זכויות הגבר בישראל

אחד משדה המוקשים או מסלול המכשולים שאנשים נכנסים אליו ברגע שאני מדבר ומתדיין איתם על נושא הפמיניזם ואנטי פמיניזם, זו נטייה אוטומטית לחשוב במובנים של אחד על אחד - "אתה מדבר על גברים שנפגעים... יש גם גברים חראות שפוגעים בנשים! יש גם נשים מסכנות שסובלות!" וזוהי מלכודת חשיבה שקצת קשה להוציא ממנה אנשים כי הם אינם מודעים עד כמה הם סוטים מהנושא העיקרי שנגדו אני מתקומם, שזה בעצם הפמיניזם הממוסד, המערכתי והממוסחר ולא מקרה פרטי של פלוני אלמוני כזה או אחר. האזרח הממוצע לא ממש מודע למימדים המפלצתיים של מנגנוני התעמולה, שטיפת מוח, יחסי ציבור, שיווק וים של כסף שמגלגלים הארגונים הפמיניסטיים. בראש ובראשונה זוהי תעשייה של כסף והרבה מאוד כסף שמגלגלות עסקניות המגדר סביב לשכנע כמה שיותר נשים שהן *כולן* קורבנות קולקטיביים של המין הגברי כולו והן זקוקות להגנתן.

מעולם לא הכחשתי ואינני מסוגל להכחיש את העובדה שיש גם גברים מרושעים ויש נשים מסכנות שנפגעות וסובלות כי מבחינתי זה מובן מאליו ומה שאני מדבר עליו ומתקומם נגדו הוא ברובד הרבה יותר עמוק, מורכב, סבוך ונוגע בפוליטיקה מאוד צינית, אופורטוניסטית ונצלנית שבה כל בעיה וכל פיפס של חיכוך שנוצר בין גברים ונשים מנוצל בראש חוצות כדי להעניק עוד כוח, פרסום וכסף לארגוני הנשים.

הדבר הראשון שחשוב להבין לגבי פמיניזם שזוהי קודם כל תנועה פוליטית ולא שום דבר אחר. לא זכויות אדם, לא הומניטאריות, לא "עזרה לחלשים", לא "חברתי" ולא שום דבר אחר - זו תנועה פוליטית על תשתית של כת שכל מטרתה לצבור כמה שיותר מאמינים, כוח, פרסום, כסף ושליטה מחשבתית - למנוע מאנשים לחשוב בצורה עצמאית ובוגרת. ממליץ לכם בחום להקשיב לפרופסור ג'אניס פיאמנגו שמסבירה זאת טוב ממני.

על מנת להבין לעומק את הפוליטיקה המגדרית, צריך להכיר מעט את השפה של הפמיניסטיות ובייחוד מושג שהמציאו בתחילת ההשתלטות שלהן - "האישי הוא הפוליטי". מה שהמושג הזה אומר שאם גבר מאוד מסויים פוגע באישה מסויימת - הוא בעצם מייצג את כל הגברים בעולם בלי יוצא מהכלל, כל הגברים שותפים לפשע של אותו אחד, ואשמים בעצם העובדה שנולדו זכרים. למה? כי גברים, לפי האידיאולוגיה הפמיניסטית הם כולם "קבוצה פריווילגית" בעלת כוח ושליטה קולקטיבית בעולם, מה שהן מכנות "הפטריארכיה". בין אם גבר הוא פוליטיקאי, מנקה רחוב או אפילו קבצן, כל הגברים שותפים לכוח ול"שליטה של הגברים בעולם".

מה שמעניין לגבי החוק הזה שאי אפשר להפעיל אותו הפוך. כלומר אם תביא בפני הפמיניסטיות אלף דוגמאות על נשים שפגעו בגברים, הן תמיד יענו לך אוטומטית שזה אף פעם לא מייצג, "אל תעשה הכללות!" ויסבירו לך אם תקשיב להן בסבלנות שזה שונה לגמרי במקרה שאפילו גבר אחד פוגע באישה אחת הוא כן מייצג את "הגברים" כי "לגברים יש שליטה, מעמד וכוח-על שאותו הם יכולים לנצל תמיד לטובתם". הן מגיעות מראש בהנחה שגברים תמיד יצדדו בגברים ויחפו אחד על השני - הנחה שהיא כמובן שקרית מהיסוד ואין לה שום אחיזה במציאות, אך כמיטב מסורת המדע הפתולוגי - שקר שחוזרים עליו מספיק פעמים, כולם מתחילים להאמין בו. מסיבה זו הן תמיד מצפות/דורשות מכל גבר להביע כמה שיותר דברי גינוי, מחאה, התנצלות והסתייגות מכל מעשה של גבר שפגע באישה, בדומה ליחסים דיפלומטיים בין ארצות ועמים שונים.

כלומר, במילים אחרות אנחנו רואים שבעצם הפמיניזם יצר סוג של לאמנות ונאמנות מגדרית של נשים - סולידאריות נשית בינלאומית (ע"ע יום האישה הבינלאומי) ופלגנות שמצד אחד הנשים ה"מסכנות" וה"מדוכאות" ומהצד השני הגברים ה"פריוולגים", "השולטים", "המתעללים" וכו'.

במציאות פוליטית כזאת, לפי תבנית שידועה ומוכרת כ"פוליטיקה של זהויות", שבה מראש אתה אשם ואתה לא בסדר רק בגלל שנולדת גבר, פתאום מצדיקים נגדך ענישה קולקטיבית, יחס עוין, חשדנות והגבלות מרחיקות לכת ואז בעצם הפגיעה בגברים נעשית פגיעה גורפת, כוללנית, מערכתית וממוסדת וזה לא שאישה שונאת-גברים מתוסבכת ספציפית שמה עליך תוויות אלא כל מוסדות המדינה והגופים הרשמיים הכי חזקים של מדינת ישראל!!!

פעמים רבות כשאני מדבר עם נשים על איך גברים נפגעים בגלל הפמיניזם, הן מתחילות לספר לי סיפורים על נשים שנפגעו מגברים, לעיתים אף בטון מתלהם. השאלה למה הן עושות את זה? אני (ואני בטוח שלא רק אני) לא צריך שיתאמצו להסביר ולשכנע אותי שיש גברים רעים שפוגעים בנשים, זה הרי כל-כך מובן מאליו וברור - אנחנו לא הרי איזה עם או גזע נפרד - לכל אחד מאיתנו יש נשים במשפחה שהוא אוהב והן יקרות לליבו ולא היה רוצה שייפגעו!

ההסבר שלי לדפוס הזה הוא סוג של עמדת התגוננות שנשים נכנסות אליו לרוב באופן לא מודע וזה בדיוק ההרעלה הפמיניסטית שאני מדבר עליה, סוג של נאמנות מוגזמת - שוביניזם נשי, שנשים מסגלות לעצמן, בגלל שטיפת המוח ולרוב בגלל גישת "ראש קטן": אם הפמיניסטיות אומרות כך וכך אז זה חייב להיות נכון. אח"כ הן גם מתרצות שאין להן זמן וכוח ואנרגיות לקרוא חומרים ולהתעמק בנושא כדי להבין בכלל על מה הן מדברות ומה הן מצטטות...

אני מאוד אוהב את שיריו של פיל קולינס. יש לו קול נעים ומיוחד, אני אוהב את המנגינות והעיבודים בבלדות שלו שתמיד מצליחות לרגש ולגעת בלב. עם זאת, יש לו שיר אחד שמשהו בו תמיד הפריע לי - השיר "עוד יום בגן עדן".

בשיר זה קולינס מתאר את המצוקה והאדישות למצוקתם של ההומלסים תוך כדי שהוא מספר במילות השיר את סיפורה של אישה הומלסית, למרות העובדה שבין 85 ל90 אחוז מההומלסים במדינות המערב הם גברים ולא נשים. זה משקף גישה ומסורת גינוצנטרית ארוכת שנים ונטייה של התעלמות שיטתית ממצוקותיהם של גברים (אפשר למצוא גם במחקריו של פרופ' מרטין ואן-קרפלד). גם בישראל מאוד קל לזרוק גבר מביתו ולהפוך אותו בין לילה להומלס שמשוטט ברחוב כמו כלב נטוש, בלי אף אחד במערכת שיעזור לו ויסייע, ברגע שגרושתו מגישה תלונות כזב ומוציאה נגדו צו הרחקה אוטומטי.

דוגמא נוספת אפשר למצוא במקרה של האיש העשיר ביותר בעולם - ביל גייטס, שהחליט לתרום ולהתגייס למלחמה באיידס כשהוא מתמקד אך ורק במחצית קורבנות המחלה שהן הנשים. כולנו הרי יודעים שמאחורי תדמית הנדבן האדיב וטוב הלב מסתתר דיקטאטור מגלומן ורודף בצע שהרי אין כמעט מחשב בכל פינה בעולם שלא מופעל ע"י מערכת ההפעלה שלו!!!

אני לצערי חוויתי באופן אישי את האטימות, האכזריות, האדישות וההתעלמות מצד גופים שהיו אמורים לעזור כולל המועצה הלאומית לשלום הילד וכל עיתונאי וגוף תקשורת שפניתי אליו במשך מאבק משפטי של לא פחות מ20 שנה.

עברתי התעללות והתאכזרות מאוד קשה בילדות בגילאים 6 עד 16 שכללו גם בין היתר אלימות פיזית קשה מצד מורה במשך שנתיים (כיתות ב' וג'). היא שיקרה בלי בושה בביהמ"ש כאילו "מעולם לא הרימה יד על תלמיד". פסק הדין של השופטת ג'ני טנוס בביהמ"ש השלום בעכו הוא מחריד ומלא סילוף, שקרים, רצח אופי ושפיכת דמי כשהיא מקבלת כמו תורה מסיני כל שקר שנכתב נגדי.

אותי לצערי ובכאב רב האדישות הזאת לא מפתיעה כי אני בטוח שאם הייתי אישה, היחס כלפיי, במיוחד בתקשורת ובמערכת המשפט, מזמן היה שונה. פרופסור אדם ג'ונס מקנדה ביצע מחקר יוצא דופן, פורץ דרך ואמיץ במיוחד שחושף את האדישות, ההתעלמות והעלמת העין המכוונת מפגיעה בגברים ובעיקר פשעי מלחמה שכוללים רצח המוני של גברים ונערים, בגלל השליטה המוחלט של הפמיניסטיות בתקשורת המערבית ובגופים כמו האו"ם שאמורים לדאוג ולהגן על זכויות אדם!!

יעקב

חושב להתחתן? ברוך הבא למסלול נגמז: נישואין - גירושין - מזונות

1. האישה לחוצה להתחתן, היא טוענת שהיא מחפשת גבר רציני ובוגר לקשר מחייב לטווח ארוך. היא פמיניסטית שאפתנית עם 2 תארים אקדמיים אבל מבהירה לך מראש שהיא מצפה ממך להיות ג'נטלמן ואדיב, להזמין אותה למסעדות, לשלם עליה, לפתוח לה דלתות וכו' כי "ככה זה תמיד היה נהוג!".

2. עברו מספר שנות נישואין, יש לכם ילד או שניים, דירה ורכוש משותף ופתאום ביום בהיר האישה מחליטה שנמאס לה, היא משועממת ממך ורוצה גבר איכותי ומעניין יותר. עובדה: 90 אחוז מהגירושין הם ביוזמת הנשים!!!

3. אחרי שהפשיטה אותך מהדירה, מהמכונית, מהרכוש והכי מכאיב מכל - מונעת ממך קשר עם ילדיך (שבמקרה הטוב תראה אותם שעה בשבוע או שבועיים) היא תובעת דמי מזונות כל חודש. הסכום יכול להיות פי 1 וחצי, 2 ואפילו יותר מההכנסה החודשית שלך אפילו אם היא מרוויחה יותר ממך. אם לא תשלם בזמן, המדינה תשלם לגרושתך דרך ביטוח לאומי, ואתה תצבור חוב מזונות. הוצל"פ ייעקלו לך את המשכורת וכל מה שנשאר לך אם בכלל, בנוסף לכניסה ויציאה מהכלא מדי פעם (ואל תדאג, גם כשאתה בכלא ולא יכול לעבוד, אתה ממשיך לצבור חוב מזונות!!)

בימים אלה, ובמיוחד לקראת 25.11, יום המאבק באלימות נגד נשים, מופצים בציבור נתונים שקריים ומניפולטיביים במסווה של סטטיסטיקת-אמת, לפיהם יש בישראל "200 אלף נשים מוכות".

זהו מספר שאין לו כל ביסוס מחקרי. המחקר היחידי עליו נסמכים ארגוני הנשים בעניין זה נערך ע"י מכון חיפאי ב-2002 עבור משרד הרווחה אולם מחקר זה הוכח כמופרך ובלתי מדעי בכנס אקדמי בינלאומי שנערך ע"י המחלקה לקרימינולוגיה באוניברסיטת אריאל ב-29 ו-30 באפריל השנה [ http://tinyurl.com/kp3tex9 ].

הכנס אירח את פרופ' מורי שטראוס (Murray Straus) מאוני' ניו המפשייר, המוכר בעולם כולו כמומחה המוביל והבולט בתחום חקר האלימות במשפחה. אחד מממצאיו של פרופ' שטראוס אף הוזכר בדברי הפתיחה למחקר של המכון החיפאי, ולפיו כביכול הגיעו למספר של 200,000 נשים מוכות בישראל, באמצעות פעולת כפל.

שטראוס עצמו קבע באופן חד משמעי כי מחקר זה היה לקוי, בין היתר בכך שבדק אך ורק אלימות נגד נשים ולא אלימות של נשים, ובכך שנשען באופן כמעט בלעדי על עדויותיהן של הנשים ולא הצליב מידע כנדרש במחקרים מסוג זה. לדבריו, "אם יש בישראל 200,000 נשים מוכות אז יש בה גם 200,000 גברים מוכים.”

בנוסף, גם חוקר מהמכון החיפאי התראיין בעיתונות זמן קצר אחרי פירסום המחקר, ו"הוריד" במחי יד את מספר הנשים המוכות מ-200,000 ל-50,000, [ http://tinyurl.com/q4md5r3 ] דבר המצביע מן הסתם על המבוכה בה היו נתונים עורכי המחקר לאחר שנחשף קלונם.

מחקרי האמת לגבי אלימות במשפחה מגלים תמונה מורכבת, בה יש מגוון של קורבנות – ילדים, נשים, גברים וזקנים – ומגוון של מבצעי אלימות, כולל נשים בשיעור לא קטן (למען הדיוק: שיעור האלימות בין בני זוג המבוצעת ע”י נשים פחות או יותר שווה לשיעור האלימות המובצעת ע”י גברים, אך נשים נפצעות בשיעור הגבוה פי 2 מגברים וגם חומרת פציעותיהן גבוהה פי 2 בממוצע). יתרה מזאת, האלימות בין בני זוג מאופיינת בדרך כלל ע"י הדדיות, כלומר – אין צד אחד שהוא הקורבן המובהק וצד אחר שהוא האלים המובהק, אלא ישנו דפוס של הסלמה. לפיכך הצגת נושא האלימות במשפחה כ"נשים מוכות" היא מניפולטיבית ושקרית.

אגב – המחקרים מראים כי מרבית האלימות כלפי ילדים מבוצעת ע"י אמהות דווקא.

היה לי הכבוד להיות שותף לארגון הכנס באוני' אריאל, ביחד עם פרופ' שרה בן דוד, ד"ר יואב מזא"ה, ד"ר חגית בוני-נוח, ד"ר אינה לוי וד"ר יעל אביעד. אשמח לענות על כל שאלה בנושא. אנא מכם – אל תשמשו כשופר עבור תעמולה שנועדה למטרות פוליטיות, לקידום שכבת 'עסקונה' מסויימת וליצירת אווירת מלחמה בין המינים שקורבנותיה העיקרים הם ילדים שלא חטאו.

גיל רונן – 052-5227714
[email protected]

אתר שדולת המשפחה

אורלי לוי-אבקסיס ח"כ בעלת מודעות חברתית, או רודפת פרסום סדרתית? - עו"ד תמר הר-פז

דיון סוער נערך ביום רביעי שעבר בכנסת על דו"ח ה - OECD  האחרון. במהלך הדיון תקפה ח"כ אורלי לוי -אבקסיס את הממשלה על אופן ניהול התקציב. בתגובה שחרר לעברה שר הרווחה עקיצה כשאמר כי ח"כ הוגן המתנגד לתקציב – צריך להצביע נגדו גם בשעת-האמת במליאה.  בכך רמז לעובדה כי לוי למרות דבריה, הצביעה בעד התקציב והתנהלות הממשלה האמורים. דבריה של לוי-אבקסיס, זכו למתקפה אף מח"כים נוספים בקואליציה על רקע התקדים הפרלמנטרי שיצרה. לראשונה ח"כ מהקואליציה תוקף את  הממשלה על התנהלותה התקציבית[1] .

כזכור ניסיונותיה של אורלי לוי לחדור לחיקה החם של הפוליטיקה הישראלית החלו במגעים עם פואד בן אליעזר ממפלגת העבודה, שבמהלכם אמרה  "תוכנית הליכוד הרסנית לציבור הישראלי,  ונראה לי שדווקא העבודה היא זו שתוביל את השינוי". במקביל למגעים עם פואד , נפגשה גם עם יוסי שריד כדי לבדוק אפשרות להצטרף למפלגת מרצ[2]. לאחר שנכשלה בניסיונותיה להתקבל לשתי המפלגות האלה, פנתה לאביגדור ליברמן, שהסכים לקלוט אותה  במפלגת "ישראל ביתנו".

מאז ועד היום נראה שהיא חדרה לתוך חיינו ואנחנו לא מפסיקים לשמוע ממנה התבטאויות דעתניות כמעט בכל דבר ועניין. לוי –אבקסיס התראיינה ושחררה הודעות לתקשורת באינספור נושאים : מצב הקשישים בישראל, טיפולי השיניים לילדים, הקמת מוסדות לנוער עברייני, טיפול בפגים בישראל, סבסוד הדיור הציבורי, בעלי מוגבלויות, הוצאת ילדים מהבתים, חד הוריות וכו'. כל פעם שנושא מסויים עולה לכותרות אורלי ממהרת לצאת לתקשורת ודואגת לטפח את הדימוי שלה כמושיעת החלשים והמדוכאים.

ואין ספק שכל הנושאים שהוזכרו חשובים, אבל מישהו בדק פעם האם לאחר שהיא יוצאת בהכרזות תקשורתיות לוי –אבקסיס באמת מטפלת בכל הנושאים האלה, או שהיא שוכחת מהם דקה לאחר שהפלאשים כבים? האם זה הגיוני שח"כ אחד יכול להעניק טיפול רציני ומעמיק לכל כך הרבה נושאים בקדנציה אחת?

הפרשה של סילמן היתה דוגמה טובה לכך, דקה לאחר מותו הטראגי הופיעה לוי-אבקסיס  בעיתונות ובישרה שהיא ניסתה לעזור לסילמן. אין שום דרך לדעת אם זה נכון וגם אם זה נכון,  לפי התוצאה , העזרה של לוי לא ממש הוכיחה את עצמה.  אבל מה שבאמת מטריד זה המהירות שבה רצה אורלי לוי לגזור קופון תקשורתי על חשבון הטרגדיה של סילמן.

גם לויכוח הסוער שהתנהל ביום רביעי במליאה, השאלה הזו רלוונטית. זכותם של חברי הכנסת שהתעמתו עם לוי-אבקסיס להרגיש שכשאורלי לוי נואמת נגד הצעת התקציב, שהיא עצמה הצביעה בעדו זה חוסר כנות, וניסיון להרוויח  נקודות בדעת הקהל בצורה לא הוגנת.  זכותם להתנגד לנאום שאמור למצב את לוי-אבקסיס כמעין צ'ה גווארה,  בשעה שבפועל תמכה בתקציב. בקיצור הקול קול יעקב והידיים ידי עשו .

ולזה תוסיפו את סגנונה האישי, שיצא לו שם בוטה במקצת. לוי-אבקסיס כבר הספיקה לכנות את פקידי האוצר חזירים[3]  ואבות, שהורחקו מילדיהם על ידי רעיותיהם לשעבר והופיעו בפני ועדה בכנסת בבקשה לסיוע כונו על ידה חוצפנים, כי כפי שדאגה להסביר להם, להשקפתה זכויות האם קודמות לזכויות האב .

נשאלת השאלה האם מי שיחד עם עוד ששה מבני משפחתו "עלה בהגרלה" של מגרשים במחירים מוזלים שנערכה בבית שאן בביתן סגור וללא פרוטוקול, ושהייתה מיועדת מלכתחילה לזוגות צעירים ולמחוסרי דיור[4]  רשאי להציג עצמו כל העת כהתגלמות המלחמה בשחיתות וכאביר הצדק החברתי?  האם מי שבצע זיגזגים פוליטיים מהעבודה למרץ ולישראל ביתנו במרוץ אחר כסא בכנסת, יכול כל העת להטיף מוסר לאחרים?

[1] http://www.news1.co.il/Archive/001-D-329087-00.html

[2] http://www.nrg.co.il/online/1/ART/855/663.html

   http://celebs.walla.co.il/?w=/30/657077

[3] http://www.themarker.com/consumer/health/1.2006962

[4] http://www.mako.co.il/news-israel/local/Article-e050dbf8a7c4731018.htm

http://www.israelhayom.co.il/site/newsletter_article.php?id=17081&newsletter=15.05.2012

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4229136,00.html

http://news.walla.co.il/?w=/90/2533075

תשובתה של עו"ד תמר הר-פז יו"ר פורום נשים ציוניות, לשאלת השבוע בעיתון "בשבע" האם צריך להשוות את גיל הפרישה של נשים לפנסיה לזה של הגברים?,2.5.2013

הנכם מוזמנים לכנס היסוד של השדולה לחיזוק מבנה המשפחה והקהילה בראשות חה"כ משה פייגלין, בשיתוף עם העמותות "מנהיגות יהודית" ו"הפמיליסטים".

הכנס יתקיים בעז"ה ביום ד' כ"א אייר תשע"ג (1/5/13) באולם ירושלים בכנסת.

לפרטים: מיכאל פואה 052-4202884, [email protected]

לרישום ואישור כניסה: גיל רונן 052-5227714, [email protected]

"המשפחה היא מסגרת התמיכה הטבעית של כל אדם ואבן היסוד בבניין האומה"

פורסם ב: 11/03/13, 10:23, גיל רונן, ערוץ7

הגברים צריכים להתמרד נגד התפיסה לפיה הם האחראיים לעבודות הקשורות לאוכל, סדר וניקיון. ופייגלין קשור, גם.

לדעתי יש ביזוי ואפליה מגדרית בכך שהגברים צריכים לעשות את מרבית העבודות הקשורות בהכנת אוכל, סדר, וניקיון, כולל עבודות לא נעימות הקשורות לבתי שימוש, במדינה שלנו. בכלל, צריך להשתחרר מהתפיסה לפיה גברים אחראיים על כל מה שקשור לבית.

אוכל: מי מגדל את הפרות שהופכות לשניצל הקפוא, שהנשים המסכנות שמרב מיכאלי מדברת עליהן מכניסות למיקרו? בעיקר גברים. כנ"ל לגבי גידול כל שאר בעלי החיים והירקות המשמשים אותנו כאוכל. החקלאים נלחמים כמו אריות על השדות שלהם מול תקיפות בלתי פוסקות של בדואים. תשאלו את אנשי השומר החדש. למה רק הגברים צריכים לדאוג לאוכל?

סדר: מי אחראי על העבודות הבלתי פוסקות בכבישים שמאפשרות סדר תחבורתי במקום אנדרלמוסיה? מי צובע את הפסים הכתומים והלבנים האינסופיים בכביש באמצע הלילה, מי בונה את הגשרים והמחלפים? מי בולעים אבק ועשן אגזוזים בזמן שהנשים שלהם מורחות לק על ציפורניהן ומתבשמות? כמעט אך ורק הגברים.

ניקיון: מי מנקה את צידי הכבישים ואת הרחובות בערים, כשהוא חשוף לסכנת דריסה, עבור שכר מינימום? מי אוסף את הזבל בקור של שעות הבוקר המוקדמות ביותר? מי פותח את הסתימות בבתי השימוש בבתים? מי נכנסים לתוך צינורות הביוב ותעלות הניקוז בכדי לאפשר חיים טובים ונקיים לכולנו? גברים. גברים שזה תפקידם בבית, וגברים שזו עבודתם.

בית: מי בונה את הבתים? מי מניח את הצינורות, את הבטון, את הרצפות את והחרסינות? מי מבין שני בני הזוג הוא זה שסטטיסטית, יש סיכוי רב יותר שהוא יהיה אחראי על בניית הבית, אם במימון ואם בליווי ו/או השתתפות פיזית בתהליך הבנייה עצמו? מי הם הפועלים שבונים את הבתים, ומי המפקחים על הפועלים? מי נופל מהפיגומים ונהרג, מדי כמה זמן, וזוכה במקרה הטוב לאזכור של משפט אחד בעמוד אחורי בעיתון?

הגברים האלה שקופים, כנראה. איש לא רואה אותם ואיש לא סופר אותם.

מרב מיכאלי (עבודה), יעל גרמן (יש עתיד), מיכל רוזין (מרצ) ואורלי לוי-אבקסיס (הליכוד / ישראל ביתנו) הקימו בשבוע שעבר את "שדולת חברות הכנסת" בכנסת החדשה. זהו מעין איגוד של כל חברות הכנסת ממין נקבה, ויש מי שיטען כי היקף ההשפעה של הקבוצה הזו הופך אותה, למעשה, למפלגה השנייה בגודלה בכנסת. בכל הדיונים והרעש העיתונאי שהשדולה החדשה הזו תיזום, אפשר להיות בטוחים שההקרבה היומיומית של הגברים לא תוכר ולא תוזכר.

יש לקוות ששדולת כנסת אחרת שהוקמה בימים האחרונים – השדולה לחיזוק מבנה המשפחה והקהילה, בראשות ח"כ משה פייגלין – תיתן את המענה לחוסר הזה בחיינו הציבוריים ובתודעה שלנו. מול מלחמת המגדרים בת 40 השנה המתחוללת במחוזותינו, ובניגוד מוחלט לתדמיתו הציבורית, ח"כ פייגלין מתגלה כאיש של שלום, וכממשיכו של אהרון הכהן, אשר היה משכין שלום בין גברים ונשים.

בכדי לעשות שלום בין גברים ונשים, כמו בכל תהליך שלום אחר, יש להכיר תחילה בכך שלשני הצדדים מגיע כבוד. לשני המינים מגיעה הוקרה, על ההקרבה שלהם למען הכלל. הדמוניזציה צריכה להיפסק, והשד המגדרי צריך לחזור לבקבוק שלו.

כשאבא ואמא ילמדו לחיות יחד בשלום, נוכל לגשת למלאכתנו העיקרית כבוגרים – גידול הדור הבא במדינה הזו. מנהיגות יהודית אמיתית היא זו שדואגת לבית היהודי. ומי שמחזק את הבית היהודי הקטן, בעיר ובכפר, מכין את הקרקע עבור הבית הגדול על ההר.

שלי יחימוביץ', יו"ר מפלגת העבודה היא אישה מאוד קיצונית ופנאטית שיכולה ממש לסכן את מדינת ישראל, אם תיבחר בבחירות הקרובות. מי שחושב שהיא באמת דואגת לעניים, לחלשים ולמעמד הפועלים פשוט לא מכיר אותה, לא מכיר את השקרים שלה, גישתה העויינת ואת כישרון המניפולציה היוצא מהכלל שניצלה לרעה בהיותה עיתונאית, מגישה ודמות תקשורתית מובילה שהשפיעה והכתיבה את סדר היום בנושאי ביטחון, כלכלה וחברה - ותמיד לרעתנו.

שלי - לטובת החזקים

נחמיה שטרסלר, פרשן הכלכלה של ערוץ 2: "שלי יחימוביץ' היא בעד הוועדים הגדולים, ואנחנו משלמים על זה את המחיר":

"סיפרתי על כך שהיא תמכה בכנסת בבקשה של נוחי דנקנר לחזק את מונופול המלט שלו, נשר, על ידי צירוף חברת הנסון-בטון. ח"כ חיים אורון, אז יו"ר מרצ, סוציאליסט אמיתי, התנגד לעסקה. הוא הבין שחיזוק המונופול יעלה את מחירי המלט ומחירי הדירות. אבל יחימוביץ' תמכה בדנקנר. היא רצתה רק דבר אחד: לתמוך בוועד החזק של נשר. באותו דיון בכנסת אמרה: "מונופול זה לא תמיד רע". איזה חוסר הבנה.

המשכתי וסיפרתי על התנגדותה למחאת הקוטג'. מבחינתה, שכולנו נשלם 7.3 שקלים עבור קוטג' ואף יותר, העיקר שהיא תקבל את תמיכת הוועד של תנובה. לא אכפת לה אפילו שקרן איפקס, ששולטת בתנובה, תמשיך להרוויח מיליונים רבים על חשבון האזרחים.

אחר כך סיפרתי על התנגדותה למבצע "עוף בשקל" של רמי לוי, כי מבחינתה גם אין בעיה שכולנו נשלם 20 שקל לק"ג עוף.

המשכתי ואמרתי שהיא משרתת את הוועדים הגדולים במשק, ולא את האזרחים. אנחנו משלמים בעצם "מס חשמל", "מס רשות הנמלים", "מס רשות שדות התעופה" ו"מס בנקים". צריך להבין שברגע שיש 2,000 עובדים מיותרים בחברת החשמל, אז האזרחים כולם, כולל הכי חלשים, משלמים את זה דרך החוב האדיר של חברת החשמל - 63 מיליארד שקל, שהמדינה תיאלץ יום אחד להחזיר מהתקציב או דרך העלאת תעריפים דרמטית.

צריך גם להבין שאנחנו משלמים יותר עבור כל המוצרים במשק עקב העיצומים האינסופיים בנמלי ישראל, ומשלמים יותר ריבית ועמלות, עקב עודף כוח האדם בבנקים. ההגנה על הוועדים הגדולים ועל הקביעות הטוטאלית במגזר הציבורי והמונופוליסטי, היא מהות הסוציאליזם המיושן של יחימוביץ'. היא תומכת בהכי חזקים, בהכי מקושרים, בהכי מונופוליסטים ובבעלי המשכורות הגבוהות, על חשבון כל האזרחים שמקבלים שירות גרוע ונאלצים לשלם מסים אדירים כדי לממן את הוועדים האלה.

במלים אקטואליות: יחימוביץ' בעד המודל היווני שקרס והתמוטט, לעומת המודל השוודי שמקדש את התחרותיות ואת הגמישות בשוק העבודה, תוך כדי מתן הכשרה מקצועית לכל מפוטר.

שלי - פמיניסטית קיצונית

בהיותה מגישת טלוויזיה בערוץ 2 שלי יחימוביץ' ראיינה ב2002 את ד"ר אורלי לחם קפלן בהתרגשות והתלהבות, בחיוך רחב ובעיניים בורקות רק מעצם הרעיון שניתן יהיה תיאורטית להביא ילדים לעולם בלי צורך בתאי זרע גבריים. "את מבינה שהשיטה שפיתחת מבטלת את הצורך במחצית אוכלוסיית העולם?", היא שאלה בקול נרגש את המדענית.

כל מי שעקב אחר שלי יחימוביץ' בקריירה התקשורתית שלה מכיר את שנאתה לגברים. כשביבי נתניהו עלה לשלטון ב96' היא הכריזה בקול כמעט בוכה כשכיכבה בפאנל תוכנית הטלוויזיה "פופולטיקה" (ערוץ 1), מול חברי כנסת ממפלגות דתיות:"מעכשיו יסתמו לנשים את הפה". והקהל מחא לה כפיים. המרירות בה דיברה תמיד בחוסר אונים במסכנות תהומית הייתה משכנע, אני מודה, אפילו מעט מבחינתי אבל איך שהשנים עברו, רק הבנתי עד כמה אבסולוטי הוא כוחן של נשים פמיניסטיות כמו שלי יחימוביץ' בתקשורת. זוהי למעשה בריונות שאין חמורה יותר ממנה בעולם בו אנו חיים היום.

למעשה המעבר החד שלה לפוליטיקה לא הפתיע כלל כי אין זה סוד שלנציגי התקשורת כיום יש הרבה יותר כוח השפעה, שליטה והכרעה על דעת הציבור, הרבה מעבר לפוליטיקאים שהפכו לבובות-על-חוט, והם אלה שמכתיבים באמת את סדר היום.

שלי יחימוביץ' אחראית אישית לתעמולה ושטיפות מוח שהובילו לחקיקה דרקונית נגד כל גבר שרק חשוד בעבירות אלימות במשפחה, חוקים המפתים ומאפשרים לכל אישה שנמצאת בסכסוך גירושין להגיש תלונות כזב נגד בעלה על-מנת להשיג יתרונות ופריבילגיות שונות, ובסופו של דבר האישה מקבלת פטור אוטומטי מהעמדה לדין על תלונתה השקרית והזדונית, בזמן שחייו של הגבר נהרסים לחלוטין.

ד"ר חנן נווה סיפר ב"כנס הרדיו הראשון" ב2007 :
"אני רוצה לרגע לספר על שני מקרים שבהם היתה לנו אג'נדה, לעיתונאים. אולי לא בצורה קוספירטיבית מתוכננת. בשני המקרים מעורבות העיתונאיות הלוחמניות של 'קול ישראל' – אחת לשעבר, שלי יחימוביץ', היום חברת כנסת, וכרמלה מנשה. עניין אחד הוא האלימות במשפחה, אין לי ספק שאנחנו לקחנו את זה כאג'נדה, לא קונספירטיבית, של 'קול ישראל' – אבל דחפנו, יחד עם יתר העיתונות... (פונה לדליה יאירי) ואת גם... והדבר השני שהיית שותפה לו ביחד עם כרמלה ושלי ... הוא הנושא של הנסיגה מלבנון לקראת שנת 2000."

(עוד בנושא במאמרו של גיל רונן "אלימות וגבריות: שטיפת המוח הגדולה")

לא מפתיע גם האופן האוטומטי בו העיפה שלי יחימוביץ' את אלוף במיל' אורי שגיא שהתמודד ברשימת מפלגת העבודה, רק בגלל תלונה מעורפלת של אישה שטענה שהטריד אותה מינית לפני כמעט 40 שנה: שלי הייתה הראשונה שהתגייסה באופן אישי לטובת א', המתלוננת הראשונה נגד הנשיא משה קצב שבסופו של תהליך אפילו מני מזוז בכבודו בעצמו (האיש שמלכתחילה התחיל ודחף את הפרשה) הודיע:"אני לא מאמין לא', היא משקרת".

עוינות כלפי אבות גרושים

נציגי זכויות אבות שנאבקים על זכות האדם הבסיסית ביותר שלהם לקשר בריא ותקין עם ילדיהם בשר מבשרם, זוכים בהתעלמות מוחלטת משלי יחימוביץ', ואף ליחס עויין של ממש: כשפנה אליה נציג מטעם הפמיליסטים (קבוצה שאני משתייך אליה) וניסה לדבר איתה, היא אמרה לו בצורה בוטה:"אתם פוסט נאצים!".

אלי בוסקילה, פעיל למען נכים גרושים בארגון שהצליח בין היתר לבלום העלאת תעריפי המים, ניסה לפנות אל שלי יחימוביץ' לגבי מקרה קשה מאוד של נכה גרוש חולה סרטן שהוצאה לפועל עיקלה את קצבת הנכות שלו בגלל חוב מזונות והשאירה אותו מחוסר כל, אך זכה מחברת הכנסת להתעלמות מוחלטת, בניגוד לח"כים אחרים אליהם פנה ונענו בחיוב ועזרו. פשוט לא איכפת לשלי מאף אחד!

אל תאמינו גם לכל הטרמפיסטים האלה של "מחאת האוהלים 2011" שמצטרפים ליחימוביץ' (סתיו שפיר, איציק שמולי ואחרים): הם כבר שיקרו לעם בלי בושה כאילו המאבק שלהם ל"צדק חברתי" הוא מאבק לא-פוליטי למען טובת "כל" העם בלי קשר לדעות פוליטיות לימין או לשמאל, אך הצביעות, היהירות, רדיפת הכוח והשררה שלהם מראה לנו בסופו של דבר את פניהם האמיתיות, לאחר שניצלו באופן ציני, מחושב וקר את המסכנים האמיתיים המתגוררים עד היום בגן תחנת הרכבת ארלוזורוב באוהלים קיץ - חורף 2012, בעוד הם ישנים בביתם החמים והנעים.

טרמפיסטים לא-ראויים נוספים המתמודדים ברשימת מפלגת העבודה הם יריב אופנהיימר מתנועת "שלום עכשיו" שיודע רק לסכסך ולהטיף לשנאת חינם בתוך עמנו, ומר נועם שליט, המתמודד תוך כדי ניצול ציני ו"רכיבה" על האהדה הציבורית הרחבה שניתנה לו לשחרור בנו.

הגיע הזמן שעם ישראל יתפקח ויתעורר ויכיר באמת את פרצופה האמיתי: שלי יחימוביץ' מסוכנת לישראל, היא מסוכנת לכולנו ואסור לנו לתת לה עוד כוח!

בעקבות תלונות של שופטי משפחה החל גל מעצרים של גברים ונשים גרושים שנלחמים על הזכות לראות את ילדיהם. כך נראית מערכת שלא רגילה לקבל ביקורת

קבוצה של שופטי בתי המשפט למשפחה החליטה באחרונה לנקוט מדיניות של יד ברזל נגד תנועת האבות, לאחר שזו החלה לחשוף את קלונה של המערכת באמצעות תביעות נזיקין בארה"ב, פניות לגופי הרווחה של האו"ם ועתירות לבג"צ. 

הקבוצה הכריזה על המדיניות החדשה בכתבה ב"הארץ" (29.8) שבה התלוננו שופטי משפחה אלמוניים כי הפכו "לשקי חבטות" והודיעו שפנו אל מנהל בתי המשפט "באופן יוצא דופן, בבקשה כי יפעל נגד גל ההסתה". גל המעצרים כבר היה אז בעיצומו. 

ראשון העצורים היה אמיר שיפרמן, קבלן בנייה פתח תקוואי בן 30, אב לילדה מתוקה בת שנתיים וחצי שאותה אינו זוכה לראות ולחבק כבר ארבעה חודשים. שיפרמן נחקר במשטרת פתח תקווה ב-31.7 בגין משמרת מחאה שערך יומיים קודם לכן, באישור ובליווי המשטרה, מחוץ לביתה של השופטת אסתר שטיין. לדבריו, החוקרים האשימו אותו בהוצאת דיבה, הטרדה, העלבת עובד ציבור ושיבוש הליכי משפט, והחרימו את מחשבו האישי בחיפוש שעשו בביתו. 

ב-10.8 נעצר גם גיא שמיר, בן 41, אב שנאבק על זכותו לגדל את בתו בת ה-8 ובנו בן ה-5. ארבעה ימים לפני כן, התקשרה אליו מזכירתה של השופטת אספרנצה אלון. לטענתה, אמר לה בטלפון "השופטת מזמן לא מעניינת אותי" והוסיף "תמסרי לה שתשמור על ילדיה". המזכירה אומרת שבשלב זה ניתקה את השיחה. שמיר אומר כי אינו זוכר מה אמר. האם אמר את הדברים? האם המזכירה ניתקה לו את הטלפון באמצע משפט בנוסח "תמסרי לה שתדאג לילדים שלה ושתעזוב את הילדים שלי בשקט"? קשה לדעת. ככל הידוע, השיחה לא הוקלטה. 

שמיר ישב במעצר במשך 32 ימים עד ששוחרר ביום שישי האחרון למעצר בית בתנאים מגבילים. 
במקרה או שלגמרי לא במקרה, מעצריהם של שיפרמן ושמיר נערכו כמה שבועות לאחר שהשניים חתמו על תצהירים לבית המשפט בניו ג'רזי בתביעה נזיקית על מיליוני דולר המתנהלת שם נגד שר המשפטים יעקב נאמן ושר הרווחה משה כחלון. התובעים טוענים כי מדינת ישראל מבצעת פשעים נגד האנושות ומתעלמת מאמנות בינלאומיות בכל הקשור לניתוק ילדים מהוריהם. 

שבע שנות עיכוב

בכלל, שמיר היה פעיל מאוד מבחינה משפטית בחצי השנה האחרונה בנושא זכויות אבות. בין היתר, הגיש בג"צ נגד משרד המשפטים לזירוז הגשת מסקנותיה הסופיות של ועדת שיפמן אשר אמורה להודיע על רפורמה שוויונית בתחום המזונות אך מתמהמהת כבר שבע שנים (!) מול לחץ עסקניות הנשים. בנוסף, פנה לבג"צ נגד השר כחלון בדרישה למנות נציגי אבות ואמהות למועצה לעבודה סוציאלית, כנדרש על פי חוק. 

בבג"צים הללו מעורב גם המשפטן צ.ז., בן 40, ממרכז הארץ, שקשור אף לתביעות שהוגשו בחו"ל ולפניות לאו"ם. ביום שבו פורסמה הכתבה ב"הארץ" על השופטים שהפכו "לשקי חבטות," נעצר צ.ז. בביתו בגין איומים כביכול נגד השופטת אלון. הוא נלקח למשטרת חיפה, שם הוצג בפניו איור ובו הופיעה תמונתה של אלון על כרזת מבוקשים בנוסח המערב הפרוע, עם הכיתוב "מבוקשת בשל פגיעה בזכרים" והצעת פרס היתולית בסך 2,500 דולר. האיור הופיע, לטענת המשטרה, באתר שהוא נוהג לכתוב בו, לצד מספר הטלפון שלו. 

המשטרה ביקשה להאריך את מעצרו של צ.ז., אך השופט שמעון שר נאות לאשר רק שלושה ימי מעצר בית. "אני הייתי משחרר אותו מיד", העיר. את האיור כינה "צורם" אך ציין שבשם חופש הביטוי יש לאפשר פרסומים שכאלה. "עלי כבר הייתה ביקורת הרבה יותר חמורה מזה," הוסיף. 

החוקרים לא מצאו סיבה למעצר

בסך הכל נעצרו ונחקרו בחודשיים האחרונים כעשרה פעילי זכויות הורים שונים. לא כולם גברים: לורי שם-טוב מגבעתיים, בת 43, היא אם לשני בנים, בני 8 ו-10, שנלקחו ממנה. עקב הטרגדיה שלה, שם-טוב הפכה לבלוגרית עם תעודת עיתונאי אשר פעילה למען שוויון הורי בגירושים. לדבריה, היא נעצרה בגלל ביקורת שכתבה על השופט נפתלי שילה, שהגיש נגדה תלונה ב-30.8 על פרסום לשון הרע וזילות בית המשפט. היא סבורה שהשופט שילה זועם משום שהפוסט על אודותיו הוא כיום הדבר הראשון שמוצאים כשמחפשים את שמו בגוגל. 

שם-טוב נחקרה ביחידה הארצית לחקירות הונאה ושוחררה לאחר שהחוקרים לא מצאו עילה למעצר. נראה כי שופטי המשפחה הזועמים מקבלים גיבוי חלקי מאוד מעמיתיהם במערכת האכיפה. 

גל המעצרים מעיד על לחץ. מדובר במערכת שרגילה לפעול בידיעה שגם החלטותיה המקוממות ביותר מוגנות מביקורת בשל החיסיון על דיוני בתי המשפט למשפחה. אולם תנועת האבות (והאמהות) מצליחה באחרונה בכל זאת לשפוך אור על המתרחש בין הכתלים, וידועה קביעתו של השופט העליון האמריקאי לואיס ברנדס כי "אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר". 
האם מישהו מנסה לחסום את האור הזה בעזרת אזיקים? 

קישורים בנושא:

• ח"כ יוליה שמאלוב ברקוביץ' על גל המעצרים נגד פעילי זכויות אבות

• האתר של שדולת המשפחה

באתר "גלובס" התפרסמו לאחרונה שני מאמרי דעה, של שתי עורכות דין, שהציגו אבות כמפלצות מסוכנות, או מפלצות מסוכנות בפוטנציה, מעצם היותם גברים

פורסם ע"י גיל רונן, אתר 'גלובס', 01/08/2012

כגבר ואב לשני ילדים, בן ובת, חשתי מועקה כשקראתי את מאמריהן של עו"ד רות דיין וולפנר ושל עו"ד ורדית אבידן, שפורסמו באתר "גלובס". המאמרים דנו בשאלה: האם ניתן להאשים עובדות סוציאליות בכך שלא צפו מראש רצח שלילדים בידי אבותיהם? עו"ד דיין טענה שלא, עו"ד אבידן טענה שכן. אבל מה שגרם אצלי למועקה משותף לשני המאמרים: התחושה שקיבלתי מקריאתם היא שאבות הם מפלצות מסוכנות, או מפלצות מסוכנות בפוטנציה, מעצם היותם גברים.

הכותבות הביאו דוגמאות להורים שרצחו את ילדיהם - פשע שלדעת רובנו אין נורא ממנו. הן התייחסו ל-3 רוצחים: איתי בן-דרור, אסף גולדרינג ואלי פימשטיין. מדוע נבחרו דווקא המקרים הללו, ומדוע מצאו לנכון שתי הכותבות להתייחס רק למקרים שבהם אב רצח את ילדיו?

הרי היו לנו בשנים האחרונות לא פחות מקרים שבהם אימהות רצחו את ילדיהן. עורכות הדין יכלו להזכיר במאמריהן גם את מיכל אלוני, רגינה קרוצ'קוב, אולגה בוריסוב ומארי פיזם. ובכל זאת, בחרו להביא אך ורק דוגמאות גבריות.

אילו היתה זו הפעם הראשונה שנתקלתי בתופעה כזו, הייתי זוקף אותה ליד המקרה. אולם ההטייה הזו מוכרת מאוד לכל מי שעוקב אחרי הפרסומים בנושא. התחושה העולה מקריאת רבים מהמאמרים שנכתבים על נושא הגירושים ועל סכסוכים במשפחה היא שאיזשהו כוח נעלם, איזשהו מניע שאיננו יכולים לדמיין אותו, גורם לבעלי טור - ובמיוחד כאלה הקשורים לתעשיית הגירושים - להתייחס לתופעות שליליות שונות כאילו הן אפשריות רק אצל גברים.

לא רק על רציחות ילדים מזוויעות מדובר, אלא על אלימות לכל סוגיה. הנטייה המובהקת של כותבות וכותבים רבים היא לייחס את תכונת האלימות - שהגדרתה הורחבה בשנים האחרונות, והיא כוללת עתה גם אלימות רגשית, מילולית ואפילו "אלימות כלכלית" - אך ורק למין הגברי.

מכיוון שהטורים של עוה"ד דיין ואבידן עסקו בפגיעה בילדים, אציין כי הסטטיסטיקות הרשמיות בארה"ב, כמו גם סטטיסטיקות של אל"י והמועצה לשלום הילד בישראל, מראות דווקא כי אימהות מעורבות פי שניים מאבות באלימות כלפי ילדים, כולל התעללות פיזית קשה.

יש משהו לא רציונלי, לא מובן - אפילו מפחיד - בנטייה של כותבים שונים להתעלם לחלוטין מהמציאות הזו ולהתייחס לרוע כאילו הוא תכונה גברית במהותה. רוע, רבותיי, הוא תכונה שוויונית לחלוטין. ישנם אינספור סוגי התעללות, אך גם התעללות באמצעות אלימות - פיזית ואחרת - אינה נחלתם הבלעדית של גברים. וזה על אף שגברים יותר חזקים פיזית. ההשוואה הזו בין גבריות לאלימות פשטנית, ומי שבודק אותה לעומק רואה שהיא מופרכת.

חשוב לזכור כי גברים, לפחות בתרבות היהודית והמערבית, מחונכים מגיל צעיר שאסור להרים יד על בנות. בגיל בית-הספר, בן שמכה בת הוא מושא ללעג. בעל שמכה את אשתו בזוי בעיני רוב החברה, ואם הוא בכל זאת שוקל להרים עליה יד, הוא יודע שהוא עלול להסתבך בפלילים ולאבד את עולמו. לפיכך, גם אם הוא חזק יותר פיזית וגם אם לא חונך כראוי לכבד נשים, הרי שיש גם כוחות חזקים, תרבותיים וחוקיים, הפועלים להרתיע אותו.

סטטיסטיקה היא תחום מתעתע, שקל מאוד לעשות בו שימוש לרעה. הסטטיסטיקה על רציחות בנות זוג, במיוחד כאשר היא מנופחת בעיתונות, תורמת לדימוי שלילי ורצחני של הגברים כולם. זאת, למרות שמדובר, בשנה ממוצעת, ב-10 עד 20 מקרים, כלומר, באוכלוסיית רוצחים שמהווה פחות מאלפית אחוז מכלל הגברים (פחות מ-1 ל-100,000).

יש גם, בשנה ממוצעת, לפחות מקרה אחד או שניים שבהם אישה רוצחת את בעלה. האם ההפרש מראה שגברים הם קילרים ונשים אינן כאלה? לא בהכרח. בארצות-הברית, לדוגמה, הסטטיסטיקה הרשמית מראה כי נשים מבצעות כ-41% מרציחות בני הזוג. מאוד ייתכן שהסיבה לפרופורציה השונה בישראל היא, פשוט מאוד, שבארה"ב יש לנשים גישה קלה מאוד לנשק חם, מה שמנטרל את הנחיתות הפיזית שלהן מול הגברים.

אבל בואו נשים בצד לרגע את הסטטיסטיקות השלילות הללט ונביט בתופעה אחרת, הפוכה כמעט: כאשר אזרחים - גברים, נשים וילדים - נקלעים למצבי סכנת חיים, ועובר אורח מזנק להציל אותם, האם אותו עובר אורח הוא בדרך-כלל גבר או אישה?

רובנו נסכים שבדרך-כלל זהו גבר.

כאשר נערה טובעת בים או בירקון, כאשר משפחה זועקת לעזרה מתוך בניין בוער - ומישהו נכנס פנימה, מסכן את עצמו ולפעמים אף מוסר את נפשו בכדי להצילם - האם גם בסטטיסטיקה הזו הגברים לא מככבים?

אם מוסיפים לסטטיסטיקה את שיעור ההתנדבות לתפקידים מסוכנים - במשטרה, בצבא, במכבי האש ובכלל - הרי ששיעור ההתנדבות של הגברים ונכונותם לסכן את עצמם להצלת האחר הוא גבוה במיוחד, ושיעור הגברים שנפצעים ונהרגים במסגרת ההתנדבות הזו אף הוא גבוה מאוד לצערנו.

אתם רואים, אם כך, שאפשר להשתמש בסטטיסטיקות גם בשביל להשחיר וגם בשביל ההיפך מזה. גם בכדי לצייר גברים כרוצחים וגם בכדי לציירם כגיבורים.

אם כוונותיי היו רעות, אולי הייתי מנסה להשתמש בסטטיסטיקה הזו בכדי לטעון כי נשים הן פחדניות, או אנוכיות, או משהו מהסוג הזה. אבל אני אוהב נשים, ואני גם לא חושב שיש לי זכות לעשות הכללות שכאלה לגבי אוכלוסייה כה גדולה.

אני כן חושב צריך להיזהר מאוד מסטטיסטיקות, ושיש להקפיד לא לעשות בהן שימוש חלקי ומעוות באופן שישחיר מין שלם; מין שרובו הגדול מורכב מאזרחים טובים, שהם גם האבות, האחים, בני הזוג והבנים של כולנו.

■ הכותב הוא עיתונאי ומייסד שדולת המשפחה ("הפמיליסטים") –www.abaveima.org.il. העמותה פועלת לחיזוק והטמעה של ערכי המשפחה, הכוללים גם את זכויותיהם של אבות ואת הזכות של ילדים לקשר טוב עם אבותיהם.

אני ממליץ לכם בחום לצפות בסרטו החשוב של הבמאי ישרי הלפרין "זכות אבות" שעוקב אחר מאבקם של אבות גרושם לקשר עם ילדיהם, מול ממסד שלם של פמיניסטיות שונאות גברים ששולטות בכל המערכות ומאפשרות לגרושותיהם לנתק מהם את ילדיהם בשר מבשרם. הסרט שודר מספר פעמים בטלוויזיה וזכה בפרס חביב הגולשים במסגרת פסטיבל דוק אביב גליל 2011.

כל גבר בישראל שחושב אי פעם להתחתן, להקים משפחה ולהביא ילדים חייב לראות את הסרט הזה ולהבין באיזו מציאות בלתי נסבלת אנחנו חיים, איך הפכו נישואין למלכודת מוות לגברים ובאיזו קלות ניתן לנתק אב נורמטיבי מילדיו האהובים והיקרים לו מכל, הכל בשם הדיקטטורה הפמיניסטית שפועלת להפוך את האב במשפחה ל"מיותר, בלתי רלבנטי ולא רצוי".

זאת עובדה: 90 אחוז ממקרי הגירושין כיום הם ביוזמת הנשים, בגלל לחץ עצום ואינספור פיתויים שמציעים אלפי ארגוני הנשים שחולשים על המדינה וכל מטרתם לעודד נשים להתגרש ולפרק כמה שיותר משפחות.

אני גאה לקחת חלק במאבק החשוב והצודק הזה. אני לומד וחוקר את הנושא באופן עצמאי כבר 20 שנה ושמח שישנה התעוררות והתקדמות משמעותית בשנים האחרונות במודעות של גברים בישראל -

הישגי שנת 2011 - תמיכתה האמיצה של ח"כ יוליה שמאלוב ברקוביץ' במאבק האבות

יעקב

בשם האבות המעוכים - גיל רונן, פורסם בNRG ב16.1.2012

משמיצים אותנו, מתעלמים מזכויותינו, משסים בנו את השוטרים ומציגים אותנו כאלימים - אבל בסוף האמת תנצח. תגובה לבילי מוסקונה-לרמן

בילי מוסקונה-לרמן הקדישה טור ארוך, רצוף באי-דיוקים ובהרבה רצון רע, לכנס הפמיניסטי-מיליטנטי שהתקיים באוניברסיטת בר-אילן לפני כשבועיים, ולמערך האבטחה הכבד-יחסית שליווה את קיומו. המערך הזה נדרש – כך טענה – בשל פעולת מחאה של "לובי גברי חזק" שהתרחשה בעת האירוע. מוסקונה-לרמן אף מצטטת אמירה מתלהמת שהופיעה, לדבריה, בדף הפייסבוק הפרטי של אחד הפעילים, כהוכחה לכך שהאבטחה היתה חיונית.

בואו נעמיד דברים על דיוקם. איני יודע מה באמת כתב או לא כתב אותו פעיל אלמוני שמוסקונה-לרמן מצטטת, אבל מי שרוצה לראות גם אמירות אנטי-גבריות קיצוניות של נשים לא צריך להיכנס לדף פייסבוק פרטי של אף אחת. הוא יכול להיכנס לפורום פמיניזם בפורטל האינטרנט הקרוב אליו, או סתם לקרוא טוקבקים למאמרים על חשודים בהטרדה מינית. אם לנשים מותר לדבר שטויות, גם לגברים מותר לדבר שטויות. מכל מקום, ברור שמארגני המחאה לא תכננו שום אלימות, ואכן לא היה שם שום דבר שאפילו מזכיר אלימות.

המחאה התמצתה בהענקת פרחים לעובדות סוציאליות, חלוקת סטיקרים בנוסח "אשה שווה לא פחות ולא יותר מגבר" ו"גבר שווה לא יותר ולא פחות מאשה", והנפה של כמה שלטים שבהם שונה הלוגו של בר אילן ל"בת אילן". היו גם כמה אבות ששמו איזולירבנד על הפה, כמחאה על השתקתם.

אין ארגוני אבות חזקים

היו שם פחות מ-30 אבות. הלוואי שהמחאה היתה גדולה יותר – אבל לצערי, בניגוד לדבריה של מוסקונה-לרמן, אין ארגוני אבות חזקים. יש עשרות אלפי אבות גרושים שהמדינה הזו מחקה אותם וחיסלה אותם באכזריות שלא תתואר, למרות שלא עשו שום דבר שמצדיק ענישה. מדובר בבני אדם רגילים לחלוטין, אזרחים טובים ואפילו טובים מאוד, שמצאו עצמם יום אחד נרדפים על ידי רשויות החוק בשל עבירות פליליות חמורות שלא ביצעו. במקביל ניטלה מהם הזכות לשהות במחיצת ילדיהם, בשל "מסוכנות" ערטילאית שלא צריך להוכיח ואי אפשר להפריך. הם הורחקו מבתיהם ורכושם נלקח מהם. הם הושמצו בקרב חבריהם ומכריהם. הם אולצו לשלם לנשותיהם-לשעבר סכומי עתק שלא היו ברשותם, ובצר להם עברו לגור אצל ההורים הזקנים, בקרוואנים או במחסנים. חלקם נעצרו לתקופות ארוכות בשל עלילות זדוניות או בשל חובות כספיים, והפכו לשכניהם של אנסים ורוצחים בתאי בתי סוהר צואים.

יש מאות אלפי גברים שמודעים למה שקרה לאותם עשרות אלפים וחיים בפחד שזה יקרה גם להם. יש כמה אלפי גרושים ש"מסתובבים" בכמה עמודי פייסבוק המוקדשים לנושא, ויש 150 או 200 פעילים, שמאוגדים ב-4 או 5 קבוצות עם דגשים רעיוניים שונים, וטרם נמצאה הנהגה שתצליח לגבש ולהוביל אותם במחאה אפקטיבית. מדובר בתנועה זעירה ללא שום תקציב, של אנשים שבורים, הורים שכולים לילדים חיים. זו התנועה שמוסקונה-לרמן רוצה שתפחדו ממנה.

כל רצח של אישה הוא סיבה להתגולל על כלל הגברים

בעת האחרונה הצליחה התנועה, בקטנה, לעקוף את מסך ההשתקה של מנגנון הדיכוי הפמיניסטי-מיליטנטי, שהשפעתו בעיתונות גדולה. כאבם של הקורבנות נחשף באחרונה מדי פעם בתוכנית "העולם הבוקר" בערוץ 2, ובתוכנית "המילה האחרונה" בגל"צ. סיפורם של מרכזי הקשר האיומים אליהם נשלחים ילדים להיפגש עם אבותיהם לשעה בשבוע, תחת פיקוח משפיל של עובדת סוציאלית, סופר השנה בתוכנית הלילית של דנה ספקטור ורן שריג בערוץ 24, ובפוסט אחד בבלוג של מנחם בן, כאן ב"מעריב".

הפריצה הגדולה ביותר בשנה באחרונה באה בזכות ח"כ יוליה שמאלוב-ברקוביץ', שהרימה לפני כשנה את דגל המאבק נגד מה שהיא מכנה "הג'יהאד הפמיניסטי" באומץ רב ולא נרתעה, למרות קיתונות של בוז וארס ששפכו עליה הפמיניסטיות המיליטנטיות.

עדיין, מרבית הפוליטיקאים והעיתונאים חוששים למתוח ביקורת על ההתאכזרות הפמיניסטית-מיליטנטית לאבות ולילדים, שמא יבולע להם. מכונת התעמולה וההמרדה של ארגוני הנשים עובדת היטב. ציון "יום האשה הבינלאומי" (חג סובייטי, אגב) ו"יום המאבק באלימות נגד נשים" מדי שנה מבטיח שהתעמולה אף פעם לא תרד מסדר היום למשך זמן רב מדי. בין לבין, כל רצח של אשה הוא סיבה טובה להתגולל על כלל הגברים בישראל, ותמיד אפשר גם לדבר על הדרת נשים, פערי שכר, ושאר נושאים שמתאימים לאג'נדה האנטי-גברית. כל מחאה של אבות מוגדרת מראש כ"אלימוּת" והסיכוי שטענותיהם יקבלו סיקור הוגן ב"עושים צהריים", או תחקיר ב"עובדה" אפסי.

התרגיל האכזרי שהוציא אותנו למחות

מרבית התקוות של פעילי תנועת האבות הקטנה והמיוסרת התנקזו בשנים האחרונות לדיוניה של ועדה בראשות פרופ' דן שניט, אשר נועדה לתת אלטרנטיבה ל"חזקת הגיל הרך" המיושנת והפטריארכאלית, שמעניקה לנשים את הילדים באופן אוטומטי בגירושין. הוועדה ישבה שש וחצי שנים ארוכות, וכיום ברור שאם הדבר היה תלוי בנציגות הפמיניזם המיליטנטי בוועדה, היא היתה יושבת עוד 60 שנה בלי לפרסם מסקנות סופיות. ח"כ זהבה גלאון קראה בגלוי לקבור את מסקנות הוועדה "קבורת חמור". לחץ של פעילי אבות גרם לוועדה לפרסם בכל זאת את מסקנותיה, המבטלות את החזקה המפלה ומאמצות גישה יותר שוויונית לשאלת ההורות אחרי גירושין.

במקביל יושבת עוד ועדה – בראשות פרופ' פנחס שיפמן – שאמורה להמליץ לגבי נוסחה לחישוב תשלומי מזונות בגירושין. גם כאן צפויה הוועדה להמליץ על נוסחה שוויונית והגיונית, שתתחשב בהכנסות של שני בני הזוג ולא תאפשר, לדוגמה, לאשה שמרוויחה 12,000 ₪ לקחת 5,000 ₪ לחודש מגבר שמרוויח חצי ממנה, לטובת שני ילדים שהוא ממילא מכלכל במחצית מימות השבוע. עיוותים מעין זה נפוצים מאוד תחת השיטה הקיימת, וארגוני הנשים חושבים שזה בסדר גמור.

הכנס בבר-אילן עורר כעס ותסכול אצל האבות משום שהוא המחיש שגם סיום דיוני ועדת שניט לא יביא את הגאולה בעתיד הנראה לעין. הכנס נערך תחת הכותרת המעליבה והמזלזלת "הקימותי ועדה" ונוהל על ידי פמיניסטית לוחמנית במיוחד בשם ד"ר רות הלפרין-קדרי, ראש מכון רקמן לקידום מעמד האשה, בשיתוף עם ד"ר דפנה הקר מהחוג למגדר באוניברסיטת ת"א, מייסדת ומנהלת ארגון "איתך-מעכי" הקיצוני של הקרן החדשה לישראל. שניט ושיפמן השתתפו בכנס, אבל הלפרין-קדרי והקר בעצם עשו מהם צחוק: בחלקו הראשון והסגור של הכנס השתתפו מאות עובדות סוציאליות ששמעו הרצאות מפיהן של שלוש דוברות, שכולן מתנגדות לביטול חזקת הגיל הרך.

הרעיון של המארגנות ברור למדי, למי שמכירים את המניפולטיביות הפמיניסטית-מיליטנטית: תנו לשניט להרגיש חשוב ולשאת נאומים. אנחנו נדאג, באמצעות נציגותינו בכנסת, שהמלצותיו לא יגיעו לכדי חקיקה וייבלמו בוועדה לקידום מעמד האישה. במקביל, נתדרך את העובדות הסוציאליות להתעלם מהמלצות ועדת שניט וניתן להן כלים להילחם בכל אבא שיבקש מבית המשפט לפסוק לו משמורת שוויונית ברוח המלצות הוועדה.

התרגיל האכזרי הזה הוליד את המחאה. לא הופתענו מהפעלת המשטרה נגדנו. אנו, פעילי האבות, רגילים לכך שנוטלים את זכויות היסוד שלנו, משסים בנו את השוטרים ומציגים אותנו כאלימים. הטור של מוסקונה-לרמן לא מעלה ולא מוריד, והאמת תנצח.

המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון, המחלקה לקרימינולוגיה מזמינה אתכם להשתתף ביום עיון בנושא:

"פנים שונות לאלימות במשפחה": מבט מפוכח על קורבנות של אלימות במשפחה: נשים וגברים, ילדים וקשישים בהנחיית: ד"ר חגית בוני-נח

יום העיון יתקיים ביום ב', 21.11.2011, 9:00 - 15:00 באודיטוריום ראאב, בניין 52, קמפוס תחתון, במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון

למידע נוסף אנא פנו אל: גב' איילין אשרף, מזכירת החוג לקרימינולוגיה, טלפון:03-9765744
[email protected]

9:30 - 9:00 התכנסות וכיבוד

10:00 - 9:30 ברכות:

* פרופ' ישראל נבנצאל, דיקן הפקולטה למדעי החברה, המרכז האוניברסיטאי אריאל
* פרופ' שרה בן דוד, ראש המחלקה לקרימינולוגיה, המרכז האוניברסיטאי אריאל
* ח"כ אלכס מילר, יו"ר ועדת החינוך בכנסת וסגן יו"ר הכנסת

חלק א'
10:20 - 10:00 - "מדדים של בעיית האלימות במשפחה כלפי נשים, ילדים, קשישים וגברים: הטיה או מציאות אובייקטיבית?",
ד"ר חגית בוני-נח, המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון והמכללה האקדמית בית-ברל.

10:40 - 10:20 - "אלימות כלפי ילדים במשפחה", ד"ר (נצ"מ בדימ.) סוזי בן ברוך, לשעבר ראש מחלקת נוער במשטרה.

11:00 - 10:40 - "אלימות כלפי נשים במשפחה: איך מתגרשים ונשארים בחיים", גב' רונית לב ארי, קרימינולוגית ומומחית למניעת אלימות, לשעבר יו"ר הרשות לקידום מעמד האישה.

11:30 - 11:00 - הפסקה

חלק ב'

11:50 - 11:30 - "המורכבות בטיפול האכיפתי בעבירות של אלימות בין בני זוג", סגן ניצב אורנה נחמני ארזי עו"ד, ראש מדור נפגעי עבירות משטרת ישראל.

12:10 - 11:50 - "הסלחנות של מערכת המשפט כלפי אלימות נשית במשפחה", ד"ר יואב מזא"ה, עו"ד, הקריה האקדמית אונו, מכון ון ליר.

12:30 - 12:10 - "עמדות כלפי קורבנות של גברים בקרב שוטרים", ד"ר אינה לוי, המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון והמכללה האקדמית צפת.

13:00 - 12:30 הפסקה

חלק ג'

13:20 - 13:00 - "תלונות שווא על אלימות בתהליך הגירושין", חגית לב, עו"ד לענייני גירושין.

13:40 - 13:20 - "הקורבנות המושתקת של גברים", מר גיל רונן, עיתונאי

14:00 - 13:40 - "המאבק באלימות נגד זקנים - הורינו אינם שקי איגרוף!", ד"ר אבי ביצור, אוני' בר-אילן, המכללה האקדמית בית-ברל, מנכ"ל המשרד לענייני גימלאים לשעבר.

14:30 - 14:00 דיון בנושא "עתיד ההתמודדות והמניעה של קורבנות על רקע אלימות במשפחה" בהשתתפותם של: פרופ' שרה בן
דוד, מר גיל רונן, ד"ר חגית בוני-נח, ד"ר יואב מזא"ה, וד"ר אינה לוי.

מארגני יום העיון:
פרופ' שרה בן דוד, ד"ר חגית בוני-נח, ד"ר יואב מזא"ה, ד"ר אינה לוי, מר גיל רונן, ד"ר יעל אביעד-וילצ'יק

עוד עיתונאית פמיניסטית עומדת להגיש סדרה של כתבות בערוץ 10 בנושא גירושין וכרגיל להאשים אך ורק את הגברים.

טליה פלד-קינן היא עיתונאית פמיניסטית ידועה בדעותיה החד-סטריות שכמיטב מסורת הסילוף, העיוות והעריכה המגמתית, מחפשת בצורה סלקטיבית רק את מקרי הגירושין הנדירים בהם הגבר הוא אגואיסט, רשע ולא איכפת לו מהילדים, כדי לנפנף במקרים האלה להראות שוב כמה כל הנשים הגרושות הן "קורבנות, מסכנות, טהורות וטובות לב" וכל האבות הגרושים הם "חלאות" ו-"Deadbeat Fathers" כמו שהפמיניסטיות בארה"ב אוהבות להציג בתקשורת.

לפניכם התיעוד המצולם המלא של כנס "שוויון בין המינים למען הילדים" שארגנה ויזמה חברת הכנסת האמיצה יוליה שמאלוב-ברקוביץ' ב15.2.2011:

חלק ראשון - דברי פתיחה מאת ח"כ יוליה שמאלוב-ברקוביץ'

נו, אז מה יהיה עם הרציחות האלה?

גיל רונן, יו"ר עמותת הפמיליסטים 27.2.2011 ראשית, חבל על כל נפש שאובדת לעולם. חבל על הנרצחים, חבל על הילדים היתומים, ולפעמים חבל גם על הרוצחים-מתאבדים. ברם, מניפולציה מתוחכמת של המגדריסטיות בכלי התקשורת מצליחה להפוך את מקרי הרצח במשפחה שמבוצעים ע"י גברים לכתב אישום מתמשך, מתגלגל ואינסופי נגד המין הגברי המצדיק כביכול אמצעים דרקוניים נגד הגבר בכל מערכת יחסים זוגית.