יומנה של חננה

הראשון בספטמבר - בא בזמן הכי לא מתאים. למה החופש לא היה יכול להימשך עוד לפחות שבועיים? לא הייתה בי שום התרגשות אפילו, אני כבר לא ז', אני כבר לא הכי קטנה בחטיבה, ואפילו תלמיד חדש הגיע לכיתה ומורות חדשות - וכלום. אני מרגישה כאילו כלום לא השתנה. אני קמה לבית ספר כמו בכל בוקר, ורק מתפללת שאשאר בבית או שיבואו לקחת אותי באצמע היום.

בפוסט הקודם כתבתי על הגישה שלי, והבטחתי לעצמי שאשנה אותה. שיניתי. לפחות אני חושבת ששיניתי. באתי בבוקר מבואסת מתחילת הלימודים, אבל אני בטוחה שגם חייכתי דיי הרבה כשראיתי את החברות שלי. אפילו בשיעור לא נשארתי חסרת הבעה לגמריי והיה לי חיוך קטן, חיוך כזה שמוסיף ניצוץ לעיניים. אבל לא נראה שהרבה שמו לב לשינוי. בכלל, כמעט אף-אחד לא שם לב לשינוי הזה. אף אחד בכיתה בכלל לא הסתכל עליי, וההערה היחידה שקיבלתי בבוקר הייתה "איך לא התגעגעתי אלייך". באמת יופי של קבלת פנים. לא נתתי לזה להרוס את התוכנית אבל - כנראה שהיא כבר נהרסה לבד. למרות שגייסתי שת כל האנרגיות הטובות שלי, אבל - כלום.

אבל הבנתי משהו - שכמה שאני אחייך וארגיש טוב עם עצמי באותו רגע, וכמה שזה יהיה אמיתי - זה לא יהיה מספיק. כנראה שנועדתי להישאר מאחורי הקלעים. אף אחד לא רואה ואף אחד לא שומע. והדמות הראשית כמובן - מיסיס פרפקט. נמאס לי ממנה. תמיד כזאת מושלמת, בהכול! אחד אחד אף פעם לא ישים לב אליי כשהיא בסביבה. אוף. אני בלתי-נראית. נמאס לי ממנה, נמאס לי מהכיתה המטומטמת שלי, שלא לדבר על השכבה, נמאס לי מבית הספר, נמאס לי מהכול!!!1 הדבר היחיד שאני רוצה לעשות זה להתכרבל במיטה. זהו. אני, לבד עם עצמי, הבנאדם היחיד שאני סומכת עליו, בלי דאגות לשיעורים, מבחנים, חברות, אנשים, שום דבר לא יכול לפגוע בי. שום דבר. הבדידות השלווה וההרגשה הטובה שאני נמצאת במקום שבו אני מרגישה הכי מוגנת בעולם. בו אני יכולה לפרוק הכל ואף אחד לא שומע. וכל הדמעות, כל המחשבות יהיו סגורים בו לנצח.