כל חיי גדלתי בקיבוץ. הכל שיתופי, ציבורי, של כולם. כלום לא באמת שלי. עם הייתי מקבלת בגד חדש מיוחד מאוסטרליה ליומולדת, הוא היה הופך להיות של כל הבנות. פעם אחי הקטן זאביק, קיבל חבילת לורדים חדשים הוא כל כך שמח. הוא רץ מהר לבית הילדים להראות לאביבה ליין המטפלת. היא לקחה לו כ"כ מהר את החבילת לודים מהיד והניחה אותה בארון ואמרה: "בלי דברים פרטיים!! זה פשוט חוסר שיווין ללא תקנה!! זאב, זה פעם אחרונה שאתה מביא רכוש פרטי לבית הילדים אתה שומע?!!!" זאביק התחיל לבכות על החבילת לורדים שלא תחזור, ואני כ"כ ריחמתי עליו. חשבתי איך המטפלות האלה כ"כ חסרות רחמים. לכעוס ככה על ילד בן 4, שמה הוא עשה?! שמח על כך שקיבל באחת הפעמים היחידות בחייו משהו מיחוד ושווה ערך?!
בתור ילדה אשר גרה בקיבוץ, החיים לא קלים. לא רואים הרבה את ההורים וכשרואים אותם אסור לקרוא להם אמא ואבא. צריך לקרוא להם "משה" ו-"בתיה". בערב היינו באים עם ההורים, נפרדים מהם והולכים לישון. לי לא היה קשה להיפרד מההורים, אני רק חיכיתי שכולם ילכו ונתחיל לשתולל. אבל היו ילדים כמו לילך דומני, שלא רצו לעזוב את ההורים ורצו עוד סיפור כי הם עדיין לא הצליוח להרדם. היינו ישנים על מיטות בלי כריות בבית הילדים, וכשהשומר היה חושב שכולם ישנים הוא היה הולך והיינו מתחילים להשתולל. מי שעדיין היה ער היה דואג להעיר את כולם ואז היינו מעבירים את המזרונים לפרוזדור של בית הילדים ומשחקים ב"תן שם". עם היינו שומעים את השומר בדרך, אלי אבני, היה מתריע וכולם היו חוזרים למזורנים ועושים את עצמם ישנים. עם השומר היה גם נכנס לבית הילדים, ולא רק היה מקשיב מבחוץ עם יש רעש, הוא לא היה יכול לעשות כלום עם זה שנרדמנו מחוץ לחדרים כי אסור להעיר ילדים באמצע הלילה, אלא אם הם מתעוררים לבד.
בארוחות בבית הילדים לא יכולתי לגעת באוכל. הוא כ"כ הגעיל אותי. במשקה הקקאו תמיד היה קורם מגעיל למעלה. החביתה תמיד הייתה מלאה בחלב והיא הייתה תפלה. תמיד העגבניות והמלפפונים לא היו טריים, והיו רקובים. בארוחות הצהריים המנה שהכי הייתה אהובה על הבנים צור ואורן, במיוחד הייתה פירה ורוד. פירה שמביאים מהחדר אוכל בתוספת הרבה הרבה קטשופ. הם היו דופקים על תחתית בקבוק הזכוכית כדי להוציא כמות גדושה של הנוזל האדום. הם היו עושים תחרות: מי שמצליח להביא את הפירה הצהוב לגוון הכי קרוב לאדום לפני שהמטפלת לוקחת לו את הבקבוק קטשופ. אחרי שהיו קובעים מי הזוכה, אוכלים את הפירה בתאבון רב. בנתיים אני, שידעתי כבר לשבת הכי רחוק מהם בארוחת צהריים, הייתי חוטפת בחילה בצד. סימה אמרה לי שאני צריכה לאכול משהו אך לא יכולתי לגעת בשום דבר.
סופר מפי סמדר, אמא שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
