זכויות הגבר בישראל

שלי יחימוביץ', יו"ר מפלגת העבודה היא אישה מאוד קיצונית ופנאטית שיכולה ממש לסכן את מדינת ישראל, אם תיבחר בבחירות הקרובות. מי שחושב שהיא באמת דואגת לעניים, לחלשים ולמעמד הפועלים פשוט לא מכיר אותה, לא מכיר את השקרים שלה, גישתה העויינת ואת כישרון המניפולציה היוצא מהכלל שניצלה לרעה בהיותה עיתונאית, מגישה ודמות תקשורתית מובילה שהשפיעה והכתיבה את סדר היום בנושאי ביטחון, כלכלה וחברה - ותמיד לרעתנו.

שלי - לטובת החזקים

נחמיה שטרסלר, פרשן הכלכלה של ערוץ 2: "שלי יחימוביץ' היא בעד הוועדים הגדולים, ואנחנו משלמים על זה את המחיר":

"סיפרתי על כך שהיא תמכה בכנסת בבקשה של נוחי דנקנר לחזק את מונופול המלט שלו, נשר, על ידי צירוף חברת הנסון-בטון. ח"כ חיים אורון, אז יו"ר מרצ, סוציאליסט אמיתי, התנגד לעסקה. הוא הבין שחיזוק המונופול יעלה את מחירי המלט ומחירי הדירות. אבל יחימוביץ' תמכה בדנקנר. היא רצתה רק דבר אחד: לתמוך בוועד החזק של נשר. באותו דיון בכנסת אמרה: "מונופול זה לא תמיד רע". איזה חוסר הבנה.

המשכתי וסיפרתי על התנגדותה למחאת הקוטג'. מבחינתה, שכולנו נשלם 7.3 שקלים עבור קוטג' ואף יותר, העיקר שהיא תקבל את תמיכת הוועד של תנובה. לא אכפת לה אפילו שקרן איפקס, ששולטת בתנובה, תמשיך להרוויח מיליונים רבים על חשבון האזרחים.

אחר כך סיפרתי על התנגדותה למבצע "עוף בשקל" של רמי לוי, כי מבחינתה גם אין בעיה שכולנו נשלם 20 שקל לק"ג עוף.

המשכתי ואמרתי שהיא משרתת את הוועדים הגדולים במשק, ולא את האזרחים. אנחנו משלמים בעצם "מס חשמל", "מס רשות הנמלים", "מס רשות שדות התעופה" ו"מס בנקים". צריך להבין שברגע שיש 2,000 עובדים מיותרים בחברת החשמל, אז האזרחים כולם, כולל הכי חלשים, משלמים את זה דרך החוב האדיר של חברת החשמל - 63 מיליארד שקל, שהמדינה תיאלץ יום אחד להחזיר מהתקציב או דרך העלאת תעריפים דרמטית.

צריך גם להבין שאנחנו משלמים יותר עבור כל המוצרים במשק עקב העיצומים האינסופיים בנמלי ישראל, ומשלמים יותר ריבית ועמלות, עקב עודף כוח האדם בבנקים. ההגנה על הוועדים הגדולים ועל הקביעות הטוטאלית במגזר הציבורי והמונופוליסטי, היא מהות הסוציאליזם המיושן של יחימוביץ'. היא תומכת בהכי חזקים, בהכי מקושרים, בהכי מונופוליסטים ובבעלי המשכורות הגבוהות, על חשבון כל האזרחים שמקבלים שירות גרוע ונאלצים לשלם מסים אדירים כדי לממן את הוועדים האלה.

במלים אקטואליות: יחימוביץ' בעד המודל היווני שקרס והתמוטט, לעומת המודל השוודי שמקדש את התחרותיות ואת הגמישות בשוק העבודה, תוך כדי מתן הכשרה מקצועית לכל מפוטר.

שלי - פמיניסטית קיצונית

בהיותה מגישת טלוויזיה בערוץ 2 שלי יחימוביץ' ראיינה ב2002 את ד"ר אורלי לחם קפלן בהתרגשות והתלהבות, בחיוך רחב ובעיניים בורקות רק מעצם הרעיון שניתן יהיה תיאורטית להביא ילדים לעולם בלי צורך בתאי זרע גבריים. "את מבינה שהשיטה שפיתחת מבטלת את הצורך במחצית אוכלוסיית העולם?", היא שאלה בקול נרגש את המדענית.

כל מי שעקב אחר שלי יחימוביץ' בקריירה התקשורתית שלה מכיר את שנאתה לגברים. כשביבי נתניהו עלה לשלטון ב96' היא הכריזה בקול כמעט בוכה כשכיכבה בפאנל תוכנית הטלוויזיה "פופולטיקה" (ערוץ 1), מול חברי כנסת ממפלגות דתיות:"מעכשיו יסתמו לנשים את הפה". והקהל מחא לה כפיים. המרירות בה דיברה תמיד בחוסר אונים במסכנות תהומית הייתה משכנע, אני מודה, אפילו מעט מבחינתי אבל איך שהשנים עברו, רק הבנתי עד כמה אבסולוטי הוא כוחן של נשים פמיניסטיות כמו שלי יחימוביץ' בתקשורת. זוהי למעשה בריונות שאין חמורה יותר ממנה בעולם בו אנו חיים היום.

למעשה המעבר החד שלה לפוליטיקה לא הפתיע כלל כי אין זה סוד שלנציגי התקשורת כיום יש הרבה יותר כוח השפעה, שליטה והכרעה על דעת הציבור, הרבה מעבר לפוליטיקאים שהפכו לבובות-על-חוט, והם אלה שמכתיבים באמת את סדר היום.

שלי יחימוביץ' אחראית אישית לתעמולה ושטיפות מוח שהובילו לחקיקה דרקונית נגד כל גבר שרק חשוד בעבירות אלימות במשפחה, חוקים המפתים ומאפשרים לכל אישה שנמצאת בסכסוך גירושין להגיש תלונות כזב נגד בעלה על-מנת להשיג יתרונות ופריבילגיות שונות, ובסופו של דבר האישה מקבלת פטור אוטומטי מהעמדה לדין על תלונתה השקרית והזדונית, בזמן שחייו של הגבר נהרסים לחלוטין.

ד"ר חנן נווה סיפר ב"כנס הרדיו הראשון" ב2007 :
"אני רוצה לרגע לספר על שני מקרים שבהם היתה לנו אג'נדה, לעיתונאים. אולי לא בצורה קוספירטיבית מתוכננת. בשני המקרים מעורבות העיתונאיות הלוחמניות של 'קול ישראל' – אחת לשעבר, שלי יחימוביץ', היום חברת כנסת, וכרמלה מנשה. עניין אחד הוא האלימות במשפחה, אין לי ספק שאנחנו לקחנו את זה כאג'נדה, לא קונספירטיבית, של 'קול ישראל' – אבל דחפנו, יחד עם יתר העיתונות... (פונה לדליה יאירי) ואת גם... והדבר השני שהיית שותפה לו ביחד עם כרמלה ושלי ... הוא הנושא של הנסיגה מלבנון לקראת שנת 2000."

(עוד בנושא במאמרו של גיל רונן "אלימות וגבריות: שטיפת המוח הגדולה")

לא מפתיע גם האופן האוטומטי בו העיפה שלי יחימוביץ' את אלוף במיל' אורי שגיא שהתמודד ברשימת מפלגת העבודה, רק בגלל תלונה מעורפלת של אישה שטענה שהטריד אותה מינית לפני כמעט 40 שנה: שלי הייתה הראשונה שהתגייסה באופן אישי לטובת א', המתלוננת הראשונה נגד הנשיא משה קצב שבסופו של תהליך אפילו מני מזוז בכבודו בעצמו (האיש שמלכתחילה התחיל ודחף את הפרשה) הודיע:"אני לא מאמין לא', היא משקרת".

עוינות כלפי אבות גרושים

נציגי זכויות אבות שנאבקים על זכות האדם הבסיסית ביותר שלהם לקשר בריא ותקין עם ילדיהם בשר מבשרם, זוכים בהתעלמות מוחלטת משלי יחימוביץ', ואף ליחס עויין של ממש: כשפנה אליה נציג מטעם הפמיליסטים (קבוצה שאני משתייך אליה) וניסה לדבר איתה, היא אמרה לו בצורה בוטה:"אתם פוסט נאצים!".

אלי בוסקילה, פעיל למען נכים גרושים בארגון שהצליח בין היתר לבלום העלאת תעריפי המים, ניסה לפנות אל שלי יחימוביץ' לגבי מקרה קשה מאוד של נכה גרוש חולה סרטן שהוצאה לפועל עיקלה את קצבת הנכות שלו בגלל חוב מזונות והשאירה אותו מחוסר כל, אך זכה מחברת הכנסת להתעלמות מוחלטת, בניגוד לח"כים אחרים אליהם פנה ונענו בחיוב ועזרו. פשוט לא איכפת לשלי מאף אחד!

אל תאמינו גם לכל הטרמפיסטים האלה של "מחאת האוהלים 2011" שמצטרפים ליחימוביץ' (סתיו שפיר, איציק שמולי ואחרים): הם כבר שיקרו לעם בלי בושה כאילו המאבק שלהם ל"צדק חברתי" הוא מאבק לא-פוליטי למען טובת "כל" העם בלי קשר לדעות פוליטיות לימין או לשמאל, אך הצביעות, היהירות, רדיפת הכוח והשררה שלהם מראה לנו בסופו של דבר את פניהם האמיתיות, לאחר שניצלו באופן ציני, מחושב וקר את המסכנים האמיתיים המתגוררים עד היום בגן תחנת הרכבת ארלוזורוב באוהלים קיץ - חורף 2012, בעוד הם ישנים בביתם החמים והנעים.

טרמפיסטים לא-ראויים נוספים המתמודדים ברשימת מפלגת העבודה הם יריב אופנהיימר מתנועת "שלום עכשיו" שיודע רק לסכסך ולהטיף לשנאת חינם בתוך עמנו, ומר נועם שליט, המתמודד תוך כדי ניצול ציני ו"רכיבה" על האהדה הציבורית הרחבה שניתנה לו לשחרור בנו.

הגיע הזמן שעם ישראל יתפקח ויתעורר ויכיר באמת את פרצופה האמיתי: שלי יחימוביץ' מסוכנת לישראל, היא מסוכנת לכולנו ואסור לנו לתת לה עוד כוח!

בעקבות תלונות של שופטי משפחה החל גל מעצרים של גברים ונשים גרושים שנלחמים על הזכות לראות את ילדיהם. כך נראית מערכת שלא רגילה לקבל ביקורת

קבוצה של שופטי בתי המשפט למשפחה החליטה באחרונה לנקוט מדיניות של יד ברזל נגד תנועת האבות, לאחר שזו החלה לחשוף את קלונה של המערכת באמצעות תביעות נזיקין בארה"ב, פניות לגופי הרווחה של האו"ם ועתירות לבג"צ. 

הקבוצה הכריזה על המדיניות החדשה בכתבה ב"הארץ" (29.8) שבה התלוננו שופטי משפחה אלמוניים כי הפכו "לשקי חבטות" והודיעו שפנו אל מנהל בתי המשפט "באופן יוצא דופן, בבקשה כי יפעל נגד גל ההסתה". גל המעצרים כבר היה אז בעיצומו. 

ראשון העצורים היה אמיר שיפרמן, קבלן בנייה פתח תקוואי בן 30, אב לילדה מתוקה בת שנתיים וחצי שאותה אינו זוכה לראות ולחבק כבר ארבעה חודשים. שיפרמן נחקר במשטרת פתח תקווה ב-31.7 בגין משמרת מחאה שערך יומיים קודם לכן, באישור ובליווי המשטרה, מחוץ לביתה של השופטת אסתר שטיין. לדבריו, החוקרים האשימו אותו בהוצאת דיבה, הטרדה, העלבת עובד ציבור ושיבוש הליכי משפט, והחרימו את מחשבו האישי בחיפוש שעשו בביתו. 

ב-10.8 נעצר גם גיא שמיר, בן 41, אב שנאבק על זכותו לגדל את בתו בת ה-8 ובנו בן ה-5. ארבעה ימים לפני כן, התקשרה אליו מזכירתה של השופטת אספרנצה אלון. לטענתה, אמר לה בטלפון "השופטת מזמן לא מעניינת אותי" והוסיף "תמסרי לה שתשמור על ילדיה". המזכירה אומרת שבשלב זה ניתקה את השיחה. שמיר אומר כי אינו זוכר מה אמר. האם אמר את הדברים? האם המזכירה ניתקה לו את הטלפון באמצע משפט בנוסח "תמסרי לה שתדאג לילדים שלה ושתעזוב את הילדים שלי בשקט"? קשה לדעת. ככל הידוע, השיחה לא הוקלטה. 

שמיר ישב במעצר במשך 32 ימים עד ששוחרר ביום שישי האחרון למעצר בית בתנאים מגבילים. 
במקרה או שלגמרי לא במקרה, מעצריהם של שיפרמן ושמיר נערכו כמה שבועות לאחר שהשניים חתמו על תצהירים לבית המשפט בניו ג'רזי בתביעה נזיקית על מיליוני דולר המתנהלת שם נגד שר המשפטים יעקב נאמן ושר הרווחה משה כחלון. התובעים טוענים כי מדינת ישראל מבצעת פשעים נגד האנושות ומתעלמת מאמנות בינלאומיות בכל הקשור לניתוק ילדים מהוריהם. 

שבע שנות עיכוב

בכלל, שמיר היה פעיל מאוד מבחינה משפטית בחצי השנה האחרונה בנושא זכויות אבות. בין היתר, הגיש בג"צ נגד משרד המשפטים לזירוז הגשת מסקנותיה הסופיות של ועדת שיפמן אשר אמורה להודיע על רפורמה שוויונית בתחום המזונות אך מתמהמהת כבר שבע שנים (!) מול לחץ עסקניות הנשים. בנוסף, פנה לבג"צ נגד השר כחלון בדרישה למנות נציגי אבות ואמהות למועצה לעבודה סוציאלית, כנדרש על פי חוק. 

בבג"צים הללו מעורב גם המשפטן צ.ז., בן 40, ממרכז הארץ, שקשור אף לתביעות שהוגשו בחו"ל ולפניות לאו"ם. ביום שבו פורסמה הכתבה ב"הארץ" על השופטים שהפכו "לשקי חבטות," נעצר צ.ז. בביתו בגין איומים כביכול נגד השופטת אלון. הוא נלקח למשטרת חיפה, שם הוצג בפניו איור ובו הופיעה תמונתה של אלון על כרזת מבוקשים בנוסח המערב הפרוע, עם הכיתוב "מבוקשת בשל פגיעה בזכרים" והצעת פרס היתולית בסך 2,500 דולר. האיור הופיע, לטענת המשטרה, באתר שהוא נוהג לכתוב בו, לצד מספר הטלפון שלו. 

המשטרה ביקשה להאריך את מעצרו של צ.ז., אך השופט שמעון שר נאות לאשר רק שלושה ימי מעצר בית. "אני הייתי משחרר אותו מיד", העיר. את האיור כינה "צורם" אך ציין שבשם חופש הביטוי יש לאפשר פרסומים שכאלה. "עלי כבר הייתה ביקורת הרבה יותר חמורה מזה," הוסיף. 

החוקרים לא מצאו סיבה למעצר

בסך הכל נעצרו ונחקרו בחודשיים האחרונים כעשרה פעילי זכויות הורים שונים. לא כולם גברים: לורי שם-טוב מגבעתיים, בת 43, היא אם לשני בנים, בני 8 ו-10, שנלקחו ממנה. עקב הטרגדיה שלה, שם-טוב הפכה לבלוגרית עם תעודת עיתונאי אשר פעילה למען שוויון הורי בגירושים. לדבריה, היא נעצרה בגלל ביקורת שכתבה על השופט נפתלי שילה, שהגיש נגדה תלונה ב-30.8 על פרסום לשון הרע וזילות בית המשפט. היא סבורה שהשופט שילה זועם משום שהפוסט על אודותיו הוא כיום הדבר הראשון שמוצאים כשמחפשים את שמו בגוגל. 

שם-טוב נחקרה ביחידה הארצית לחקירות הונאה ושוחררה לאחר שהחוקרים לא מצאו עילה למעצר. נראה כי שופטי המשפחה הזועמים מקבלים גיבוי חלקי מאוד מעמיתיהם במערכת האכיפה. 

גל המעצרים מעיד על לחץ. מדובר במערכת שרגילה לפעול בידיעה שגם החלטותיה המקוממות ביותר מוגנות מביקורת בשל החיסיון על דיוני בתי המשפט למשפחה. אולם תנועת האבות (והאמהות) מצליחה באחרונה בכל זאת לשפוך אור על המתרחש בין הכתלים, וידועה קביעתו של השופט העליון האמריקאי לואיס ברנדס כי "אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר". 
האם מישהו מנסה לחסום את האור הזה בעזרת אזיקים? 

קישורים בנושא:

• ח"כ יוליה שמאלוב ברקוביץ' על גל המעצרים נגד פעילי זכויות אבות

• האתר של שדולת המשפחה

בשנתיים האחרונות פירסמו עיתונאי 'מעריב', בן כספית, בן-דרור ימיניוקלמן ליבסקינד, שורה של תחקירים חשובים על מעללי "הקרן החדשה לישראל" ונשיאת הקרן, פרופ' נעמי חזן, לשעבר חברת כנסת מטעם מרצ. התמונה העולה מהתחקירים היא של גוף המממן ומכוון מערך של ארגוני "זכויות" שמחליש את המדינה ואת צה"ל.

למרבה הצער, התמונה המבהילה הזו היא רק קצהו של קרחון ענק מימדים. בכדי לראות את הקרחון לעומקו, עלינו להרכיב על חוטמינו משקפי תלת-מימד מיוחדים, שיחשפו לעינינו את מימד הפוליטיקה המגדרית. אלה אותם המשקפיים דרכן צופות נשים פמיניסטיות בעולם הסובב אותן, רק שאנחנו נביט דרכם מבלי לוותר על הביקורתיות שלנו. כעת נגלה כי הרבה לפני  שנתמנתה לנשיאת "הקרן החדשה", הניחה חזן, ביחד עם חברותיה לממסד הפמיניסטי-מיליטנטי, את התשתית המגדרית למנגנון אותו היא מפעילה כיום באמצעות "הקרן החדשה".

מצויידים במשקפינו החדשים, בואו נצלול 20 שנה אחורה במימי הזמן הקפואים, לשנת 1992. באותה שנה הקימה ח"כ-דאז חזן את הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, בשיתוף עם ח"כ יעל דיין (עבודה). חה"כ לימור לבנת ונעמי בלומנטל (ליכוד) צורפו אף הן, לאחר שעברו "הכשרה" אידיאולוגית בידי עמותת "שדולת הנשים", והפכו בכך מרצונן החופשי לעלי תאנה עבור מפעל של שמאל קיצוני. "שדולת הנשים", שחזן נמנית עם המייסדות שלה, היתה באותן שנים ארגון דגל של "הקרן החדשה". חזן, מצידה, היתה חברת הנהלת "הקרן החדשה" לפני שנבחרה לכנסת.

559 הצעות חוק

הסוציולוג-היסטוריון ד"ר עוז אלמוג קובע במאמר "ממצ'ואיזם לפמיניזם" כי רק בכנסת ה-13 וה-14 הוגשו 559 (חמש מאות חמישים ותשע) הצעות חוק פמיניסטיות על ידי שמונה חברות כנסת. היום אנו כבר בכנסת ה-18. חלק ניכר מהצעות החוק הללו הן פרי עבודתה של "שדולת הנשים", והן מוגשות לחברי הכנסת כאשר הן כבר מוכנות לחתימה והגשה.

בשנת 1995 הוקמה בכנסת הוועדה לזכויות הילד, ביוזמת חברת הכנסת הקומוניסטית תמר גוז'נסקי. זוהי ועדה משלימה לוועדה לקידום מעמד האישה, וכפי שהסברנו בעבר – והוכחש על ידי הדוברת המשותפת לשתי הוועדות – מדובר בכלים שלובים. יחדיו, מקדמות הוועדות גירסה מערבית של תפיסה קומוניסטית ישנה אשר מסכסכת בין אבות ואמהות ומחלישה את שניהם מול ילדיהם. פועלן המצטבר של הוועדות תרם לערעור יציבות התא המשפחתי במדינת ישראל והעניק כוח רב לעסקניות המגדר בכל הרמות.

בשנת 1998 הקימה חזן את הרשות לקידום מעמד האישה במשרד רוה"מ. זו זרוע ביצועית של המנגנון המגדרי, שנהנית מגישה ממסדית שוטפת לתקציבים, למשרדי הממשלה על כל יחידותיהם, לרשויות מקומיות, למפעלים ולארגונים בכל הרמות והגדלים. חזן עומדת עד עצם היום הזה בראש הוועדה המייעצת של הרשות, וגם אם ראש הרשות – ורד סוויד – באה כיום מהמרכז-ימין הפוליטי, הרי שעולם המושגים שהיא פועלת במסגרתו מוכתב על ידי חזן וארגוני הקרן. אותה הדינמיקה פועלת במקרה של הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, שבראשה עומדת לכאורה אשת ימין דתית, ח"כ ציפי חוטובלי.

מהפכה בצבא

ב-2001 הוקם גוף הקרוי "יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים" (יוהל"ן) במקום חיל הנשים של צה"ל, במסגרת מהפכה פנים-צבאית שהובילה חזן, ביחד עם נבחרת "חוקרות" אולטרא-שמאליות. חזן וחברותיה הוכרו כ"צוות מגדר" והתוו את קו הפעולה של יוהל"ן, תוך שהן מקבלות גישה בלתי-אמצעית לבסיסי צה"ל, למאגרי המידע שלו ולמפקדיו הבכירים ביותר.

המנגנון הפמיניסטי-מיליטנטי בישראל פועל בסימביוזה עם ממסד בינלאומי בעל קשר איתן לאו"ם והטיה אנטי-ישראלית מובהקת. חזן היא יו"ר ועדת ההיגוי הישראלית של גוף ששמו "נציבות הנשים הבינלאומית" (IWC), אשר פירסם עצומה ביום הראשון של מבצע "עופרת יצוקה" בו גינה את "הטבח" שמבצעים חיילי צה"ל בעזה. גוף זה מקדם מאז אמצע שנות ה-2000, ביחד עם עמותת "איתך-מעכּי" של "הקרן החדשה" והוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, חקיקה שנועדה לאפשר החדרת נשות שמאל ונשים ערביות לגופים ממשלתיים בעלי רגישות לאומית וביטחונית.

כל אחד מהסעיפים שהעלינו כאן ראוי, כמובן, לטיפול עיתונאי מעמיק ולבדיקה על ידי גורמים רשמיים כמו הכנסת. אם איננו רוצים לטבוע במצולות, עלינו לראות סוף-סוף את הקרחון, ולהיות מסוגלים להבחין בין מאבקים אמיתיים על טובתם של נשים וילדים לבין חתרנות חמורה המסכנת את כולנו – גברים, נשים וטף.

קישור בנושא:

אתר עמותת הפמיליסטים

פורסם בבלוג Velvet Underground של העיתונאית דבורית שרגל ב16 בפברואר 2012.

בעידן הפמיניזם המיליטנטי, העתונות הישראלית כבר לא ראויה בעיני לשם "עתונות", משום שהיא משתיקה את הפגיעה המאסיבית והשיטתית ביותר בזכויות אדם שמתרחשת במדינה. כוונתי לפגיעה בילדים ובאבות – ובנשים שאוהבות אותם – שמתבצעת תחת דגל הפמיניזם המיליטנטי. מכיוון שגם העתונות לוקה באותה מחלה שהשלטון לוקה בה, לקורבנות השיטה אין לאן לפנות במצוקתם. הממסד כולו נגדם ואילו "כלב השמירה" שומר על הממסד מפני הזכרים, להם הוא מותיר לכל היותר את זירת הטוקבקים (וגם זה לא, כפי שיראה מי שישרוד עד סוף הפוסט הזה).

הערה: אני משתמש במונח "פמיניזם מיליטנטי" בכדי לתאר זרם שאני רואה אותו ככת שלטונית לא-נבחרת הפועלת במקביל לשלטון הרגיל, בתחרות עמו ואף בחתירה תחתיו. אני מבין שרוב הנשים שרואות עצמן כפמיניסטיות לא יגדירו את עצמן כפמיניסטיות מיליטנטיות. מצד שני, גם רוב המוסלמים הפונדמנטליסטיים לא יגדירו עצמם ככאלה, וגם אנשי הימין הקיצוני לא יגדירו עצמם ככאלה. מי שמביט מבחוץ על תנועה, בעין ביקורתית, לא תמיד ישתמש באותם המונחים שבהם משתמשים חברי התנועה לגבי עצמם.

הנושא יכול למלא עשרה ספרים שמנים (רק שאף אחד לא ידפיס אותם בעידן הנוכחי), אבל זהו רק פוסט אורח בוולווט אנדרגראונד, לכן אסתפק בנגיעה קלה בשני נושאים: סיקור מקרי רצח במשפחה ודו"ח ועדת שניט. אפשר להרחיב בטוקבקים, שהם כנראה ממילא זירת הביטוי הטבעית שלי, כגבר שמסרב להיות "חדש".

הבית כשדה קרב

הדוגמה הבולטת לפמיניזציה של העתונות היא התייחסותה המוטה למקרי אלימות במשפחה – התייחסות התואמת את תיאוריית הפטריארכיה. לפי תיאוריה זו, הדומיננטיות הגברית בעולמנו נובעת מכך שגברים שולטים בנשים ובילדים בכוח הזרוע ובאיומים. שלטון אימים זה נסמך על ייצורה של תודעה כוזבת ("מיסתורין נשי") המשכנעת את האשה להיות "נשית" באופן שמתאים לאינטרס של הגברים, ועל מערכות קשרים בין החבר'ה הוותיקים (old boys) מבית הכנסת ומהצבא שמעניקות לגברים יתרון מתמיד בכל תחומי הכוח. לפי תפיסה זו, מתנהלת מלחמה של ממש בין המינים, ובמלחמה כמו במלחמה.

אם גבר רוצח אשה ו/או ילד/ים, יש לכך משמעות עמוקה בהרבה מאשר ל"סתם" רצח, בעיני הפמיניסטית המיליטנטית. לא מדובר באירוע פלילי, שמעצם הגדרתו הוא חריג המוקע על ידי החברה, אלא באקט של מלחמה. לפיכך, בעשור האחרון התקבע נוהג לפיו ידיעות מעין אלה הן כותרת ראשית ואייטם פותח במהדורה, בניגוד לרובן המכריע של הרציחות הפליליות האחרות. במקום להיות יבש ועובדתי, הסיקור שייך לסוג האמוציונאלי: הסצינה מתוארת כ"מחזה מחריד", והרצח הוא "מזעזע".

מראים לנו את כתמי הדם על הריצפה, את הגופה על האלונקה, ומתארים את בכיים של היתומים. הכתב יודע כבר שמצפים ממנו לציין אם קדמו לרצח תלונות במשטרה או לא. הרעיון היסודי שעובר לציבור – ולשוטרים – הוא שאילו פעלה המשטרה כראוי, היא היתה מונעת את הרצח.

הסיקור הזה תואם את התפיסה לפיה משפחה שיש בה אבא, אמא וילדים היא "רעה חולה" , כפי שכתבה פעם קמפיינרית ארגוני הנשים, דורית אברמוביץ'. אברמוביץ' מתארת בראיון של "הטלוויזיה החברתית" סוג של שליטה של הארגונים הללו על העתונות, ולדעתי היא עוד מצטנעת.

לעומת הסיקור מקרי הרצח ע"י גברים, שתואמים את תאוריית הפטריארכיה, כאשר אשה רוצחת גבר או ילד, הסיקור נוטה להיות מינורי – ואף אוהד. אולי הדוגמה הבוטה ביותר לכך בשנים האחרונות היתה כתבתה של בילי מוסקונה-לרמן על רגינה קרוצ'קוב, שהטביעה למוות את בנה בן הארבע, מיכאל, בגיגית. הכתבה נפתחה במילים "הלב שלי עם רגינה." פמיניזם או לא, כל קוראת עם לב המחובר לחוט שידרה מוסרי אמורה לחוש קבס כבר מהמשפט הזה.

כאשר מזל אוחנה מיבנה שחטה את בעלה יחיאל עם סכין מטבח, הכותרת ב-Ynet נתלתה בגירסתו הבלתי-סבירה של סניגורה, כאילו הסכין "עפה" לה מהידיים  – גירסה שנדחתה בהמשך בבית המשפט. כעבור שנה וחצי, כאשר בית המשפט שלח את אוחנה למאסר עולם, כמו כל רוצח – Ynet הבהיר שגזר הדין אינו מקובל עליו: "מדובר בגזר דין חריג בחומרתו לגבי עבירות של אלימות במשפחה," קבעה כותרת המשנה. זוהי כמובן הטעייה. בית משפט הרי חייב לשלוח רוצחים למאסר עולם. הכוונה של העורכ/ת היתה, כמובן, שהעונש "חריג" כשאשה היא הרוצחת. מי שמכיר את האופן שבו בתי המשפט מושפעים מכותרות בעתונות יכול לנחש שהיתה מטרה באמירה הזו. ואכן, סעיף הרצח הומתק בעליון. גם עונשה של אוחנה הופחת לתשע שנים, והיא מסתובבת מן הסתם בינינו.

אני מבין שעבור נשים שרואות את העולם דרך משקפיים פמיניסטיים-מיליטנטיים, גם נשים שרוצחות גברים וילדים הן קורבנות. אולי יש פה חשש מסויים מהתעוררותה של חמלה: אם הרוצחות אינן בהכרח קורבנות, ייתכן שדווקא הגברים הם לפעמים קורבנות, ואם הגברים הם לפעמים קורבנות, השקפת העולם הדיכוטומית והקרה של הפמיניזם המיליטנטי מאויימת. בכל מקרה, ראוי לזכור שלא כל צרכני העתונות הישראלית הם נשים פמיניסטיות. כשאני, למשל, קורא ידיעות כאלה, אני חש בחילה פיזית – כי אני יודע שדמי מותר, וכמו שהסכין עפה "בטעות" וחדרה 13 ס"מ לתוך צווארו של יחיאל, סכין אחרת יכולה לעוף בטעות ביום מן הימים לתוך הצוואר שלי, והרוצחת תקבל יחס סלחני.

היתה ועדה? אז מה!

אם במערכות העתונות פועל זרם שמסוגל להצדיק שפיכת דם של ילדים והפיכתם ליתומים, ברור שגם לגבי הפרדת אבות מילדיהם בגירושין, והקזת דמים מסוג אחר – מזונות, למשל – אין לצפות לסיקור הוגן.

ועדת שניט מונתה ב-2005 בכדי לדון בביטול חזקת הגיל הרך האנכרוניסטית, המעניקה לנשים משמורת אוטומטית על ילדי גירושין מתחת לגיל 6 – ובפועל, גם על ילדים גדולים יותר. היא ישבה 6.5 שנים – פרק זמן בלתי נסבל באורכו. מסקנות הביניים שקראו לביטול החזקה פורסמו ב-2008, אך המסקנות הסופיות בוששו לבוא. חלפה שנה, ועוד שנה, ועוד אחת. על פי עדות של אחד מחברי הוועדה, בזמן זה הפעילו ארגוני הנשים "לחץ חסר תקדים בתולדות ועדות ממשלתיות על חברי ועדת שניט, במטרה להכניס סעיף שמבטיח את שליטת האם בילדים."

פעילי האבות הסיקו בשלב מסויים שנציגות הפמיניזם המיליטנטי בוועדה תוקעות את הדיונים בכוונה תחילה, וכי אם לא יפעילו לחץ נגדי על חברי הוועדה, היא תשב גם שבעים שנה ולעולם לא תשחרר את מסקנותיה. לכן הוסרו הכפפות בשנה וחצי האחרונה והתחילו משמרות מחאה, והזהרות כי של האבות כי לא יהססו לפנות לבית המשפט ולדרוש את הגשת המסקנות. למותר לציין שאיש לא נקט פעולה לא חוקית ואם מישהו היה נוקט פעולה שכזו, הוא היה נעצר מייד, מן הסתם. וזה לא קרה.

הלחץ עבד והוועדה שחררה נוסח סופי של המלצותיה, שהיו ידועות מכבר, לבטל את חזקת הגיל הרך לטובת מודל מעט יותר שוויוני. ארגוני הנשים יצאו לקרב. כמו בקרב הקודם שלהן, נגד השוואת גיל הפנסיה, מדובר במאבק אנטי-שוויוני בעליל בו דורשים הארגונים זכות-יתר משמעותית ביותר, בסתירה למסקנותיה של ועדת מומחים שמונתה במיוחד בכדי לבדוק את הנושא. אבל הארגונים האלה כל כך בטוחים בעצמם כיום, שהם אפילו לא מתנצלים על עמדות צבועות שכאלה.

כצפוי, גייסו הארגונים את גיסותיהם התקשורתיים למערכה. ב"לונדון וקירשנבאום" ראיינו את ד"ר רות הלפרין-קדרי – אולי הדמות הבולטת בהנהגה הפמיניסטית-מיליטנטית באקדמיה – אבל שכחו להציב מולה מישהו שיציג את הצד הנגדי. ראיון דומה עם הלפרין-קדרי נערך בתוכנית המשפטית של משה נגבי ב"קול ישראל". ענת דולב ראיינה באותה תחנה את בילי מוסקונה-לרמן – עמה היתה בהסכמה מלאה, כמה מפתיע – ואילו בן כספית ראיין ב"עושים סדר" של ערוץ 2 והחינוכית את עו"ד ענבר שנהב, שהתנגדה למסקנות ועדת שניט, ללא מרואיין מאזן כלשהו.

היו גם אייטמים מאוזנים יותר, בגלי צה"ל, בערוץ 10 ובערוץ 1.

לאחר שהשר יעקב נאמן אימץ את המלצות הוועדה, פנתה אל פעילי האבות כתבת "סופשבוע" של מעריב, ליאת שלזינגר, עם סדרת שאלות ממנה היה ברור שהיא מתכננת כתבה שתציג אותנו באור נלעג ושלילי. ואכן, הכתבה שהוצגה כתחקיר – ניסתה לצייר את הפעילים כחבורה אלימה ומרושעת, ולבטל את הלגיטימיות של ועדת שניט, משום שכביכול הושפעה על ידי איומי האבות.

בצעד נדיר של פרגון בין-עיתוני, חיזקה צפי סער את המסר ב"הארץ". "חברי הוועדה בוודאי פעלו מתוך כוונות טובות ובצורה מקצועית ושקולה מבחינתם," כתבה, "אבל גם הם בני אדם ולא יכלו שלא להיות מושפעים מהלחצים המאיימים והברוטליים שהופעלו עליהם. האם ייתכן שגורלם של מאות אלפי ילדים במדינת ישראל יוכרע בנסיבות כאלה?"

ח"כיות פמיניסטיות-מיליטנטיות העלו טענות דומות כמה ימים קודם לכן בדיון שנערך בכנסת. הדיווח על הדיון ב-Ynet היה די מאוזן, אבל מישהו לא התאפק והכניס תמונה משונה של ח"כ יוליה שמאלוב-ברקוביץ', ממנה קשה בכלל לזהות אותה. התמונה הזו הוכנסה גם בעבר לכתבה שתקפה את הח"כית על רקע תמיכתה בזכויות ילדים ואבות.

מילה אחת לא נכתבה ב"תחקיר" הפטרוני של מעריב על הטענות בדבר לחצים בלתי-לגיטימיים שהופעילו ארגוני נשים על ועדת שניט, או על הסחבת בדיוניה. אולי החלק החזק ביותר בכתבה היה האיור המאוס, שהציג נשות-בית קטנות וחסודות (האם אחת מהן מחזיקה שואב אבק לרהיטים או שנדמה לי?) וגברים רעים וחסונים שגונבים מהן את ילדיהן. מבלי לתת לחוק גודווין להיכנס לפעולה, אני מנסה לדמיין עיתון ישראלי מיינסטרימי שמזמין איור דומה לגבי כל מאבק אחר בין קבוצות באוכלוסייה – ולא מצליח. האם מישהו היה מעז לצייר כך ערבים, למשל?

"סופשבוע" אפילו לא מחדש הרבה. איור דומה, של  אב מרושע הגונב את כספיהם של אשתו ובנו, הופיע ב"הארץ" לפני 3.5 שנים, בעוד כתבה מוטה-להפליא של הגב' סער.

לאחר הודעתו של השר נאמן הרהיב מישהו ב-Ynet עוז ופירסם מאמר דעה של עו"ד יעל גיל, המהלל את מסקנות ועדת שניט. המאמר קיבל כ-200 תגובות, רובן אוהדות. זה לא מפתיע: סקר שערכה מינה צמח בערך כאשר מונתה ועדת שניט הראה כי רוב מוחלט של הציבור – כולל נשים! – מצדד ברעיון המשמורת המשותפת. מה שאומר הרבה על המידה שבה ארגוני הנשים אכן מייצגים את ציבור הנשים.

ארגוני הנשים גייסו מילואים ועברו משלב הבלימה לשלב ההבקעה. כעבור שבועיים, ב-13.2.12, התפרסם מאמר נגדי של עו"ד צבי טריגר. גם כאן, רוב התגובות היו בעד ביטול חזקת הגיל הרך – ונגד עמדת הכותב. כנראה שמישהו לא יכול היה להתמודד עם התוצאה הזו והטוקבקים הפסיקו להופיע, בהמשך היום שבו המאמר עלה לאתר. מאז ועד רגע הגשת הפוסט הזה (חמש בערב, יום רביעי, 15.2.12) לא מופיעים טוקבקים שנכתבו ביומיים האחרונים, למרות שידוע לי בוודאות מעדויות של פעילי אבות שהם כתבו טוקבקים רבים.

כשהייתי ילד, בשנות ה-70, טענו הפמיניסטיות (בצדק) שהגברים חשים מאויימים מיכולתן של נשים להצליח גם בתחומים שנחשבו גבריים. האם ייתכן שכיום, הפחד מהאמת עבר לצד השני?

אחת הטעויות או ליתר דיוק ההטעיות המקוממות ביותר היא המחשבה כאילו בעידן של שוויון, גברים ונשים יוכלו להתחרות ביניהם כשווים מול שווים באופן שקול והוגן ורק מי שבאמת טוב יותר ינצח בין אם מדובר בתחרות כלשהי, התמודדות על מקום עבודה, תפקיד בכיר וכו'. בפועל המציאות מוכיחה אחרת לחלוטין - שלא משנה בכלל התחרות והתהליך שצריכים לעבור המתחרים/מתמודדים, בסופו של דבר הזכייה משוריינת מראש לטובת האישה ויעשו הכל כדי שהיא תנצח.

אני מעולם לא אשכח את פניו ההמומות ודמעות העלבון של נציג עולי אתיופיה במפלגת העבודה בראשות אהוד ברק שבזמנו פשוט נדחק החוצה מהרשימה עקב הקפצתה של אישה ממוצא רוסי למקומו. זה המחיש בצורה מחרידה איך האינטרס של קידום ושריון מקומות לנשים עולה בהרבה על קידום עניינם של עולי אתיופיה, האוכלוסייה הכי מוזנחת ומקופחת בחברה הישראלית. זה מוכיח עד כמה הכלי הזה המכונה אפליה/העדפה מתקנת הוא מכוער, גועלי, מפלה ופוגעני ולא רק ביחסי המינים - גברים ונשים אלא מזיק לחברה כולה לטווח הארוך.

הבעיה שניתן למצוא מדיניות אפלייתית זו לא רק בפוליטיקה אלא בכל תחומי החיים: לאחרונה חבר טוב שלי התמודד בתחרות שגריר להודו במסגרתה הזוכה היה נשלח להודו בתור יחצ"ן של החברה לתקופה של כמה חודשים טובים. התחרות נמשכה מספר חודשים ובסופו של דבר מתוך עשרות מועמדים, חבר שלי הגיע לגמר הסופי מול מתמודדת בודדה אחת. רק הוא והיא עמדו בכל התנאים, הדרישות והמשימות ונמצאו מתאימים ביותר לתפקיד. שופטי התחרות הודו שמאוד קשה להם להכריע כי שניהם נמצאו מתאימים ביותר ואם זה היה אפשרי, היו שולחים את שניהם. ההכרעה התעכבה אך בסופו של דבר הצוות בחר את האישה ואפילו לא הסתיר את העובדה שהם בחרו בה בגלל היותה אישה - הם אמרו זאת בגלוי.

ניסיתי להזהיר את החבר שכל תחרות בה גבר מתמודד מול אישה היא תחרות מכורה מראש ויעשו הכל כדי שהאישה תנצח ואם זה לא יעזור - בגמר - יעדיפו מראש את האישה. ייחלתי לו בהצלחה מכל הלב ובאמת רציתי שיזכה אך לא האמנתי לצערי שבחברה החולנית שבה אנחנו חיים, שבה יש שליטה מוחלטת לנשים, יש לו בכלל סיכוי מול אישה.

אני אישית הסתכסכתי קשות עם ידידה לשעבר, מעריצה "מורעלת" של תוכנית "כוכב נולד", כי טענתי ואני עדיין טוען שהתחרות כולה מכורה מראש ויעשו הכל כדי שתזכה אישה. "איך זה שזכו בעיקר גברים במהלך השנים??", היא שאלה בכעס. ההסבר שלי הגיוני ביותר: עקרונית התחרות אכן מאוד קשה, כל מתמודד שרוצה שיהיה לו בכלל סיכוי להשתתף צריך לעמוד מראש בתנאי קבלה נוקשים ביותר, לא רק מבחינת כישורי קול ושמיעה מוזיקלית אלא גם מבחינת מראה חיצוני, סגנון ומה הוא משדר כלפי חוץ.

בתור מוזיקאי מקצועי, הספיקה לי צפייה במספר עשרות אודישנים להבין שצוות השופטים מעניק מראש יחס מועדף למתמודדות-נשים ויחס עוין, חשדני ומזלזל כלפי כל מתמודד-גבר. ראיתי שהם נוהגים להתעלם מכל טעות אפילו משמעותית שמבצעת אישה, תוך כדי התייחסות רצינית לכל תירוץ שלה (אחת למשל אמרה שקר לה - אז הוציאו את כל ההפקה החוצה לשמש). לעומת זאת, הם מחפשים ממש בנרות כל טעות קטנה ביותר כדי להעיף מתמודדים זכרים ומספיקה אפילו פליטת פה קטנה כדי שישימו מתמודד זכר ללעג עד כדי דחייתו.

בתנאים כאלה, כשמראש הגברים שנכנסים לתחרות הם כאלה שעמדו בדרישות ובתנאים הכי נוקשים, הגיוני שבמהלך שלבי התחרות עצמה יהיו להם ביצועים טובים הרבה יותר מאשר לנשים המתמודדות שמראש וויתרו להם והורידו מהן את רמת הדרישות (כדי שיהיו יותר נשים מאשר גברים ע"מ להגדיל למקסימום את הסיכוי שבסוף תזכה אישה). בין היתר מי שמכריע זה גם אותם מעריצים ובעיקר מעריצות בנות טיפש עשרה שמחפשות כל דמוי "ג'סטין ביבר" שעבורו הן מוכנות "לסמס" ולהצביע.

אגב שימו לב שבכל שלבי הגמר של כל תוכניות "כוכב נולד" היו יותר נשים מאשר גברים. אינני חושב שזה מקרי. אבל גם זה לא מנע מהפמיניסטיות לבוא בדרישה לשריין לנשים את הזכיות, כפי שדרשה בגלוי הגברת הזאת. אנחנו אולי לא יודעים מה קרה מאחורי הקלעים אבל אני משוכנע שהלחץ השפיע כי בשתי העונות האחרונות זכו נשים.

מדיניות העדפת נשים קיימת למעשה בכל תחום, גם בעולם העבודה, בצבא, באקדמיה וכו'. בכל מקום נשים מקודמות ונבחרות לתפקידים רק בגלל היותן נשים תוך כדי שנציגות מאלפי ארגוני הנשים בישראל לא מפסיקות לקטר ולהתבכיין ש"הנשים מקופחות" ממש כמו מיליונר שצורח:"אין לי כסף!!" על קבצנים ברחוב (כנראה אנחנו הגברים, אנחנו הקבצנים).

מעבר לכך, ישנו אפילו חוק שקובע מפורשות שבכל מקרה שבו ישנו מועמד-גבר ומולו מועמדת-אישה עם אותם כישורים ונתונים זהים אחד לאחד - חובה להעדיף את האישה. החוק אומנם מתייחס לדירקטוריונים ממשלתיים ותפקידי ניהול אבל אין ספק שהוא משפיע ומקרין ישירות על כל התחומים וכל המעמדות.

לסיכום אני ממליץ בצער רב לכל גבר להימנע עד כמה שאפשר מלהיכנס לכל תחרות מול אישה כי זה משחק מכור מראש וגבר תמיד יפסיד. הרי אם לדוגמא גבר ינצח אישה במשחק טניס, כולם יגידו לו:"אתה לא הוגן, זאת לא חוכמה, אתה יותר חזק ממנה!" וכו'. אם האישה תנצח, כולם יצחקו לו, כולל ובעיקר נשים, "איך הפסדת לאישה, אתה כזה אפס". בכלל הקונספט הפמיניסטי של "האגו הגברי" זה בלוף חסר כל אחיזה במציאות כי אלה בעיקר הנשים שכל הזמן מודדות גברים ואת הגבריות שלהם במונחים של הצלחה, ניצחון והישגים כאלה או אחרים, בכל תחומי החיים.

כך בעצם יוצא, שהגבר תמיד מפסיד והאישה רק מנצחת.

ג'ק

ימית סול, ראיתי את קטע ההתנצלות שלך בקמפיין הפרסום למסטיק 'עלמה' של עלית אך אני נאלץ לדחות את התנצלותך מהנימוקים שאביא בהמשך דבריי. ראשית הדבר היחיד ששימח אותי שסוף סוף, אחרי 40 שנות פמיניזם קיצוני ושנאת גברים רצחנית, פונים לגברים כאל קבוצה בציבור, זה כבר מראה שיש הישג מסויים למאבק שלנו, לוחמי זכויות הגבר, להפסיק להתעלם מאיתנו כאילו היינו אוכלוסייה סוג ב' שבכלל לא ראויה ליחס כלשהו.

שנית, לא הופתעתי שבדיוק לאחר דברי ההתנצלות לכאורה, את מתחילה לדבר על "הגבר הרגיש", המתואר לעיתים כ"גבר החדש" - עוד גימיק פמיניסטי חלול מתוכן שבעצם מתאר עבד וכלי שרת שנועד רק לשרת את הנשים ולציית להן בנאמנות עיוורת, פרי יצירה של ארגוני פמיניסטיים קיצוניים כמו "התנועה לגבריות חדשה" של ד"ר חן נרדי שטוען ש"בכל גבר ישנו טרזן קטן שרוצה לשלוט בנשים".

את רק ילדה, ימית סול, אך רעיונות השנאה עליו מתבסס קמפיין מסטיק עלמה אותו ניסחו פרסומאיות פמיניסטיות (80 אחוז מתעשיית הפרסום נמצאת בידי נשים) קיים למעלה מ100. למעשה הקמפיין שלכם נראה לי כגלגול של קריקטורות גזעניות בהן תוארו בעבר ה"כושים" באמריקה כיצורים נחותים, עלובים, מלוכלכים, מגעילים, ניאנדרטלים ובעיקר קופים - בדיוק כמו בקמפיין בו את מככבת.

ראי לדוגמא פרסומת לסבון מלפני 100 שנים עם ציור של "כושי":

קריקטורה שמצאתי באתר גזעני שמטיף לעליונות הגזע הלבן:

קריקטורה ישנה של "תינוק כושי" המזכיר מאוד את הילד-קוף שהופיע בפרסומת של מסטיק עלמה:

אני חוזר ומדגיש: גם אותם גזענים באמריקה המכונים אדומי-עורף (Rednecks) בארה"ב, ממשיכים עד היום במסורת שלהם לתאר "כושים" כקופים בכל הזדמנות.

אז אני שואל: האם אינך רואה את הדמיון המצמרר והמזעזע בין הגזענות שלהם לגזענות שלך בקפמיין המשווה את הגברים לקופים?!?!?

ולפרסומאיות בעלות הגישה החזירית-שוביניסטית-נשית אני רוצה לומר: לא הפתעתן אותי כלל מאחר ונתקלתי לא מזמן בעבודה של סטודנטית לקולנוע שתיארה גברים לוחמי זכויות הגבר כ"אנשי מערות", "ניאנדרטלים" וקופים עם פסקול של ג'ונגל ברקע. היוצרת עוד בחוצפתה כתבה לי "דווקא היינו בבלוג שלך כתחקיר לסרטון הזה" ו"תחזור למערה שלך, בבקשה"!

בסופו של דבר אי אפשר לצפות ממני להתייחס ברצינות להתנצלות שבאה כה מאוחר, לאחר קפמיין שרץ שבוע שלם - מאות פעמים לעיני מיליוני צופים ועדיין יש לו אתר אינטרנט. עולם הפרסום הרי מתבסס על גישת הפרובוקציה וההתגרות המכוונת ותגובת השרשרת שמגיעה בעקבותיה ורק תורמת להצלחתו ופרסום המוצר כך שברור שמדובר בתרגיל שקוף ומוכן מראש.

למרות שאני אישית אהבתי את מסטיק עלמה בילדותי לפני למעלה מ20 שנה, אני חושב שלהשוות את הנשים הישראליות לעלמות זה פשוט מגוחך, עובדה שהן נעשות יותר ויותר אלימות ותוקפניות, במיוחד ה"עלמות" הצעירות כיום. שימו לב למשל לדוגמא הזאת של חברת הכנסת לשעבר ענבל גבריאלי:

אותי מדאיג הרבה יותר מה יהיה השלב הבא? מה עוד מתכננות פרסומאיות פמיניסטיות שונאות גברים שפשוט נהנות לפגוע, להשפיל, ללעוג ולהכניס כמה שיותר חזק לגברים ה"נחותים"?

ג'ק

קישורים בנושא:

עוד עיתונאית פמיניסטית עומדת להגיש סדרה של כתבות בערוץ 10 בנושא גירושין וכרגיל להאשים אך ורק את הגברים.

טליה פלד-קינן היא עיתונאית פמיניסטית ידועה בדעותיה החד-סטריות שכמיטב מסורת הסילוף, העיוות והעריכה המגמתית, מחפשת בצורה סלקטיבית רק את מקרי הגירושין הנדירים בהם הגבר הוא אגואיסט, רשע ולא איכפת לו מהילדים, כדי לנפנף במקרים האלה להראות שוב כמה כל הנשים הגרושות הן "קורבנות, מסכנות, טהורות וטובות לב" וכל האבות הגרושים הם "חלאות" ו-"Deadbeat Fathers" כמו שהפמיניסטיות בארה"ב אוהבות להציג בתקשורת.

לפני מספר שנים הודיע לי חבר על סרט מחריד שראה בערוץ 2. הסרט נקרא "שליחות קטלנית ברמת גן" והוא נעשה כפרויקט סטודנטים בביה"ס לטלוויזיה וקולנוע "סם שפיגל" בהשתתפות שחקנים מקצועיים כמו אורנה פיטוסי (ה"מחסלת" הגיבורה) ודורון צפריר (ה"איש הרע"). לפני שאסביר מדוע וכיצד סרט זה מראה שנאת הגברים רצחנית ופמיניזם קיצוני, תוכלו לראות את הסרט בYOUTUBE :

מרכזת "פרלמנט הנשים" מסיתה נגד גברים. אפרטהייד מגדרי אנטי-נשי? בדיוק ההפך. בדיקה פשוטה של ספר החוקים מגלה שמשנה לשנה נחקקים יותר ויותר חוקים שמפלים נשים לטובה, ולמרות תורת האפליה הזו, גברים לא יילחמו בנשים

אריאל לוין, 30/08/2010, אתר חדשות מחלקה ראשונה

צריך להיות מנותק לגמרי מהמציאות כדי לא לראות את שנאת הגברים ואת הגזענות חסרת התקנה בקולנוע, טלוויזיה ובכלל בכלי התקשורת במדינות המערב המושפעות מהתרבות האמריקאית. כל עולם הבידור והפרסום נגוע בשנאת גברים, שוביניזם-נשי, בדלנות פמיניסטית וסאדיזם לשמו. להבדיל מהפמיניסטיות שממחזרות ומדקלמות דוגמאות מלפני 30 שנה ויותר על פרסומות שכביכול "עושות שימוש לא ראוי בגוף האישה", מספיק להציץ בטלוויזיה כדי לראות את הגישה הסקסיסטית נגד גברים.

לפני מספר שנים שודרה בערוץ 10 תוכניתה ה"מיוחדת" של אושרת קוטלר "גבול אינטימי" אך הייתה, מסתבר, פחות קיצונית בהשפעתה התעמולתית-פמיניסטית. הביקורות קטלו אותה (קישור 1, קישור 2) והגדירו אותה, דווקא מהזווית הפרו-פמיניסטית, כפספוס, החמצה והצגה שטחית של הנושא. אין ספק שמתרחש בישראל תהליך מבורך של התפקחות והתעוררות של הציבור לנוכח הקיצוניות המיליטנטית של החוקים הפמיניסטיים ויותר ויותר גברים מתחילים להבין שבעצם על כל שטות ופיפס קטן כל אישה יכולה להגיש תלונה על "הטרדה מינית" ולתבוע ים של כסף (עשרות ומאות אלפי ש"ח ללא הוכחת נזק).

עם פתיחת העונה החדשה של תוכנית ההומור "שבוע סוף" בערוץ 2, שודר מערכון מקומם למדי שעושה צחוק משימוש וניצול לרעה של כוח בידי שתי בודקות ביטחוניות בשדה תעופה, שתוך כדי איומים וסחיטה מבצעות מעשה מובהק של הטרדה מינית בגבר ואישה. בתוכנית הראשונה היה זה כלפי הזמר אייל גולן ובשנייה הדוגמנית מירי בוהדנה. הרעיון אגב לא מקורי - זה המקור מאוסטרליה:

"עלילת דם" היא מושג שקיים בעקבות עלילה אנטישמית עתיקה מימי הביניים שגרסה שהיהודים שחטו ילדים כדי לעשות מצות עם הדם שלהם. פרופסור יהודי בשם אריאל טואף מאוניברסיטת בר אילן גרם לסערה ענקית לאחר שכתב ספר שטוען שהיה בסיס מוצדק לעלילות הדם נגד היהודים.

בעקבות הסערה שעורר פרופ' אריאל טואף בקרב היהודים בארץ ובעולם, בעיקר באירופה, הוא החליט בסופו של להקפיא את הוצאתו לאור של ספרו, וטוב שכך.

בינתיים קיימת 'עלילת דם' מסוג אחר שמתפרסמת ויוצאת לאור בלי שום הפרעה, בלי שום ביקורת, התנגדות או פיקוח כבר קרוב ל40 שנה והפכה לחומר קריאה חובה בקרב לימודי נשים/מגדר באוניברסיטאות בעולם המערבי. הכוונה לספר מניפסט החלאה של הרוצחת הפמיניסטית וולרי סולואנס משנת 1967 שתורגם והגיע לארץ לפני 5 שנים:

פרשת ההתעללות הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל קרתה דווקא במקום הכי יוקרתי וידוע לטובה - ביה"ס לטיסה של חיל האוויר, כאשר מפקדת התעללה קשות בחניך קורס טיס, טירטרה אותו, הכריחה אותו לעשות מאמצים גופניים מאוד קיצוניים ולבסוף - שברה את גבו וגרמה לו לנכות פיזית קשה (פריצות דיסק).

למרות כל ההוכחות החותכות והטענות הקשות והאמיתיות - הוחלט לנקות ולזכות את המתעללת ולהציג את הקורבן שלה, אמיר לניג, כ"בלתי אמין", לא רק כדי כדי לטהר את שמה של המפקדת שהתעללה בו, סג"מ יפית אזרן, אלא במיוחד כדי לאפשר לה לעלות בדרגה ולהפוך ממכי"ת (מפקדת כיתה) לקצינה בחיל האוויר. כך כנראה שומר צבא מודרני-פמיניסטי על קידום נשים לתפקידים בכירים, תוך כדי סתימת פיות ואונס אכזרי של האמת - לתת לנשים כוח שווה אסון.

אחד מערוצי ההסתה האנטי-גבריים המרכזיים ביותר כיום בעולם המערבי, זוהי תעשיית הקולנוע ובעיקר הוליווד. הבנתי זאת לצערי בגיל מאוד צעיר וזה למעשה היה השיעור הראשון שלי שבו הבנתי כמה שנאה כלפי גברים יש בעולם, כמה נחות מעמדו של הגבר ובעיקר שלחייהם של גברים אין שום ערך (בלשון המעטה).

בשנת 2003, בשיאה של מלחמת ארה"ב נגד עיראק, כשאמריקה נלחמה להפלת הדיקטטורה של סדאם חוסיין, דיקטטורה אחרת, פמיניסטית, רשמה לעצמה עוד ניצחון: פרס האוסקר למחזמר החולני "שיקגו".

אני מתנצל מראש אם יהיה מי שייפגע מדבריי, אין בכוונתי לפגוע ברגשותיו הדתיים של אף אדם, אבל חשוב לי להסביר מדוע אני מתנגד כ"כ לטקס ברית המילה.

בעיניי ובעיני רבים, טקס ברית המילה הוא לא טקס לגיטימי והוא משקף מסורת מכוערת, ברברית ולא אנושית שבכלל לא קשורה לזהותו של הגבר כיהודי - הרי יהודי הוא אדם שאימו יהודייה, מה שמספיק להסביר כמה המנהג הזה מיותר, חסר טעם ולא הגיוני.

מדהים כיצד מסוגלות הפמיניסטיות לקחת יצירה ספרותית כל-כך יפה ומקסימה כמו פארק מנספילד ולהרוס אותה כליל. כך עשתה יוצרת הסרט "מנספילד פארק", פטריסיה רוזמה, בשנת 1999 (שיתוף פעולה בריטי-אמריקני הרסני ומחריד). למזלי ראיתי את הסידרה בת 6 פרקים שצולמה בשנת 1983 על ידי הBBC כך שהייתה לי פרספקטיבה רחבה יותר להבחין בשינויים המחרידים והפערים המזעזעים שבין העיבוד המקורי לסידרת הטלווזיה לעומת הסרט שצולם בסוף שנות ה90 והוא כל-כך טיפוסי לתכתיבי פוליטיקלי קורקט שרירותיים ופמיניזם קיצוני שהשתלט על עולם התרבות ומנסה כל הזמן לשכנע את הנשים ש"גברים היו תמיד האויב הכי אכזר של הנשים".