או משהו מהסוג הזה. אבל אני אוהב נשים, ואני גם לא חושב שיש לי זכות לעשות הכללות שכאלה לגבי אוכלוסייה כה גדולה.

אני כן חושב צריך להיזהר מאוד מסטטיסטיקות, ושיש להקפיד לא לעשות בהן שימוש חלקי ומעוות באופן שישחיר מין שלם; מין שרובו הגדול מורכב מאזרחים טובים, שהם גם האבות, האחים, בני הזוג והבנים של כולנו.

■ הכותב הוא עיתונאי ומייסד שדולת המשפחה ("הפמיליסטים") –www.abaveima.org.il. העמותה פועלת לחיזוק והטמעה של ערכי המשפחה, הכוללים גם את זכויותיהם של אבות ואת הזכות של ילדים לקשר טוב עם אבותיהם.

אני ממליץ לכם בחום לצפות בסרטו החשוב של הבמאי ישרי הלפרין "זכות אבות" שעוקב אחר מאבקם של אבות גרושם לקשר עם ילדיהם, מול ממסד שלם של פמיניסטיות שונאות גברים ששולטות בכל המערכות ומאפשרות לגרושותיהם לנתק מהם את ילדיהם בשר מבשרם. הסרט שודר מספר פעמים בטלוויזיה וזכה בפרס חביב הגולשים במסגרת פסטיבל דוק אביב גליל 2011.

כל גבר בישראל שחושב אי פעם להתחתן, להקים משפחה ולהביא ילדים חייב לראות את הסרט הזה ולהבין באיזו מציאות בלתי נסבלת אנחנו חיים, איך הפכו נישואין למלכודת מוות לגברים ובאיזו קלות ניתן לנתק אב נורמטיבי מילדיו האהובים והיקרים לו מכל, הכל בשם הדיקטטורה הפמיניסטית שפועלת להפוך את האב במשפחה ל"מיותר, בלתי רלבנטי ולא רצוי".

זאת עובדה: 90 אחוז ממקרי הגירושין כיום הם ביוזמת הנשים, בגלל לחץ עצום ואינספור פיתויים שמציעים אלפי ארגוני הנשים שחולשים על המדינה וכל מטרתם לעודד נשים להתגרש ולפרק כמה שיותר משפחות.

אני גאה לקחת חלק במאבק החשוב והצודק הזה. אני לומד וחוקר את הנושא באופן עצמאי כבר 20 שנה ושמח שישנה התעוררות והתקדמות משמעותית בשנים האחרונות במודעות של גברים בישראל -

הישגי שנת 2011 - תמיכתה האמיצה של ח"כ יוליה שמאלוב ברקוביץ' במאבק האבות

יעקב

בשנתיים האחרונות פירסמו עיתונאי 'מעריב', בן כספית, בן-דרור ימיניוקלמן ליבסקינד, שורה של תחקירים חשובים על מעללי "הקרן החדשה לישראל" ונשיאת הקרן, פרופ' נעמי חזן, לשעבר חברת כנסת מטעם מרצ. התמונה העולה מהתחקירים היא של גוף המממן ומכוון מערך של ארגוני "זכויות" שמחליש את המדינה ואת צה"ל.

למרבה הצער, התמונה המבהילה הזו היא רק קצהו של קרחון ענק מימדים. בכדי לראות את הקרחון לעומקו, עלינו להרכיב על חוטמינו משקפי תלת-מימד מיוחדים, שיחשפו לעינינו את מימד הפוליטיקה המגדרית. אלה אותם המשקפיים דרכן צופות נשים פמיניסטיות בעולם הסובב אותן, רק שאנחנו נביט דרכם מבלי לוותר על הביקורתיות שלנו. כעת נגלה כי הרבה לפני  שנתמנתה לנשיאת "הקרן החדשה", הניחה חזן, ביחד עם חברותיה לממסד הפמיניסטי-מיליטנטי, את התשתית המגדרית למנגנון אותו היא מפעילה כיום באמצעות "הקרן החדשה".

מצויידים במשקפינו החדשים, בואו נצלול 20 שנה אחורה במימי הזמן הקפואים, לשנת 1992. באותה שנה הקימה ח"כ-דאז חזן את הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, בשיתוף עם ח"כ יעל דיין (עבודה). חה"כ לימור לבנת ונעמי בלומנטל (ליכוד) צורפו אף הן, לאחר שעברו "הכשרה" אידיאולוגית בידי עמותת "שדולת הנשים", והפכו בכך מרצונן החופשי לעלי תאנה עבור מפעל של שמאל קיצוני. "שדולת הנשים", שחזן נמנית עם המייסדות שלה, היתה באותן שנים ארגון דגל של "הקרן החדשה". חזן, מצידה, היתה חברת הנהלת "הקרן החדשה" לפני שנבחרה לכנסת.

559 הצעות חוק

הסוציולוג-היסטוריון ד"ר עוז אלמוג קובע במאמר "ממצ'ואיזם לפמיניזם" כי רק בכנסת ה-13 וה-14 הוגשו 559 (חמש מאות חמישים ותשע) הצעות חוק פמיניסטיות על ידי שמונה חברות כנסת. היום אנו כבר בכנסת ה-18. חלק ניכר מהצעות החוק הללו הן פרי עבודתה של "שדולת הנשים", והן מוגשות לחברי הכנסת כאשר הן כבר מוכנות לחתימה והגשה.

בשנת 1995 הוקמה בכנסת הוועדה לזכויות הילד, ביוזמת חברת הכנסת הקומוניסטית תמר גוז'נסקי. זוהי ועדה משלימה לוועדה לקידום מעמד האישה, וכפי שהסברנו בעבר – והוכחש על ידי הדוברת המשותפת לשתי הוועדות – מדובר בכלים שלובים. יחדיו, מקדמות הוועדות גירסה מערבית של תפיסה קומוניסטית ישנה אשר מסכסכת בין אבות ואמהות ומחלישה את שניהם מול ילדיהם. פועלן המצטבר של הוועדות תרם לערעור יציבות התא המשפחתי במדינת ישראל והעניק כוח רב לעסקניות המגדר בכל הרמות.

בשנת 1998 הקימה חזן את הרשות לקידום מעמד האישה במשרד רוה"מ. זו זרוע ביצועית של המנגנון המגדרי, שנהנית מגישה ממסדית שוטפת לתקציבים, למשרדי הממשלה על כל יחידותיהם, לרשויות מקומיות, למפעלים ולארגונים בכל הרמות והגדלים. חזן עומדת עד עצם היום הזה בראש הוועדה המייעצת של הרשות, וגם אם ראש הרשות – ורד סוויד – באה כיום מהמרכז-ימין הפוליטי, הרי שעולם המושגים שהיא פועלת במסגרתו מוכתב על ידי חזן וארגוני הקרן. אותה הדינמיקה פועלת במקרה של הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, שבראשה עומדת לכאורה אשת ימין דתית, ח"כ ציפי חוטובלי.

מהפכה בצבא

ב-2001 הוקם גוף הקרוי "יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים" (יוהל"ן) במקום חיל הנשים של צה"ל, במסגרת מהפכה פנים-צבאית שהובילה חזן, ביחד עם נבחרת "חוקרות" אולטרא-שמאליות. חזן וחברותיה הוכרו כ"צוות מגדר" והתוו את קו הפעולה של יוהל"ן, תוך שהן מקבלות גישה בלתי-אמצעית לבסיסי צה"ל, למאגרי המידע שלו ולמפקדיו הבכירים ביותר.

המנגנון הפמיניסטי-מיליטנטי בישראל פועל בסימביוזה עם ממסד בינלאומי בעל קשר איתן לאו"ם והטיה אנטי-ישראלית מובהקת. חזן היא יו"ר ועדת ההיגוי הישראלית של גוף ששמו "נציבות הנשים הבינלאומית" (IWC), אשר פירסם עצומה ביום הראשון של מבצע "עופרת יצוקה" בו גינה את "הטבח" שמבצעים חיילי צה"ל בעזה. גוף זה מקדם מאז אמצע שנות ה-2000, ביחד עם עמותת "איתך-מעכּי" של "הקרן החדשה" והוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, חקיקה שנועדה לאפשר החדרת נשות שמאל ונשים ערביות לגופים ממשלתיים בעלי רגישות לאומית וביטחונית.

כל אחד מהסעיפים שהעלינו כאן ראוי, כמובן, לטיפול עיתונאי מעמיק ולבדיקה על ידי גורמים רשמיים כמו הכנסת. אם איננו רוצים לטבוע במצולות, עלינו לראות סוף-סוף את הקרחון, ולהיות מסוגלים להבחין בין מאבקים אמיתיים על טובתם של נשים וילדים לבין חתרנות חמורה המסכנת את כולנו – גברים, נשים וטף.

קישור בנושא:

אתר עמותת הפמיליסטים

פורסם בבלוג Velvet Underground של העיתונאית דבורית שרגל ב16 בפברואר 2012.

בעידן הפמיניזם המיליטנטי, העתונות הישראלית כבר לא ראויה בעיני לשם "עתונות", משום שהיא משתיקה את הפגיעה המאסיבית והשיטתית ביותר בזכויות אדם שמתרחשת במדינה. כוונתי לפגיעה בילדים ובאבות – ובנשים שאוהבות אותם – שמתבצעת תחת דגל הפמיניזם המיליטנטי. מכיוון שגם העתונות לוקה באותה מחלה שהשלטון לוקה בה, לקורבנות השיטה אין לאן לפנות במצוקתם. הממסד כולו נגדם ואילו "כלב השמירה" שומר על הממסד מפני הזכרים, להם הוא מותיר לכל היותר את זירת הטוקבקים (וגם זה לא, כפי שיראה מי שישרוד עד סוף הפוסט הזה).

הערה: אני משתמש במונח "פמיניזם מיליטנטי" בכדי לתאר זרם שאני רואה אותו ככת שלטונית לא-נבחרת הפועלת במקביל לשלטון הרגיל, בתחרות עמו ואף בחתירה תחתיו. אני מבין שרוב הנשים שרואות עצמן כפמיניסטיות לא יגדירו את עצמן כפמיניסטיות מיליטנטיות. מצד שני, גם רוב המוסלמים הפונדמנטליסטיים לא יגדירו עצמם ככאלה, וגם אנשי הימין הקיצוני לא יגדירו עצמם ככאלה. מי שמביט מבחוץ על תנועה, בעין ביקורתית, לא תמיד ישתמש באותם המונחים שבהם משתמשים חברי התנועה לגבי עצמם.

הנושא יכול למלא עשרה ספרים שמנים (רק שאף אחד לא ידפיס אותם בעידן הנוכחי), אבל זהו רק פוסט אורח בוולווט אנדרגראונד, לכן אסתפק בנגיעה קלה בשני נושאים: סיקור מקרי רצח במשפחה ודו"ח ועדת שניט. אפשר להרחיב בטוקבקים, שהם כנראה ממילא זירת הביטוי הטבעית שלי, כגבר שמסרב להיות "חדש".

הבית כשדה קרב

הדוגמה הבולטת לפמיניזציה של העתונות היא התייחסותה המוטה למקרי אלימות במשפחה – התייחסות התואמת את תיאוריית הפטריארכיה. לפי תיאוריה זו, הדומיננטיות הגברית בעולמנו נובעת מכך שגברים שולטים בנשים ובילדים בכוח הזרוע ובאיומים. שלטון אימים זה נסמך על ייצורה של תודעה כוזבת ("מיסתורין נשי") המשכנעת את האשה להיות "נשית" באופן שמתאים לאינטרס של הגברים, ועל מערכות קשרים בין החבר'ה הוותיקים (old boys) מבית הכנסת ומהצבא שמעניקות לגברים יתרון מתמיד בכל תחומי הכוח. לפי תפיסה זו, מתנהלת מלחמה של ממש בין המינים, ובמלחמה כמו במלחמה.

אם גבר רוצח אשה ו/או ילד/ים, יש לכך משמעות עמוקה בהרבה מאשר ל"סתם" רצח, בעיני הפמיניסטית המיליטנטית. לא מדובר באירוע פלילי, שמעצם הגדרתו הוא חריג המוקע על ידי החברה, אלא באקט של מלחמה. לפיכך, בעשור האחרון התקבע נוהג לפיו ידיעות מעין אלה הן כותרת ראשית ואייטם פותח במהדורה, בניגוד לרובן המכריע של הרציחות הפליליות האחרות. במקום להיות יבש ועובדתי, הסיקור שייך לסוג האמוציונאלי: הסצינה מתוארת כ"מחזה מחריד", והרצח הוא "מזעזע".

מראים לנו את כתמי הדם על הריצפה, את הגופה על האלונקה, ומתארים את בכיים של היתומים. הכתב יודע כבר שמצפים ממנו לציין אם קדמו לרצח תלונות במשטרה או לא. הרעיון היסודי שעובר לציבור – ולשוטרים – הוא שאילו פעלה המשטרה כראוי, היא היתה מונעת את הרצח.

הסיקור הזה תואם את התפיסה לפיה משפחה שיש בה אבא, אמא וילדים היא "רעה חולה" , כפי שכתבה פעם קמפיינרית ארגוני הנשים, דורית אברמוביץ'. אברמוביץ' מתארת בראיון של "הטלוויזיה החברתית" סוג של שליטה של הארגונים הללו על העתונות, ולדעתי היא עוד מצטנעת.

לעומת הסיקור מקרי הרצח ע"י גברים, שתואמים את תאוריית הפטריארכיה, כאשר אשה רוצחת גבר או ילד, הסיקור נוטה להיות מינורי – ואף אוהד. אולי הדוגמה הבוטה ביותר לכך בשנים האחרונות היתה כתבתה של בילי מוסקונה-לרמן על רגינה קרוצ'קוב, שהטביעה למוות את בנה בן הארבע, מיכאל, בגיגית. הכתבה נפתחה במילים "הלב שלי עם רגינה." פמיניזם או לא, כל קוראת עם לב המחובר לחוט שידרה מוסרי אמורה לחוש קבס כבר מהמשפט הזה.

כאשר מזל אוחנה מיבנה שחטה את בעלה יחיאל עם סכין מטבח, הכותרת ב-Ynet נתלתה בגירסתו הבלתי-סבירה של סניגורה, כאילו הסכין "עפה" לה מהידיים  – גירסה שנדחתה בהמשך בבית המשפט. כעבור שנה וחצי, כאשר בית המשפט שלח את אוחנה למאסר עולם, כמו כל רוצח – Ynet הבהיר שגזר הדין אינו מקובל עליו: "מדובר בגזר דין חריג בחומרתו לגבי עבירות של אלימות במשפחה," קבעה כותרת המשנה. זוהי כמובן הטעייה. בית משפט הרי חייב לשלוח רוצחים למאסר עולם. הכוונה של העורכ/ת היתה, כמובן, שהעונש "חריג" כשאשה היא הרוצחת. מי שמכיר את האופן שבו בתי המשפט מושפעים מכותרות בעתונות יכול לנחש שהיתה מטרה באמירה הזו. ואכן, סעיף הרצח הומתק בעליון. גם עונשה של אוחנה הופחת לתשע שנים, והיא מסתובבת מן הסתם בינינו.

אני מבין שעבור נשים שרואות את העולם דרך משקפיים פמיניסטיים-מיליטנטיים, גם נשים שרוצחות גברים וילדים הן קורבנות. אולי יש פה חשש מסויים מהתעוררותה של חמלה: אם הרוצחות אינן בהכרח קורבנות, ייתכן שדווקא הגברים הם לפעמים קורבנות, ואם הגברים הם לפעמים קורבנות, השקפת העולם הדיכוטומית והקרה של הפמיניזם המיליטנטי מאויימת. בכל מקרה, ראוי לזכור שלא כל צרכני העתונות הישראלית הם נשים פמיניסטיות. כשאני, למשל, קורא ידיעות כאלה, אני חש בחילה פיזית – כי אני יודע שדמי מותר, וכמו שהסכין עפה "בטעות" וחדרה 13 ס"מ לתוך צווארו של יחיאל, סכין אחרת יכולה לעוף בטעות ביום מן הימים לתוך הצוואר שלי, והרוצחת תקבל יחס סלחני.

היתה ועדה? אז מה!

אם במערכות העתונות פועל זרם שמסוגל להצדיק שפיכת דם של ילדים והפיכתם ליתומים, ברור שגם לגבי הפרדת אבות מילדיהם בגירושין, והקזת דמים מסוג אחר – מזונות, למשל – אין לצפות לסיקור הוגן.

ועדת שניט מונתה ב-2005 בכדי לדון בביטול חזקת הגיל הרך האנכרוניסטית, המעניקה לנשים משמורת אוטומטית על ילדי גירושין מתחת לגיל 6 – ובפועל, גם על ילדים גדולים יותר. היא ישבה 6.5 שנים – פרק זמן בלתי נסבל באורכו. מסקנות הביניים שקראו לביטול החזקה פורסמו ב-2008, אך המסקנות הסופיות בוששו לבוא. חלפה שנה, ועוד שנה, ועוד אחת. על פי עדות של אחד מחברי הוועדה, בזמן זה הפעילו ארגוני הנשים "לחץ חסר תקדים בתולדות ועדות ממשלתיות על חברי ועדת שניט, במטרה להכניס סעיף שמבטיח את שליטת האם בילדים."

פעילי האבות הסיקו בשלב מסויים שנציגות הפמיניזם המיליטנטי בוועדה תוקעות את הדיונים בכוונה תחילה, וכי אם לא יפעילו לחץ נגדי על חברי הוועדה, היא תשב גם שבעים שנה ולעולם לא תשחרר את מסקנותיה. לכן הוסרו הכפפות בשנה וחצי האחרונה והתחילו משמרות מחאה, והזהרות כי של האבות כי לא יהססו לפנות לבית המשפט ולדרוש את הגשת המסקנות. למותר לציין שאיש לא נקט פעולה לא חוקית ואם מישהו היה נוקט פעולה שכזו, הוא היה נעצר מייד, מן הסתם. וזה לא קרה.

הלחץ עבד והוועדה שחררה נוסח סופי של המלצותיה, שהיו ידועות מכבר, לבטל את חזקת הגיל הרך לטובת מודל מעט יותר שוויוני. ארגוני הנשים יצאו לקרב. כמו בקרב הקודם שלהן, נגד השוואת גיל הפנסיה, מדובר במאבק אנטי-שוויוני בעליל בו דורשים הארגונים זכות-יתר משמעותית ביותר, בסתירה למסקנותיה של ועדת מומחים שמונתה במיוחד בכדי לבדוק את הנושא. אבל הארגונים האלה כל כך בטוחים בעצמם כיום, שהם אפילו לא מתנצלים על עמדות צבועות שכאלה.

כצפוי, גייסו הארגונים את גיסותיהם התקשורתיים למערכה. ב"לונדון וקירשנבאום" ראיינו את ד"ר רות הלפרין-קדרי – אולי הדמות הבולטת בהנהגה הפמיניסטית-מיליטנטית באקדמיה – אבל שכחו להציב מולה מישהו שיציג את הצד הנגדי. ראיון דומה עם הלפרין-קדרי נערך בתוכנית המשפטית של משה נגבי ב"קול ישראל". ענת דולב ראיינה באותה תחנה את בילי מוסקונה-לרמן – עמה היתה בהסכמה מלאה, כמה מפתיע – ואילו בן כספית ראיין ב"עושים סדר" של ערוץ 2 והחינוכית את עו"ד ענבר שנהב, שהתנגדה למסקנות ועדת שניט, ללא מרואיין מאזן כלשהו.

היו גם אייטמים מאוזנים יותר, בגלי צה"ל, בערוץ 10 ובערוץ 1.

לאחר שהשר יעקב נאמן אימץ את המלצות הוועדה, פנתה אל פעילי האבות כתבת "סופשבוע" של מעריב, ליאת שלזינגר, עם סדרת שאלות ממנה היה ברור שהיא מתכננת כתבה שתציג אותנו באור נלעג ושלילי. ואכן, הכתבה שהוצגה כתחקיר – ניסתה לצייר את הפעילים כחבורה אלימה ומרושעת, ולבטל את הלגיטימיות של ועדת שניט, משום שכביכול הושפעה על ידי איומי האבות.

בצעד נדיר של פרגון בין-עיתוני, חיזקה צפי סער את המסר ב"הארץ". "חברי הוועדה בוודאי פעלו מתוך כוונות טובות ובצורה מקצועית ושקולה מבחינתם," כתבה, "אבל גם הם בני אדם ולא יכלו שלא להיות מושפעים מהלחצים המאיימים והברוטליים שהופעלו עליהם. האם ייתכן שגורלם של מאות אלפי ילדים במדינת ישראל יוכרע בנסיבות כאלה?"

ח"כיות פמיניסטיות-מיליטנטיות העלו טענות דומות כמה ימים קודם לכן בדיון שנערך בכנסת. הדיווח על הדיון ב-Ynet היה די מאוזן, אבל מישהו לא התאפק והכניס תמונה משונה של ח"כ יוליה שמאלוב-ברקוביץ', ממנה קשה בכלל לזהות אותה. התמונה הזו הוכנסה גם בעבר לכתבה שתקפה את הח"כית על רקע תמיכתה בזכויות ילדים ואבות.

מילה אחת לא נכתבה ב"תחקיר" הפטרוני של מעריב על הטענות בדבר לחצים בלתי-לגיטימיים שהופעילו ארגוני נשים על ועדת שניט, או על הסחבת בדיוניה. אולי החלק החזק ביותר בכתבה היה האיור המאוס, שהציג נשות-בית קטנות וחסודות (האם אחת מהן מחזיקה שואב אבק לרהיטים או שנדמה לי?) וגברים רעים וחסונים שגונבים מהן את ילדיהן. מבלי לתת לחוק גודווין להיכנס לפעולה, אני מנסה לדמיין עיתון ישראלי מיינסטרימי שמזמין איור דומה לגבי כל מאבק אחר בין קבוצות באוכלוסייה – ולא מצליח. האם מישהו היה מעז לצייר כך ערבים, למשל?

"סופשבוע" אפילו לא מחדש הרבה. איור דומה, של  אב מרושע הגונב את כספיהם של אשתו ובנו, הופיע ב"הארץ" לפני 3.5 שנים, בעוד כתבה מוטה-להפליא של הגב' סער.

לאחר הודעתו של השר נאמן הרהיב מישהו ב-Ynet עוז ופירסם מאמר דעה של עו"ד יעל גיל, המהלל את מסקנות ועדת שניט. המאמר קיבל כ-200 תגובות, רובן אוהדות. זה לא מפתיע: סקר שערכה מינה צמח בערך כאשר מונתה ועדת שניט הראה כי רוב מוחלט של הציבור – כולל נשים! – מצדד ברעיון המשמורת המשותפת. מה שאומר הרבה על המידה שבה ארגוני הנשים אכן מייצגים את ציבור הנשים.

ארגוני הנשים גייסו מילואים ועברו משלב הבלימה לשלב ההבקעה. כעבור שבועיים, ב-13.2.12, התפרסם מאמר נגדי של עו"ד צבי טריגר. גם כאן, רוב התגובות היו בעד ביטול חזקת הגיל הרך – ונגד עמדת הכותב. כנראה שמישהו לא יכול היה להתמודד עם התוצאה הזו והטוקבקים הפסיקו להופיע, בהמשך היום שבו המאמר עלה לאתר. מאז ועד רגע הגשת הפוסט הזה (חמש בערב, יום רביעי, 15.2.12) לא מופיעים טוקבקים שנכתבו ביומיים האחרונים, למרות שידוע לי בוודאות מעדויות של פעילי אבות שהם כתבו טוקבקים רבים.

כשהייתי ילד, בשנות ה-70, טענו הפמיניסטיות (בצדק) שהגברים חשים מאויימים מיכולתן של נשים להצליח גם בתחומים שנחשבו גבריים. האם ייתכן שכיום, הפחד מהאמת עבר לצד השני?

בשם האבות המעוכים - גיל רונן, פורסם בNRG ב16.1.2012

משמיצים אותנו, מתעלמים מזכויותינו, משסים בנו את השוטרים ומציגים אותנו כאלימים - אבל בסוף האמת תנצח. תגובה לבילי מוסקונה-לרמן

בילי מוסקונה-לרמן הקדישה טור ארוך, רצוף באי-דיוקים ובהרבה רצון רע, לכנס הפמיניסטי-מיליטנטי שהתקיים באוניברסיטת בר-אילן לפני כשבועיים, ולמערך האבטחה הכבד-יחסית שליווה את קיומו. המערך הזה נדרש – כך טענה – בשל פעולת מחאה של "לובי גברי חזק" שהתרחשה בעת האירוע. מוסקונה-לרמן אף מצטטת אמירה מתלהמת שהופיעה, לדבריה, בדף הפייסבוק הפרטי של אחד הפעילים, כהוכחה לכך שהאבטחה היתה חיונית.

בואו נעמיד דברים על דיוקם. איני יודע מה באמת כתב או לא כתב אותו פעיל אלמוני שמוסקונה-לרמן מצטטת, אבל מי שרוצה לראות גם אמירות אנטי-גבריות קיצוניות של נשים לא צריך להיכנס לדף פייסבוק פרטי של אף אחת. הוא יכול להיכנס לפורום פמיניזם בפורטל האינטרנט הקרוב אליו, או סתם לקרוא טוקבקים למאמרים על חשודים בהטרדה מינית. אם לנשים מותר לדבר שטויות, גם לגברים מותר לדבר שטויות. מכל מקום, ברור שמארגני המחאה לא תכננו שום אלימות, ואכן לא היה שם שום דבר שאפילו מזכיר אלימות.

המחאה התמצתה בהענקת פרחים לעובדות סוציאליות, חלוקת סטיקרים בנוסח "אשה שווה לא פחות ולא יותר מגבר" ו"גבר שווה לא יותר ולא פחות מאשה", והנפה של כמה שלטים שבהם שונה הלוגו של בר אילן ל"בת אילן". היו גם כמה אבות ששמו איזולירבנד על הפה, כמחאה על השתקתם.

אין ארגוני אבות חזקים

היו שם פחות מ-30 אבות. הלוואי שהמחאה היתה גדולה יותר – אבל לצערי, בניגוד לדבריה של מוסקונה-לרמן, אין ארגוני אבות חזקים. יש עשרות אלפי אבות גרושים שהמדינה הזו מחקה אותם וחיסלה אותם באכזריות שלא תתואר, למרות שלא עשו שום דבר שמצדיק ענישה. מדובר בבני אדם רגילים לחלוטין, אזרחים טובים ואפילו טובים מאוד, שמצאו עצמם יום אחד נרדפים על ידי רשויות החוק בשל עבירות פליליות חמורות שלא ביצעו. במקביל ניטלה מהם הזכות לשהות במחיצת ילדיהם, בשל "מסוכנות" ערטילאית שלא צריך להוכיח ואי אפשר להפריך. הם הורחקו מבתיהם ורכושם נלקח מהם. הם הושמצו בקרב חבריהם ומכריהם. הם אולצו לשלם לנשותיהם-לשעבר סכומי עתק שלא היו ברשותם, ובצר להם עברו לגור אצל ההורים הזקנים, בקרוואנים או במחסנים. חלקם נעצרו לתקופות ארוכות בשל עלילות זדוניות או בשל חובות כספיים, והפכו לשכניהם של אנסים ורוצחים בתאי בתי סוהר צואים.

יש מאות אלפי גברים שמודעים למה שקרה לאותם עשרות אלפים וחיים בפחד שזה יקרה גם להם. יש כמה אלפי גרושים ש"מסתובבים" בכמה עמודי פייסבוק המוקדשים לנושא, ויש 150 או 200 פעילים, שמאוגדים ב-4 או 5 קבוצות עם דגשים רעיוניים שונים, וטרם נמצאה הנהגה שתצליח לגבש ולהוביל אותם במחאה אפקטיבית. מדובר בתנועה זעירה ללא שום תקציב, של אנשים שבורים, הורים שכולים לילדים חיים. זו התנועה שמוסקונה-לרמן רוצה שתפחדו ממנה.

כל רצח של אישה הוא סיבה להתגולל על כלל הגברים

בעת האחרונה הצליחה התנועה, בקטנה, לעקוף את מסך ההשתקה של מנגנון הדיכוי הפמיניסטי-מיליטנטי, שהשפעתו בעיתונות גדולה. כאבם של הקורבנות נחשף באחרונה מדי פעם בתוכנית "העולם הבוקר" בערוץ 2, ובתוכנית "המילה האחרונה" בגל"צ. סיפורם של מרכזי הקשר האיומים אליהם נשלחים ילדים להיפגש עם אבותיהם לשעה בשבוע, תחת פיקוח משפיל של עובדת סוציאלית, סופר השנה בתוכנית הלילית של דנה ספקטור ורן שריג בערוץ 24, ובפוסט אחד בבלוג של מנחם בן, כאן ב"מעריב".

הפריצה הגדולה ביותר בשנה באחרונה באה בזכות ח"כ יוליה שמאלוב-ברקוביץ', שהרימה לפני כשנה את דגל המאבק נגד מה שהיא מכנה "הג'יהאד הפמיניסטי" באומץ רב ולא נרתעה, למרות קיתונות של בוז וארס ששפכו עליה הפמיניסטיות המיליטנטיות.

עדיין, מרבית הפוליטיקאים והעיתונאים חוששים למתוח ביקורת על ההתאכזרות הפמיניסטית-מיליטנטית לאבות ולילדים, שמא יבולע להם. מכונת התעמולה וההמרדה של ארגוני הנשים עובדת היטב. ציון "יום האשה הבינלאומי" (חג סובייטי, אגב) ו"יום המאבק באלימות נגד נשים" מדי שנה מבטיח שהתעמולה אף פעם לא תרד מסדר היום למשך זמן רב מדי. בין לבין, כל רצח של אשה הוא סיבה טובה להתגולל על כלל הגברים בישראל, ותמיד אפשר גם לדבר על הדרת נשים, פערי שכר, ושאר נושאים שמתאימים לאג'נדה האנטי-גברית. כל מחאה של אבות מוגדרת מראש כ"אלימוּת" והסיכוי שטענותיהם יקבלו סיקור הוגן ב"עושים צהריים", או תחקיר ב"עובדה" אפסי.

התרגיל האכזרי שהוציא אותנו למחות

מרבית התקוות של פעילי תנועת האבות הקטנה והמיוסרת התנקזו בשנים האחרונות לדיוניה של ועדה בראשות פרופ' דן שניט, אשר נועדה לתת אלטרנטיבה ל"חזקת הגיל הרך" המיושנת והפטריארכאלית, שמעניקה לנשים את הילדים באופן אוטומטי בגירושין. הוועדה ישבה שש וחצי שנים ארוכות, וכיום ברור שאם הדבר היה תלוי בנציגות הפמיניזם המיליטנטי בוועדה, היא היתה יושבת עוד 60 שנה בלי לפרסם מסקנות סופיות. ח"כ זהבה גלאון קראה בגלוי לקבור את מסקנות הוועדה "קבורת חמור". לחץ של פעילי אבות גרם לוועדה לפרסם בכל זאת את מסקנותיה, המבטלות את החזקה המפלה ומאמצות גישה יותר שוויונית לשאלת ההורות אחרי גירושין.

במקביל יושבת עוד ועדה – בראשות פרופ' פנחס שיפמן – שאמורה להמליץ לגבי נוסחה לחישוב תשלומי מזונות בגירושין. גם כאן צפויה הוועדה להמליץ על נוסחה שוויונית והגיונית, שתתחשב בהכנסות של שני בני הזוג ולא תאפשר, לדוגמה, לאשה שמרוויחה 12,000 ₪ לקחת 5,000 ₪ לחודש מגבר שמרוויח חצי ממנה, לטובת שני ילדים שהוא ממילא מכלכל במחצית מימות השבוע. עיוותים מעין זה נפוצים מאוד תחת השיטה הקיימת, וארגוני הנשים חושבים שזה בסדר גמור.

הכנס בבר-אילן עורר כעס ותסכול אצל האבות משום שהוא המחיש שגם סיום דיוני ועדת שניט לא יביא את הגאולה בעתיד הנראה לעין. הכנס נערך תחת הכותרת המעליבה והמזלזלת "הקימותי ועדה" ונוהל על ידי פמיניסטית לוחמנית במיוחד בשם ד"ר רות הלפרין-קדרי, ראש מכון רקמן לקידום מעמד האשה, בשיתוף עם ד"ר דפנה הקר מהחוג למגדר באוניברסיטת ת"א, מייסדת ומנהלת ארגון "איתך-מעכי" הקיצוני של הקרן החדשה לישראל. שניט ושיפמן השתתפו בכנס, אבל הלפרין-קדרי והקר בעצם עשו מהם צחוק: בחלקו הראשון והסגור של הכנס השתתפו מאות עובדות סוציאליות ששמעו הרצאות מפיהן של שלוש דוברות, שכולן מתנגדות לביטול חזקת הגיל הרך.

הרעיון של המארגנות ברור למדי, למי שמכירים את המניפולטיביות הפמיניסטית-מיליטנטית: תנו לשניט להרגיש חשוב ולשאת נאומים. אנחנו נדאג, באמצעות נציגותינו בכנסת, שהמלצותיו לא יגיעו לכדי חקיקה וייבלמו בוועדה לקידום מעמד האישה. במקביל, נתדרך את העובדות הסוציאליות להתעלם מהמלצות ועדת שניט וניתן להן כלים להילחם בכל אבא שיבקש מבית המשפט לפסוק לו משמורת שוויונית ברוח המלצות הוועדה.

התרגיל האכזרי הזה הוליד את המחאה. לא הופתענו מהפעלת המשטרה נגדנו. אנו, פעילי האבות, רגילים לכך שנוטלים את זכויות היסוד שלנו, משסים בנו את השוטרים ומציגים אותנו כאלימים. הטור של מוסקונה-לרמן לא מעלה ולא מוריד, והאמת תנצח.

לאחרונה התפתח דיון או וויכוח מעצבן למדי בקבוצת "שני הורים" בפייסבוק. אני מעריך ומכבד את חברי "שני הורים" ופעילותם למען שוויון בהורות, אני לא חושב לצערי שדרישתם לא להגיד "חלילה" משהו רע על הפמיניסטיות היא מדיניות הוגנת כלפי גברים הנאבקים על קשר עם ילדיהם ובטח לא כלפי המטרה הצודקת והחשובה שלהם.

לומר "אנחנו רק למען הקשר עם הילדים" זה לנסות לטפל בסימפטום או ליתר דיוק אחד הסימפטומים של המחלה היותר קשה, מסוכנת ומזיקה שהיא התנועה הפמיניסטית שדואגת לדכא, לקפח, להפלות, לרדוף ולהתנכל לכל גבר רק בגלל היותו גבר. הפמיניזם הוא שורש הבעיה האמיתי ומיותר לציין מה יהיו סיכויי ההחלמה אם מתעלמים מגידול סרטני.