זכויות הגבר בישראל

באחד הימים בתקופת מלחמת לבנון השנייה, לצד דיווחי המלחמה בחדשות, ראיתי את קרן נויבך מראיינת אישה צעירה, חברה של חייל מילואים, שמספרת "לפני שהחבר שלי יצא למלחמה אמרתי לו אל תצחק עליי ואל תחשוב שאני היסטרית אבל אני רוצה שתרשה לי לשאוב ממך זרע למקרה שתיפול בקרב". בשלב הזה כיביתי את הטלוויזיה. בשבילי זה באמת היה יותר מדי לאחר עוד יום קשה ומתיש עם אזעקות צורמות, נפילות טילים קרובות, פיצוצים מאוד חזקים, צלצולים באוזניים ושעות ארוכות ומורטות עצבים של מתח, חוסר אונים, חרדה וחשש. גם חיזבאללה וגם פמיניסטיות זה באמת יותר מדי.

כדי להבין את רמת שנאת הגברים שזורמת בדמן של נשים בישראל, אתם חייבים לשמוע את השיחה הזאת בין שדרנית הרדיו שמירה אימבר ויעקב שלוסר, יו"ר מפלגת זכויות הגבר במשפחה (רע"ש):

(קובץ להורדה)

החטא הגדול ביותר של הפמיניסטיות הוא הניצול לרעה שהן עושות במונח 'שוויון' בזמן שברור מעבר לכל ספק שבפועל הן לא רוצות להשיג שוויון בין המינים אלא כוח פוליטי, נקמה וסגירת-חשבון עם הגברים. יש גם פמיניסטיות שמודות בלי בושה: "במשך אלפי שנים הגברים שלטו בעולם - עכשיו הגיעה תורן של הנשים לשלוט".

נשים כיום מציגות עצמן חזקות או חלשות רק לפי הצורך ולפי מה שמשרת הכי טוב את האינטרסים שלהן. כשצריך, הן הופכות לגיבורות פאם-פאטאל קולנועי בסגנון קיל-ביל וטומב-ריידר ו"המלאכיות של צ'ארלי", וכשצריך, הן הופכות עצמן לילדות קטנות, חלשות ועדינות שצריכות שיתחשבו בהן לצד קשישים, ילדים, נכים, חולים וכו'.

מדהים כיצד מסוגלות הפמיניסטיות לקחת יצירה ספרותית כל-כך יפה ומקסימה כמו פארק מנספילד ולהרוס אותה כליל. כך עשתה יוצרת הסרט "מנספילד פארק", פטריסיה רוזמה, בשנת 1999 (שיתוף פעולה בריטי-אמריקני הרסני ומחריד). למזלי ראיתי את הסידרה בת 6 פרקים שצולמה בשנת 1983 על ידי הBBC כך שהייתה לי פרספקטיבה רחבה יותר להבחין בשינויים המחרידים והפערים המזעזעים שבין העיבוד המקורי לסידרת הטלווזיה לעומת הסרט שצולם בסוף שנות ה90 והוא כל-כך טיפוסי לתכתיבי פוליטיקלי קורקט שרירותיים ופמיניזם קיצוני שהשתלט על עולם התרבות ומנסה כל הזמן לשכנע את הנשים ש"גברים היו תמיד האויב הכי אכזר של הנשים".