פלאפי הארנב המעופף

עברתי על בלוגים של חיות אחרות. הרבה חיות אחרות.

ואין אופטימיות! אין אפילו קצה קיצה קצהו של אופטימיות!

ואני מת לקצת אופטימיות. משהו שמח, משהו מחייך, משהו עם זנב של אושר.

הרי מהו בלוג שמתחיל במילה "פלאפי" ללא קצת שמחה וכשכוש בזנב?

כי להתלונן אפשר כל יום, כל היום, והנה הראיה - התחלתי בלהתלונן.

אבל להראות אושר ושמחה ולייצר אושר אצל אחרים - הופך להיות משהו נדיר ויחיד סגולה. (אחלה מילה לפסיכומטרי אגב)

זה כבר לא אופנתי להסתובב עם חיוך על הפנים. תנסו את זה , אבל לא בבלוג שלכם, אלא על הפנים שלכם.

תלכו ככה לא יום שלם, תלכו שעה. אנשים יתחילו להסתכל עליכם מוזר בשלב מסוים.

אם אתם רואים אדם מחייך ברחוב ללא סיבה נראית לעין, מה אתם חושבים?

1. הוא משוגע/חולה נפש

2. סמים?

3. בטלפון הנייד?

4. למה לעזאזל הוא מחייך?

אנשים לא ממש חושבים שזה נורמלי לחייך לאורך זמן.. למה?

למה זה הפך ללא נורמלי? למה צריך להזהר מלחייך לאורך זמן מפחד שיאשפזו אותך, או שסתם מישהו ייגש אליך וישאל אם הכול בסדר?

אני מודה. אני לא מחייך החוצה רוב הזמן. בפנים, זה בלגן אחד גדול. יש ימים של חיוך אחד גדול, ויש ימים של תוהו ובוהו וחושך על פני תהום.

אבל אני מאוד מאוד רוצה לחייך כל הזמן. אני מחפש סיבות להיות שמח סתם, או מזייף חיוך כי מה שמתחיל סתם, ממשיך פנימה ומתפשט בגוף ונספג והופך להרגל או לפחות לחיוך לא צפוי מתישהו בהמשך.

חיוך בשבילי הוא כמו שמש קטנה שזורחת.